רות הנדזל (1936 – 2020)

מידענית רפואית, מחלוצות תחום המידענות בישראל.

רות אזרחי נולדה בפולין. ב-1938 עלתה לישראל עם משפחתה והם השתקעו בחיפה, שם למדה בבית הספר היסודי ובתיכון אליאנס. בהמשך למדה במסלול ישיר לתואר שני בביולוגיה ובחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיימה אותו בשנת 1971.

בין השנים 1971-1973, עברה הנדזל התמחות בתחום מיפתוח רפואי במאגר Medline ובדליית מידע בספרייה הלאומית לרפואה בארצות הברית ועבדה כממפתחת ב-PubMed. עם שובה לארץ, החלה לעבוד בספרייה למדעי החיים ולרפואה באוניברסיטת תל אביב. במסגרת עבודתה בספרייה, הקימה את המדור לחיפוש מידע ע"ש יוכבד וא. ז. כהן ועבדה בו עד ל-2003. המדור היה ייחודי וחדשני ועסק באיתור מידע אקדמי עבור סטודנטים וחוקרים בתחום מדעי החיים והרפואה, סיעוד, מקצועות פארא-רפואיים ועוד. בנוסף, המדור סיפק שירות איתור מידע עבור רופאים בבתי חולים, וכלל הציבור. בתחילה באמצעות אינדקסים מודפסים, ובהמשך באמצעות מאגרי מידע מקוונים.

בשנת 1980 סיימה הנדזל תואר שני נוסף במדעי המידע בבית הספר לספרנות, ארכיונאות ומידע באוניברסיטה העברית בירושלים. עם סיום לימודיה, השתלבה בתור מרצה מן החוץ בבית הספר, ולימדה שם עד סגירתו ב-2005.

תחום ההוראה העיקרי של רות היה אחזור מידע ומידענות רפואית. לאורך השנים היא השפיעה רבות על עיצוב תוכנית הלימודים של בית הספר והרחבתה, והעשירה את תוכנית הלימודים על ידי שילוב הרצאות אורח של מומחים בתחום המידע והספרנות מישראל ומחוצה לה. היא היתה מורה משמעותית לסטודנטים שלה, היא דאגה לקדם ולכוון אותם בדרכם המקצועית ולהנחותם בכתיבת עבודת התיזה.

בין השנים 1985-2010 סיפקה שירותי ייעוץ מדעי לחברת טלדן. בשיתוף טלדן יזמה את הכנס ותערוכת המידע הבינלאומית "Info". בתחילה, היה הכנס בן יום אחד ועד מהרה התרחב לשלושה ימים, והפך לכנס המוביל בישראל בתחום המידע, המתקיים מזה למעלה מ-30 שנה ברצף. לאורך השנים הרצתה הנדזל ושימשה כיושבת ראש של מושבים בכנסים אלה. בנוסף הייתה מהיוזמות וחברה בוועדת השיפוט של פרס פינקלר למידע שמוענק מאז שנת 2012 בכל שנה בכנס.

הנדזל הייתה משתתפת פעילה במסגרת קבוצת העניין לאחזור מידע וטקסט "SIGTRS". היא העבירה הרצאות, פרסמה מאמרים ואף הייתה שותפה בעריכת אסופת מאמרים לציון חצי היובל של קבוצת העניין.

בשנת 1996 סיימה הנדזל תואר שלישי במדעי המידע ביוניברסיטי קולג' לונדון. בעבודת הדוקטורט שלה הגדירה מודל למאגר מידע בנושא שימוש בתרופות בהיריון ובהנקה.

לאחר פרישתה מאוניברסיטת תל אביב החלה הנדזל ללמד בתוכנית למידענות ולספרנות באוניברסיטת חיפה בשנת 2005 ובמגמה ללימודי מידע וידע במכללה האקדמית בית ברל בשנת 2007. בתוכנית למידענות וספרנות באוניברסיטת חיפה לימדה שני קורסים: מידע במקצועות הבריאות ומאגרי מידע ואיחזור מידע. את שיעוריה ליוותה בסדנאות ובתרגול.

לאורך השנים, הייתה הנדזל אחראית על ארגון כנס חוקרים בין-אוניברסיטאי בנושא מידענות, מידע וספרנות. בכנסים אלו, אשר נערכו באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן גם באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית גליל מערבי שילבה הרצאות של סטודנטים מהחוג, בהן הם הציגו פרויקטים חדשניים שאותם הנחתה. בנוסף, היא יזמה, הרצתה והזמינה לסמינרים המחלקתיים את טובי החוקרים שבתחום המידענות והספרנות בארץ. באוניברסיטת חיפה לימדה עד שנת 2019. בבית ברל לימדה עד שנת 2014 קורס בנושא מקורות מידע במדעי הבריאות והרפואה.

הנדזל האמינה כי תפקיד המידען אינו מתמצה רק בביצוע חיפושי מידע על-פי דרישה, אלא כולל גם את חינוך הצרכנים לבצע חיפושי מידע מושכלים ולהיעזר בשירותי היעץ של ספריות. בהתייחס למידע רפואי היא חשבה כי גם למטופלים אחריות לחפש מידע על מצבם ולהשתמש לשם כך במקורות מידע מהימנים ומוסמכים. לכן, במאמריה ובהרצאותיה על השימוש במאגרי מידע רפואיים, היא פנתה הן לצוותים רפואיים והן למטופלים.

בנוסף על השימוש במאגרי מידע מקצועיים, תמכה הנדזל בהטמעת טכנולוגיות מידע במוסדות הרפואה, ובכלל זה מערכות לניהול המידע הרפואי ומערכות תומכות החלטה בתחום הטיפול בחולה. בכל הנוגע להוראת ספרנות ומידענות, הנדזל תמכה בגישה המעשית, לפיה יש לכלול בתוכנית הלימודים לספרנות נושאים הקשורים במיומנויות מעשיות, כגון טכניקות מתקדמות לחיפוש מידע. היא האמינה, כי על הספרן/מידען להיות בעל ידע במערכות מידע ומבני נתונים.

היא ראויה לרחוב משלה, וניתן לעשות זאת בתל אביב, חיפה, רמת גן וירושלים.

פרופ' רונית חיימוב-קוכמן (1965-2018)

רופאה וחוקרת. הייתה רופאה בכירה במחלקת נשים בבית החולים הדסה הר הצופים, והתמחתה במיילדות וגינקולוגיה. היא עסקה בין היתר בהפריות חוץ גופיות, אנדוקרינולוגיה של הפריון וגיל המעבר. במסגרת תפקידה, היא סייעה למאות מטופלות להרות ולהפוך לאמהות.

רונית היתה חוקרת בעלת שם עולמי בתחום הפוריות וגיל המעבר, פירסמה מאמרים בכתבי עת מדעיים נחשבים ואף זכתה בפרסים על היותה רופאה וחוקרת מצטיינת. היא מונתה לפרופסור-חבר בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית (שם גם למדה), ושימשה כראש החוג לגניקולוגיה ומיילדות. בנוסף, הקימה וריכזה את ועדת האתיקה של האגודה הישראלית לפריון.

בתוך כך, היא התנדבה במרכז לנפגעות תקיפה מינית בהדסה.

רונית הייתה רעיה לטובי, אם ליואב, נעמה ועמית, וסבתא למופת ללילך. לאחר מותה בטרם עת בגיל 53, משפחתה הסכימה לתרום את איבריה. כך, רונית הצילה חיים בחייה וגם במותה.

התמונה מתוך אתר YNET ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ברכה רמות (1927-2006)

פרופ' ברכה רמות היתה רופאה פנימאית ומומחית בעלת שם עולמי להמטולוגיה, סרטן הדם והלימפה. כלת פרס ישראל ברפואה לשנת תשס"א.

ברכה נולדה בעיר קובנה שבליטא בשנת 1927 למשפחה יהודית-ציונית. היא למדה בבית ספר עברי והשתייכה לתנועת נוער. בשנת 1941, כשבוע לפני שפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, הוגלתה משפחתה לעיר סיקטיבקר שבצפון ברית המועצות. "הזכויות האזרחיות שלי ושל משפחתי נשללו לאחר שהוגלינו לברית המועצות", סיפרה בריאיון, "ולמרות זאת פילסתי את דרכי לבית ספר לאחיות ולאחר מכן לבית ספר לפלשרים (מחליפי רופא), ובלימודי ערב סיימתי בית ספר תיכון".

לאחר המלחמה חזרה לליטא, שם חברה לארגון "הבריחה" ועברה את הגבול לפולין. היא הצטרפה לאירגון "השומר הצעיר" ועלתה לישראל בספינת המעפילים "תיאודור הרצל" בשנת 1947. ספינה זו נתפסה על ידי שלטונות המנדט, ונוסעיה הוגלו לקפריסין. לאחר מספר חודשים, הגיעה ברכה לישראל.

עם הגיעה לארץ, התגוררה בקיבוץ להבות הבשן. בתחילת מלחמת העצמאות, עבדה בבית החולים בצפת ובהמשך הצטרפה לחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח ועבדה בתחנת איסוף פצועים.

רמות למדה במחזור הראשון של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים והיתה תלמידה מצטיינת. בכל תקופת לימודיה, התפרנסה בעבודה כאחות. בשנת 1952 קיבלה את התואר ד"ר לרפואה.

לאחר השתלמות בארצות הברית, חזרה לארץ והקימה את המכון ההמטולוגי בתל השומר ועמדה בראשו בין השנים 1959-1991. בשנת 1961 החלה ללמד רפואה באוניברסיטה העברית שם מונתה למרצה בכירה. בהמשך עברה לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, שם מונתה לפרופסור מן המניין בשנת 1971.

"את מרב מאמצי" סיפרה, "השקעתי בהקמת דור ההמטולוגים בארץ".

פרופ' רמות מילאה תפקידים ציבוריים רבים. היא עמדה בראש שירותי הדם של מגן דוד אדום בשנים 1973-1979, תפקיד אותו מילאה בהתנדבות. כמו כן, היתה חברת הנהלה של האגודה למלחמה בסרטן וחברה בוועדת סל הבריאות. היא האמינה בתחלופה של ממלאי תפקידים ציבוריים, ולכן נשארה בתפקידים אלו עד חמש שנים.

פרופ' ברכה רמות היתה דמות מעוררת השראה, אשר תרמה לאין שיעור בפיתוח התחום ההמטולוגי בארץ ובעולם. מחקריה פתחו את הדרך למחקר גנטי של העדות השונות בארץ וקידמו את הרפואה בישראל.

וירג'יניה אפגאר (1909-1974)

רופאה מרדימה אמריקאית אשר היתה מהחלוצות בתחום. מפתחת מבחן אפגאר להערכת בריאות היילוד.

וירג'יניה אפגאר נולדה בניו ג'רזי למשפחה בת שלושה ילדים. היא היתה תלמידה מצטיינת אשר מגיל צעיר התעניינה במדע, בעידודו של אביה שהיה אסטרונום ומדען חובב.

בשנת 1937 סיימה אפגאר את ההתמחות בכירורגיה באוניברסיטת קולומביה. היא היתה בין הנשים היחידות בעולם בהוכשרו בתחום עד אז. בשנת 1938, החלה לעסוק בתחום ההרדמה אשר היה בראשית דרכו. בשנת 1949, התקבלה כפרופסור מן המניין בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולומביה, והיתה לאישה הראשונה שהחזיקה בתפקיד זה. כמו כן, עמדה בראש מחלקת ההרדמה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה.

בשנת 1953, פירסמה אפגאר את "מבחן אפגאר": שיטה לבדיקת בריאות הילודים בדקות הראשונות לאחר צאתם לעולם. הבדיקה פשוטה יחסית ומאפשרת איתור מצוקה אצל תינוקות. "מבחן אפגאר" מתבצע מיד בתום הלידה, במטרה להעריך את מצבו הגופני של התינוק מיד לאחר הלידה. המיילדת או הרופאה בודקות ומעריכות חמישה מדדים שונים – נשימה, קצב לב, צבע עור, טונוס שרירים ותגובה לגירויים. מבחן אפגאר היה פריצת דרך ושינה את אופן הטיפול בילודים במצוקה. השיטה, אשר נמצאת בשימוש עד היום, הפחיתה באופן משמעותי את תמותת התינוקות לאחר הלידה.

אפגאר פירסמה מחקרים רבים ומאמרים בעיתונות מדע פופולרית. היא זכתה לתארי "דוקטור של כבוד" ממספר אוניברסיטאות כהערכה על פועלה. בשנת 1994, דיוקנה הופיע על סדרת הבולים האמריקאית שהנציחה 20 אמריקאים דגולים שפעלו לשינוי החברה. 

אפגאר היתה הרופאה הראשונה, ובמשך זמן רב אף היחידה, בבית החולים של אוניברסיטת קולומביה ובתחומי הכירורגיה וההרדמה. במהלך חייה, היא נמנעה מהצטרפות לארגוני זכויות נשים. היא נהגה לומר כי "נשים הן משוחררות מרגע שהן עוזבות את הרחם".

השפעתה ותרומתה של ד"ר וירג'יניה אפגאר למדע מורגשת בחדרי לידה בכל רחבי העולם. היא היתה אישה פורצת דרך ומעוררת השראה. לכן מגיע לה רחוב משלה!

פרופ' ראובית הלפרין (1960-2014)

פרופסור לגיניקולוגיה ומיילדות במרכז הרפואי אסף הרופא. מהמתעמלות האומנותיות הראשונות שיצגו את ישראל באליפות העולם.

ראובית בלוך נולדה בליטא בשנת 1960.  בצעירותה הייתה מתעמלת אומנותית מקצועית.  כאשר עלתה לארץ בשנת 1973, החלה להתאמן בקבוצת "הפועל חולון". ראובית התמקצעה בתחום ואף היתה אלופת ישראל בהתעמלות אומנותית. היא ייצגה את ישראל בשלוש אליפויות עולם בשנים 1973-1977, והיתה אחת מהמתעמלות הראשונות שיצגו את ישראל בתחרות זו.

בבגרותה למדה הלפרין רפואה והתמחתה בתחום הגינקולוגיה והמיילדות. היא כיהנה כסגנית מנהלת החטיבה למיילדות וגינקולוגיה בבית החולים אסף הרופא. בשנת 2004, החלה לכהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 2010 פרופ' ראובית הלפרין נכנסה לרשימת "100 החוקרים המשפיעים ביותר בעולם".

פרופ' ראובית הלפרין חלתה בסרטן השד, אשר הוביל למותה בשנת 2014.

לשם הנצחתה, תחרות גביע האיגוד להתעמלות אומנותית נקראת על שמה.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

רחל שדה חן (1937-2019)

משוררת, עיתונאית, וצלמת.

נולדה וגדלה במושב כפר יחזקאל שבעמק יזרעאל. הייתה בוגרת ביה"ס מקווה ישראל, ובוגרת בי"ס לאחיות בתל השומר. לאחר שלמדה בריאות הציבור בלונדון, קיבלה דיפלומה בתחום זה, כשלמדה בארץ קיבלה גם דיפלומה בגרונטולוגיה, ותעודה נוספת בתחום קיבלה מאוניברסיטת ברקלי בארצות הברית.

לאחר פרישתה מעבודתה כמפקחת ואחות ארצית במשרדי הבריאות והרווחה, פנתה לעסוק בשירה וצילום.

הוציאה לאור 9 ספרי שירה, וכתבה שירים רבים.

עסקה בפעילות ציבורית, והייתה מבין האחיות הראשונות בארץ שהקימו את תחום הטיפול באנשים מבוגרים, במקביל לכך, ארגנה חוגים לעולים חדשים, במטרה להכיר להם את צורת החיים בישראל.

למידע נוסף: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%97%D7%9C_%D7%A9%D7%93%D7%94_%D7%97%D7%9F

קרדיט תמונה: ויקישיתוף.

אידה לונסקי (1914-2012)

המנתחת הראשונה בישראל.

אידה נולדה בעיירה רקישוק שבליטא. לאחר מות אביה אליעזר בילדותה, אמה פאניה גידלה לבדה את אידה וארבעת אחיה. בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השניה הוגלתה המשפחה למחנה עבודה בסיביר. אנשי העיירה אשר לא הוגלו נספו בשואה. אחיה של אידה, שנלחם כפרטיזן, נספה גם הוא.

בתום מלחמת העולם השניה, כשהיתה בת 20, הצליחה אידה לקבל אשרת יציאה מסיביר תוך מתן שוחד. היא ברחה מסיביר לבושה בשמלה שתפרה לעצמה משק. מתוך העוני, החלה אידה לבנות לעצמה חיים חדשים.

לאחר המלחמה היא הגשימה את חלום הילדות שלה והחלה ללמוד רפואה בוילנה, ואף סיימה את הלימודים בהצטיינות. בתקופה זו הכירה את האדם שהפך לבעלה, צבי לונסקי.

בשנת 1959 הזוג ובתם הקטנה עלו לישראל, ביחד עם אימה של אידה ובני משפחה נוספים.

לונסקי החלה לעבוד בבית החולים רמב"ם בישראל, ובהמשך עברה למחלקה הכירורגית של בית החולים בנהרייה והיוותה גורמת חשובה בפיתוחו. שם, נהייתה למנתחת הראשונה בישראל , תפקיד אותו מילאה במשך 40 שנה. לונסקי פרשה לגימלאות בגיל 67, אך המשיכה לנתח בקליניקה הפרטית שלה עד גיל 75.

ד"ר אידה לונסקי פרצה את הדרך לרופאות מנתחות ישראליות, ביניהן בתה אשר הלכה בעקבותיה. אידה הצילה את חייהם של אנשים רבים. בנוסף, היא לימדה, הכשירה וגידלה דור שלם של מנתחות ומנתחים.

אידה נפטרה בשנת 2012 ממחלת הסרטן. היא הותירה אחריה שתי בנות וחמישה נכדים.

אסתר שימקין (1874-1949)

היתה הרופאה העברית הראשונה בחיפה, ואחותו הקטנה של אחד העם.
אסתר נולדה בכפר הופטשיצא, שהיה בבעלות אביה, שטח הכפר נמצא היום בדרום מערב רוסיה, באוקראינה.
בשנת 1905 קיבלה דוקטורט במונפלייה שבצרפת, אך בצרפת לא היה לה רשיון לעסוק ברפואה, מה שגרם לה לעסוק במתן מסאז' רפואי, בהמשך היגרה לארצות הברית, והמשיכה שם את העיסוק במסאז' הרפואי.
בשנת 1908, עלתה לארץ ישראל, ונישאה לבעלה שהיה מהנדס ומודד, בני הזוג החליטו להתיישב בחיפה, אסתר היתה לרופאה העברייה הראשונה בעיר, התמחותה הייתה בתחומים של רפואה כללית ופנימית, אך לצד תחומים אלה עסקה גם ברופאה מעבדתית.
במרץ 1920, עברו בני הזוג לגור בירושלים, בעקבות העובדה שאסתר התקבלה לעבודה בקבוצת עזרה מדעית ציונית שבאה מאמריקה, אך מהר מאד חזרו בני הזוג לחיפה כי אסתר התקבלה לניהול המעבדה בבית החולים הדסה שנפתח בעיר בשנת 1922, בסמוך לבית בני הזוג.
בשנת 1924, בזמן חופשת מחלה, נפטר בעלה, והיא נישאה בשנית למייסד בית החולים, שגר בביתה.
בשנת 1931, עבר בית החולים הדסה לרשות ועד הקהילה היהודית בחיפה, והמעבדה שהייתה בו נסגרה, בתגובה לסגירת המעבדה בבית החולים, ד"ר שימקין העבירה את המעבדה לביתה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית חיפה

למידע נוסף
קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ד"ר מלכה (מלי) שפיגל (1895-1983)

נולדה במגדבורג שבגרמניה.
בשנת 1919, עברה הסמכה לרופאה, ולאחר מכן נישאה לבעלה ד"ר אברהם שפיגל.
לזוג שפיגל היו 3 ילדים, בהריונה עם גבריאל, עברה שפיגל בתאונת דרכים שבעקבותיה בנה נולד עם לקות שכלית.
בשנת 1933, עלתה משפחתה לארץ ישראל, והחליטה להתיישב בירושלים.
במהלך השנים, חלה התקדמות במצבו של גבריאל, אך למרות ההתקדמות, החריגות נשארה.
בשנת 1946, החליטו מלכה ובעלה לחפש פיתרון לגבריאל, ולילדים נוספים, ולאחר כמה שנים, בשנת 1951, הזוג שפיגל יחד עם קבוצת ידידים, החליטו להקים את עמותת אקי"ם.
הבן מיכאל נתן לעמותה את שמה, ע"ש הפסוק מספר איוב פרק ד':
"אקים כושל במלי וידיים רפות אחזק".
בשנת 1980, הוענק לד"ר מלכה שפיגל תואר יקירת העיר ירושלים.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
יש על שמה רחוב בירושלים.
אנחנו קוראות לציבור העוקבים ללחוץ על Jerusalem Municipality | עיריית ירושליםלהציב את שלט הרחוב על שמה, במהירות האפשרית.
למידע נוסף:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4533869,00.html
קרדיט תמונה:
צילום: עליזה אורבך ז"ל

צפורה נריה (צפורה גרליץ) (1927-2017)

הייתה לוחמת פלמ"ח שליוותה את השיירות לירושלים, הייתה מהמפקדות הראשונות בצה"ל, והייתה גם קצינת ח"ן בדרגת סא"ל.
היא נולדה להוריה כבת בכורה בשכונת מאה שערים בירושלים, ובשנות ה-30' עברה המשפחה לתל אביב, שם נולדו עוד 2 אחיות נוספות.
עד כיתה ז' למדה ציפורה בבית הספר בית החינוך ע"ש א"ד גורדון, שהיה בית הספר של זרם העובדים.
בשנת 1939, חזרה עם משפחתה לירושלים בשל קשיים כלכליים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אביה נעצר בשל היותו אזרח גרמני, והיה בגלות באוגנדה עד 1945. גירוש האב יצר בציפורה את הרצון להילחם בבריטים, והיא הצטרפה לתנועת הנוער "גורדוניה".
בשנת 1942, הצטרפה לקבוצת נוער שהייתה בקיבוץ חולדה, וזאת כדי לקחת חלק בהתיישבות העובדת. בתקופת שהותה בקיבוץ, תקופה בת שנתיים וחצי, למדה על זרם החינוך השיתופי.
באפריל 1943, נערך בקיבוץ חיפוש סליקים ע"י הבריטים, פעולה שהתבצעה בכל הארץ, חיפוש שציפורה הייתה עדה לו והשתתפה במאמצי חברי הקיבוץ להסתיר את הסליקים, אירוע זה השפיע על תפיסת עולמה ולפי עדותה, לאחר החיפוש היה לה ברור שהבריטים אינם צריכים להיות בארץ.
בקיבוץ חולדה פגשה ציפורה את יעקב נריה, ובשנת 1950 נערכה חתונתם.
בשנת 1944, הצטרפה להכשרה מגויסת של נוער קיבוץ חולדה, והם חברו לקבוצה מקבילה בקיבוץ בן שמן. היא הייתה מבין צעירי הקבוצה והייתה רזה במיוחד. בתקופה זו חלתה, אך התעקשה למלא את כל תפקידיה.
עברה גיוס לפלמ"ח, במסגרת 15% של אנשים שעברו להיות בתפקידי פיקוד שכללו גם התמחויות מקצועיות.
בינואר 1946, עברה עם קבוצה מגבע לעמיעד על מנת ליצור שם היאחזות ובמהלך שהותה השתתפה בפעילות של הברחת מסמכים, ורשימות של אנשי ההגנה. במקביל, השתתפה בהברחת עולים מסוריה לארץ, אך פעילותה הסודית לא התקבלה בעין יפה, בשל ההיעדרויות הרבות מפעילות הגרעין השוטפת.
ציפורה הייתה האישה היחידה בגרעין שעסקה בפעילות הקשורה לעלייה.
היא ליוותה קבוצות של עולים לגבול הצפוני של הארץ, ומשם פוזרו העולים למקומות שונים.
בנובמבר 1947, הייתה בירושלים במסגרת תקופת החלמה מדלקת הפרקים, ובכ"ט בנובמבר של אותה שנה, הייתה היערכות של הפלמ"ח להגנה על התחבורה לירושלים. היא החליטה שלא לחזור לקיבוץ, נסעה לתל אביב, ולמחרת הצטרפה לאחד הכוחות. ההחלטה שלא לחזור לקיבוץ, הביאה לסיום חברותה שם.
עברה קורס חובשות בעמיעד, שבסופו הוכשרה כחובשת, בהמשך עשתה קורס נוסף שבו קיבלה הכשרה כחובשת קרבית.
לכוחות הלוחמים צורפו מלווים שהיו נושאי נשק, כדי להשיב אש במקרה הצורך. חלק מהמלווים נושאי הנשק היו נשים שהבריטים נמנעו לבדוק גופנית, וכך היו יכולות הנשים לבצע את תפקידיהן כמלוות, תפקיד שכלל גם טיפול בפצועים.
ציפורה השתתפה בשיירות שיצאו לירושלים בחודשים אפריל ומרץ 1948.
קרדיט תמונה:מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ירושלים
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/צפורה_נריה