נורית שילה כהן (2020-1949)

חוקרת ואוצרת אמנות רב-תחומית, יזמת, מחדשת ומובילת דרך בתחום החינוך לאמנות. שימשה כאוצרת ומנהלת של אגף הנוער במוזיאון ישראל בירושלים, ואוצרת ראשית לאיור.

נולדה בתל אביב וגדלה בשכונת בית הכרם בירושלים.

השלימה תואר ראשון בפילוסופיה יהודית ותולדות האמנות, תואר ראשון נוסף בביולוגיה, וכן תעודת הוראה לתולדות האמנות, כולם מהאוניברסיטה העברית.

ב-1974 החלה לעבוד במוזיאון ישראל, ועד שנת 1980 שימשה כעוזרת לאוצרת האמנות הראשית – תחילה לצד אלישבע כהן ובהמשך לצד יונה פישר. לקחה חלק, בין היתר, בתערוכות של הירשנברג, אנה טיכו, ויגאל תומרקין.

בשנים 1985-1980 כיהנה כאוצרת התערוכות המיוחדת במוזיאון.

בין היתר אצרה את התערוכה ׳מתקשרים עם קדישמן׳, והובילה את הקמת הפסל האיקוני ׳מחווה לירושלים׳ של אלכסנדר קאלדר.

בשנת 1982 אצרה את תערוכת המחקר "בצלאל של שץ 1929-1906", וערכה את ספר המחקר שנלווה אליו, תוך שיתוף פעולה עם גדעון עפרת ויגאל צלמונה. המחקר המעמיק שמאחורי התערוכה – שלשמו נסעה להציל ולאסוף פריטים נדירים ברחבי העולם – סלל את הדרך להבנה מחודשת של האמנות הארצישראלית בתחילת המאה ה-20, ושל ראשית האמנות הישראלית בכלל. בין הפריטים החשובים שדאגה לאתר ולהביא היה כסא אליהו, פריט נדיר ורב ערך המוצג במוזיאון עד היום.

בין השנים 1990-1985 הייתה אוצרת האמנות הראשית במוזיאון אילת לאמנות, שם התגוררה עם משפחתה.

בשנים 2005-1990 שימשה שילה כהן כאוצרת הראשית של אגף הנוער במוזיאון ישראל – תפקיד שראתה כשליחות ובמסגרתו יזמה תכניות חינוכיות רבות, ואף היתה למומחית ויועצת למוזיאוני ילדים ברחבי העולם. לאחר סיום תפקידה נבחרה לועד המנהל של הארגון הבינלאומי למוזיאוני ילדים ולחינוך מוזיאלי, והחל משנת 2012 השתתפה בועדת השיפוט של פרסי ה- Children Museum Awards.

בשנים 2005–2011 שימשה כאוצרת בכירה בין-תחומית ואוצרת האיור, וכן יו"ר וועדת פרס בן-יצחק לאיור ספרי ילדים מטעם המוזיאון. במסגרת התפקיד יזמה את ׳ספר המאיירים הגדול׳ ואצרה מספר תערוכות חשובות בתחום האיור.

ב-2012 יזמה וערכה את הפקת הסרט ״טדי, צריך להקים מוזיאון״ בבימויו של גלעד טוקטלי, המתאר את הקמת מוזיאון ישראל.

שילה כהן היתה נשואה לפרופ׳ יהודה כהן, אם לבת ושני בנים וסבתא לשני נכדים. נפטרה ב-2020 בירושלים.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

דבורה אילון סרני (1906-1991)

ביולוגית, חוקרת, סופרת ומורה נודעת לביולוגיה בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב.

דבורה אילון-סרני נולדה בירושלים.  לאחר סיום לימודיה התיכוניים בגימנסיה "הרצליה", עברה לאיטליה ולמדה ביולוגיה באוניברסיטת רומא, שם למדה עד שהשלימה את תואר הדוקטורט.

בתקופה זו נישאה לאנריקו סרני, אשר נפטר במפתיע כעשרה חודשים לאחר הולדת בתם הבכורה. דבורה החליטה לחזור לישראל, ובחרה ללמוד באיטליה על מחלות צמחים טרם החזרה לארץ, מכיוון שהעריכה שיהיה צורך בתחום זה בישראל.

בשנת 1934 חזרה דבורה לישראל. תחילה עבדה בתחנת הניסיונות החקלאיים ברחובות.

בשנת 1936, בעת ביקור בגימנסיה "הרצליה", מנהל בית הספר הציע לדבורה לעבוד בו כמורה. היא קיבלה את ההצעה ועבדה בבית הספר במשך 23 שנים. היא נחשבה למורה אגדית, אשר לימדה וחינכה דורות של תלמידים לאהוב את תחום הביולוגיה.  התלמידות והתלמידים שלימדה סיפרו על מורה יוצאת מגדר הרגיל, אשר עוררה בהן השראה ועודדה אותן לחקור, ללמוד ולחשוב. כמה מתלמידותיה הפכו בעתיד לחוקרות מצליחות וידועות.

דבורה אילון-סרני כתבה בעצמה ספרי לימוד בביולוגיה, מכיוון שלא היו בנמצא מספיק ספרי לימוד במדעי הטבע בעברית. היא כתבה ספרי לימוד בנושאי ביולוגיה כללית, מדעי החי, מדעי הצמח ועוד.

בשנת 1938, לאה גולדברג, אשר היתה עורכת עיתון "דבר לילדים", ביקשה מדבורה אילון-סרני לכתוב בעיתון. כתבותיה עוררו עניין ועודדו את דבורה לכתוב עוד כתבות וספרים לילדים ונוער. הספרים הללו זכו להצלחה וביקורות מהללות, והודפסו במספר מהדורות, ביניהם: "גבורי הקטב" על כיבוש הקוטב הצפוני והדרומי (1955), "פגישותי עם צמחים" (1956) ועוד.

בנוסף, עסקה אילון-סרני בעבודה ציבורית.  בשנת 1955, מונתה לנספחת בשגרירות ישראל בוושינגטון. בתפקיד זה עסקה בהסברה ועמדה בקשר עם ארגוני הנשים בארצות הברית. בהמשך, הצטרפה לבעלה מנחם אילון שליחויות ברחבי העולם, בהן עסקה בעשייה חינוכית, הכשרה והשכלה.

בעקבות הנסיעות ברחבי העולם, כתבה אילון-סרני ספרי מסע על המדינות בהן ביקרה, ביניהם "על פני ברזיל: מסע בארץ הג'ונגלים והקידמה" (1960), "קניה המתעוררת: רשמי מסע" (1964), "מקסיקו הקסומה: רשמי מסע" (1968).

בתמונה: כריכת הספר "פגישותיי עם צמחים"

(התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן)

שושנה בובליל (נפטרה בשנת 2019)

רבנית שהובילה את החקר ההלכתי בתחום הקיימות והקשר בין היהדות לסביבה.

שושנה בובליל היתה דמות מוכרת בתחומי איכות הסביבה, הקיימות והפרמקלצ'ר בישראל. היא עסקה בתחום מנקודת מבט ייחודית – איכות הסביבה בראי היהדות.

בחייה, עסקה רבות בקשר שבין מדע ודת. שושנה בובליל היתה בעלת תואר שני בכימיה ותואר נוסף בהנדסת תוכנה. .היא הקימה את ארגון תורה ומדע בע"מ ואת המדרשה לקיימות ויהדות (Midrasha for Torah-inspired Sustainability ), אשר מעניקה הרצאות בנושאי איכות הסביבה, כלכלה וחברה בראי היהדות. בנוסף, היתה מורה לכימיה.

היא כתבה מספר מאמרים על הקשר שבין סביבה ליהדות, מנקודת המבט הייחודית שלה:

"המציאות החקלאית והאקולוגית של ארץ ישראל ניכרת בתרבות ישראל, בלוח השנה העברי שעל פיו עם ישראל חוגג את הרוחני והגשמי יחדיו: פסח, חג החרות וחג האביב – קציר העומר; שבועות, חג מתן תורה ומועד הבאת הביכורים וקציר חיטים; סוכות, בו מציינים את חסדי ה' וההגנה שנתן לנו במדבר ואת חג האסיף של ארץ ישראל.

בדורנו זכינו להוסיף את חג העצמאות, בו מציינים את השילוב של הגשמי והרוחני. […] ביום זה מודים אנו לריבונו של עולם שהשיב את העם היהודי למרחב הביולוגי והתרבותי שלו – לארץ ישראל, בה עם ישראל כולו יכול ללמוד את תורת ישראל, במלואה, לפרוח ולעלות מעלה מעלה, ולמלא את ייעודו."

על שנת השמיטה, כתבה:

"קיימות (sustainability) היא גישה כוללנית (holistic) השואפת הן בהווה והן בעתיד לעולם טוב יותר. היא מתייחסת אל הסביבה, הכלכלה והחברה, ומעודדת שיתופי פעולה. […] גישת תכנון זו מזכירה את הגישה היהודית: "מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת" (משנה מסכת עבודה זרה, פרק ב משנה א)."

"תכנון לקיימות מייחס חשיבות רבה לידע מסורתי מקומי. שנת השמיטה היא דוגמא לכלי מסורתי, מקיים, שתורם לחוסן החברה בארץ ישראל. שמיטת הקרקעות מועילה לבריאות האדמה. שמיטת כספים מסייעת לאנשים להשתקם ולחזור לחיי מעשה בריאים, […]"

(התמונה מתוך אתר בית הלל ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

גבריאלה ברזין (1967-2020)

יועצת ראש הממשלה לענייני תפוצות, ד"ר וחוקרת פילוסופיה יהודית ואסלאם.

גבריאלה אלגרבלי גדלה בקריית ים בבית מסורתי ליברלי. כבר מילדות נחשבה ילדה מבריקה עם תשוקה לידע וסקרנות. היא היתה חניכה והדריכה בתנועת הנוער בני עקיבא. בתיכון למדה במקיף רודמן במגמה ביולוגית, בגיל 15 נרשמה באופן עצמאי לחוג נוער למשפטים באוניברסיטת חיפה. באותה תקופה נרשמה גם לתוכנית ״חץ וקשת״ בשיתוף הגדנ״ע. במסגרת התוכנית נפגשה עם נוער יהודי־אמריקאי שביקר בישראל. אז החלה להבין את חשיבות שמירת הקשר בין ישראל לתפוצות.

בצבא שירתה כקצינה בחיל החינוך והשתחררה בדרגת סגן בקבע. לאחר הצבא נסעה לפריז למשך חצי שנה, מתוך רצון להעמיק בשפה הצרפתית ולהכיר חלק ממשפחתה אשר גרים שם.

ברזין למדה באוניברסיטת בן גוריון בחוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל, היא סיימה שם גם את התואר השני בהצטיינות.

בשנת 2001 נסעה לארצות־הברית. זאת לאחר שהתקבלה לדוקטורט בהרווארד במחלקה לשפות ותרבויות של המזרח הקרוב. מתוך 350 מועמדים, רק שישה התקבלו על מלגה מלאה והיא ביניהם. היא שבה לארץ ב־2010, התיישבה בשכונת בקעה בירושלים והחלה ללמד באוניברסיטה העברית. שנה אחר כך קיבלה מלגה לפוסט דוקטורט באוניברסיטה העברית.

ברזין היתה בין העורכות לאנתולוגיה לכתבי הפילוסוף המוסלמי "אבן סינא", פרסמה ספר בהוצאה בינלאומית, כתבה מאמרים לכתבי עת אקדמיים ומאמרי דעה לעיתונות. כמו כן, החלה לעבוד כמרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה. ב־2012 זכתה בפרס ע״ש שלמה פינס לחוקר מצטיין, אחד מבין מספר פרסים שקיבלה לאורך השנים.

בשנת 2019 חשבה לרוץ לפריימריז של הליכוד ובמשך חודשים רבים רצה מאירוע לאירוע. היא רצתה להשפיע על עם ישראל ולעסוק בשליחות ציבורית. היא חשבה שהדרך הכי נכונה להשפיע באופן שאולי גם ישפיע על מדיניות בארץ ולחוקק היא הפוליטיקה. אך בסופו של דבר החליטה לפרוש מן המירוץ.

ברזין נפגשה עם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו לשיחה על משנתה הציונית. היא החלה לעבוד כיועצת לענייני תפוצות יהודיות וקשרי חוץ. במהלך התקופה שבה כיהנה בתפקיד פעלה בכמה מישורים לקידום קשרי ישראל עם יהודים בעולם. היא יצרה קשר עם הקהילה היהודית באמירויות, נטלה חלק בתיווך הקונפליקט עם נשות הכותל ועוד.

לאחר מותה הגיעו לשבעה שלה פוליטיקאים ואנשי אקדמיה. ניר ברקת כתב עליה: "ד"ר גבריאלה ברזין הייתה טובת לב ותמיד מצאה מילה טובה לכל אחד. כיועצת ראש הממשלה לענייני תפוצות יהודיות היא הביאה איתה רוח של אחדות וחיבורים לתנועת הליכוד ברוח ז׳בוטינסקי".

ראש הממשלה כתב עליה: "התרשמתי מעומק אישיותה ומרוחב דעתה. מעטים האנשים שפגשתי במהלך השנים, שהותירו בי רושם כה עז בזכות עוצמת מחויבותם לעמנו והיקף ידיעותיהם את תולדותינו…מעת לעת היא הציגה לי מחקרים מאלפים על יהדות ספרד והמזרח. הכל נעשה בחן וברגישות המיוחדים לה… אהבת הארץ ולהט ציוני כיוונו את דרכה. היא האירה פנים לכל אדם, והקרינה חום אנושי. התעקשותה למלא את שליחותה על הצד הטוב ביותר, בתקופת מחלתה הקשה, הרשימה את כל סובביה".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים, קריית ים ובאר שבע.

קלרה חן (1924-1998)

פרופסור לבוטניקה באוניברסיטה העברית וחוקרת פורצת דרך בתחום הצמחייה המקומית באזור הים התיכון.

קלרה (חיה) לבית בלאו נולדה ברומניה בשנת 1924, לאם עקרת בית ולאב עיתונאי ואיש עסקים.  בשנת 1931, היגרה המשפחה לאוסטריה, אך נאלצה לעזוב בעקבות האנשלוס (סיפוח אוסטריה הפשיסטית לרייך השלישי בשנת 1938). המשפחה היגרה לאיטליה, וכאשר קיבלה סרטיפיקט (אשרת עלייה) מהשלטונות הבריטיים, עלתה לישראל והתיישבה בתל אביב.

בשנת 1945 החליטה קלרה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית בעקבות הרצאה של ישעיהו ליבוביץ, אשר עוררה בה השראה. פריצת מלחמת העצמאות קטעה את לימודיה האקדמיים, והיא התגייסה לארגון ההגנה ובהמשך לצה"ל.  עם סיום המלחמה, המשיכה חן את לימודי הביולוגיה באוניברסיטה העברית, ובמקביל עבדה כמורה. היא החליטה להתמחות בתחום הבוטניקה.

קלרה חן פרסמה ספר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכה לשבחים ברחבי העולם ונחשב לפורץ דרך עד היום. לאחר סיום הדוקטורט, השתלבה קלרה חן בסגל האוניברסיטה העברית. היא ניהלה במשך כמעט שלושה עשורים את העשבייה (אוסף פריטי צמחים הנאספים לצורך שימור ומחקר) של האוניברסיטה.

מחקריה של קלרה חן עסקו במיון עולם הצמחים ותחום ההתמחות העיקרי שלה היה קטניות. תרומתה היתה משמעותית במיוחד להבנת סוגי קטניות, סוככיים ומורכבים. מחקריה בנושא מינים חד שנתיים של אספסת הביאו את פרופסור חן לחזית החקר בנושא הצמחיה הים תיכונית.

בהמשך, חקרה גם טחבים, והיתה ממובילי המחקר בישראל בתחום זה.

מחקריה של חן תרמו רבות להבנת הצמחייה המקומית באזור הים התיכון. היא פעלה להרחבת הידע בתחום הבוטניקה, הנגשתו והעלאת הפופולריות שלו. היא עודדה את תלמידיה לחקור צמחים מקומיים שלא נחקרו בעבר ולהתנסות בטכניקות מחקר חדשניות. במקביל, כתבה וערכה מאמרים וערכים רבים באנציקלופדיות, מדריכי טבע וכתבי עת.  שלוש קבוצות טקסונומיות של צמחים נקראות על שמה.

קלרה חן נפטרה בשנת 1998 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. היא המשיכה לכתוב ולחקור עד ימיה האחרונים.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

לאה שמגר-הנדלמן (1934 – 1995)

פרופסור לסוציולוגיה.

לאה שמגר-הנדלמן נולדה בירושלים. כשגדלה נשלחה על ידי משפחתה ללמוד בבית הספר לאחיות שליד בית החולים הדסה. היא סיימה את לימודיה בהצלחה, אך החליטה ללמוד גם סוציולוגיה באוניברסיטה העברית.

בעת לימודי התואר השני בסוציולוגיה עבדה כעוזרת מחקר של פרופסור יונינה טלמון, מבכירי הסוציולוגים בארץ באותה תקופה. בשנת 1966 נפטרה פרופסור טלמון ושמגר-הנדלמן נאלצה להפסיק את לימודיה ולצאת לעבודה מחוץ לאוניברסיטה. כמה שנים אחר כך סיימה את לימודי התואר השני בהצטיינות.

בשנת 1979 סיימה את כתיבת עבודת הדוקטור שלה בנושא "אלמנות מלחמה בחברה הישראלית: דיון בהבטים נבחרים של השתלבותן החברתית של אלמנות מלחמת ששת-הימים".  בעבודתה ניתחה שמגר-הנדלמן את מערכת הלחצים השונים המופעלים על אלמנות מלחמה – מצד הרשויות, מצד הורי בעליהן המתים ואחרים – ועד כמה לחצים אלה דוחפים אותן לכיוונים המתאימים או המנוגדים לרצונותיהן של האלמנות עצמן. שמגר-הנדלמן מצאה שהחברה מפעילה על האלמנות לחצים שיגרמו להן להישאר במצבן כאלמנות ולא להינשא בשנית. זאת על ידי מתן סטטוס חברתי גבוה לאלמנה ומתן תמלוגים כספיים, למרות שרבות מן האלמנות היו מעדיפות לפתוח דף חדש בחייהן ולהינשא מחדש.

העבודה היתה ייחודית בשני מובנים: חקר המשפחה הישראלית באותה תקופה כמעט ולא היה קיים. בתקופת קום המדינה הדגש היה יותר על מוסדות חברתיים וממשלתיים ופחות התייחסו לתפקידו של התא המשפחתי. 

המובן השני היה בחדשנותה של העבודה והשלכותיה החברתיות. מחקרה של שמגר-הנדלמן נעשה בתקופה שעדיין לא היה מקובל שהקהילה האקדמית מטילה ביקורת על הקונצנזוס של מוסדות המדינה. כתוצאה מביקורתיות זו לא נמצא מו"ל מקומי שהיה מוכן לפרסם בישראל את המחקר כספר. רק בשנת 1986, שבע שנים לאחר סיום הדוקטורט, יצא הספר לבסוף באנגלית.

בהמשך עבדה שמגר-הנדלמן במשך שנים רבות באוניברסיטה העברית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמחלקה לחינוך. היא המשיכה וכתבה מחקרים על חיי המשפחה בישראל, ביניהם על מחקר קליטת עולים בעיירות פיתוח, מערכת שירותית למשפחות חד-הוריות ועוד.

על עשייתה היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים.

ד"ר יעל אנוך (1938-2018)

סוציולוגית, חברת הסגל הבכיר הראשונה בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.

יעל אנוך (יוליאנה לבית בלום) נולדה בצפון גרמניה. הוריה של יעל, שמוצאם בפולין, איבדו את האזרחות הפולנית שלהם בשנת 1938, כאשר ממשלת פולין שללה את האזרחות של יהודים שגרו מחוץ למדינה. כך, הפכו הוריה של יעל לחסרי אזרחות וגורשו מגרמניה. בשנת 1939, השיגו ההורים אשרת תיירות לדנמרק ועברו לגור שם בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה.  בשנת 1943, כאשר היתה בת 5 בלבד, הוברחה יעל באוניית דייג לשוודיה הנייטרלית בשביל להגן על חייה. בהמשך פגשה שם את משפחתה.  בתום המלחמה, שבה המשפחה להתגורר בדנמרק.

לאחר סיום בית הספר התיכון בדנמרק למדה יעל אנוך הוראה. כציוניים, החליטו יעל ובעלה צבי (אשר למד אגרונומיה) ללמוד מקצועות אשר נחשבו בעיניהם לנדרשים בישראל.  בני הזוג עלו לארץ בשנת 1963.

לאחר העלייה לישראל החלה יעל ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. למעשה, היתה הראשונה להשלים את תואר המוסמך (תואר שני) והראשונה לכתוב עבודת דוקטורט בתחומי הסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב.  בשנת 1981 התמנתה יעל אנוך לחברת הסגל הבכיר הראשונה בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. יעל היתה חלוצה בתחום הוראת הסוציולוגיה, והשפעתה ניכרת עד היום.  היא נעזרה בהכשרתה כמורה ובניסיונה הרב בהוראה, פיתחה את הקורסים הראשונים ועיצבה את דרכי ההוראה בתחום הסוציולוגיה.  

יעל פיתחה קורסי יסוד (כמו "מבוא לסוציולוגיה", אשר נלמד באוניברסיטה הפתוחה על ידי עשרות אלפי תלמידים לאורך השנים) וקורסים מתקדמים. כמו כן כתבה ותרגמה ספרי לימוד אקדמיים בעברית.  במשך השנים באוניברסיטה הפתוחה, יעל שמרה על קשר ישיר עם הסטודנטים ואהבה את המפגשים עמם. היא ייעצה לסטודנטים והדריכה אותם.

תחומי המחקר של ד"ר יעל אנוך היו רחבים מאוד, ועסקו בין היתר בתהליכי ההכשרה של עובדים סוציאלים, אתניות בדנמרק והיחס למיעוטים במדינה. בהמשך חקרה גם את נושא ההוראה מרחוק, תיירות וטיולי תרמילאים.

לאחר שפרשה לגימלאות בשנת 2006 תכננה אנוך לכתוב ספר על חוויותיה כילדה יהודיה בדנמרק בזמן מלחמת העולם השניה. היא החלה לאסוף חומרים ולראיין אנשים בני גילה אשר חיו בדנמרק בזמן המלחמה והוברחו לשוודיה לצורך הצלתם. עם זאת, העבודה לא הבשילה והספר מעולם לא פורסם.

יעל אנוך נפטרה בשנת 2018, כאשר היתה בת 80.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

רות הנדזל (1936 – 2020)

מידענית רפואית, מחלוצות תחום המידענות בישראל.

רות אזרחי נולדה בפולין. ב-1938 עלתה לישראל עם משפחתה והם השתקעו בחיפה, שם למדה בבית הספר היסודי ובתיכון אליאנס. בהמשך למדה במסלול ישיר לתואר שני בביולוגיה ובחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיימה אותו בשנת 1971.

בין השנים 1971-1973, עברה הנדזל התמחות בתחום מיפתוח רפואי במאגר Medline ובדליית מידע בספרייה הלאומית לרפואה בארצות הברית ועבדה כממפתחת ב-PubMed. עם שובה לארץ, החלה לעבוד בספרייה למדעי החיים ולרפואה באוניברסיטת תל אביב. במסגרת עבודתה בספרייה, הקימה את המדור לחיפוש מידע ע"ש יוכבד וא. ז. כהן ועבדה בו עד ל-2003. המדור היה ייחודי וחדשני ועסק באיתור מידע אקדמי עבור סטודנטים וחוקרים בתחום מדעי החיים והרפואה, סיעוד, מקצועות פארא-רפואיים ועוד. בנוסף, המדור סיפק שירות איתור מידע עבור רופאים בבתי חולים, וכלל הציבור. בתחילה באמצעות אינדקסים מודפסים, ובהמשך באמצעות מאגרי מידע מקוונים.

בשנת 1980 סיימה הנדזל תואר שני נוסף במדעי המידע בבית הספר לספרנות, ארכיונאות ומידע באוניברסיטה העברית בירושלים. עם סיום לימודיה, השתלבה בתור מרצה מן החוץ בבית הספר, ולימדה שם עד סגירתו ב-2005.

תחום ההוראה העיקרי של רות היה אחזור מידע ומידענות רפואית. לאורך השנים היא השפיעה רבות על עיצוב תוכנית הלימודים של בית הספר והרחבתה, והעשירה את תוכנית הלימודים על ידי שילוב הרצאות אורח של מומחים בתחום המידע והספרנות מישראל ומחוצה לה. היא היתה מורה משמעותית לסטודנטים שלה, היא דאגה לקדם ולכוון אותם בדרכם המקצועית ולהנחותם בכתיבת עבודת התיזה.

בין השנים 1985-2010 סיפקה שירותי ייעוץ מדעי לחברת טלדן. בשיתוף טלדן יזמה את הכנס ותערוכת המידע הבינלאומית "Info". בתחילה, היה הכנס בן יום אחד ועד מהרה התרחב לשלושה ימים, והפך לכנס המוביל בישראל בתחום המידע, המתקיים מזה למעלה מ-30 שנה ברצף. לאורך השנים הרצתה הנדזל ושימשה כיושבת ראש של מושבים בכנסים אלה. בנוסף הייתה מהיוזמות וחברה בוועדת השיפוט של פרס פינקלר למידע שמוענק מאז שנת 2012 בכל שנה בכנס.

הנדזל הייתה משתתפת פעילה במסגרת קבוצת העניין לאחזור מידע וטקסט "SIGTRS". היא העבירה הרצאות, פרסמה מאמרים ואף הייתה שותפה בעריכת אסופת מאמרים לציון חצי היובל של קבוצת העניין.

בשנת 1996 סיימה הנדזל תואר שלישי במדעי המידע ביוניברסיטי קולג' לונדון. בעבודת הדוקטורט שלה הגדירה מודל למאגר מידע בנושא שימוש בתרופות בהיריון ובהנקה.

לאחר פרישתה מאוניברסיטת תל אביב החלה הנדזל ללמד בתוכנית למידענות ולספרנות באוניברסיטת חיפה בשנת 2005 ובמגמה ללימודי מידע וידע במכללה האקדמית בית ברל בשנת 2007. בתוכנית למידענות וספרנות באוניברסיטת חיפה לימדה שני קורסים: מידע במקצועות הבריאות ומאגרי מידע ואיחזור מידע. את שיעוריה ליוותה בסדנאות ובתרגול.

לאורך השנים, הייתה הנדזל אחראית על ארגון כנס חוקרים בין-אוניברסיטאי בנושא מידענות, מידע וספרנות. בכנסים אלו, אשר נערכו באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן גם באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית גליל מערבי שילבה הרצאות של סטודנטים מהחוג, בהן הם הציגו פרויקטים חדשניים שאותם הנחתה. בנוסף, היא יזמה, הרצתה והזמינה לסמינרים המחלקתיים את טובי החוקרים שבתחום המידענות והספרנות בארץ. באוניברסיטת חיפה לימדה עד שנת 2019. בבית ברל לימדה עד שנת 2014 קורס בנושא מקורות מידע במדעי הבריאות והרפואה.

הנדזל האמינה כי תפקיד המידען אינו מתמצה רק בביצוע חיפושי מידע על-פי דרישה, אלא כולל גם את חינוך הצרכנים לבצע חיפושי מידע מושכלים ולהיעזר בשירותי היעץ של ספריות. בהתייחס למידע רפואי היא חשבה כי גם למטופלים אחריות לחפש מידע על מצבם ולהשתמש לשם כך במקורות מידע מהימנים ומוסמכים. לכן, במאמריה ובהרצאותיה על השימוש במאגרי מידע רפואיים, היא פנתה הן לצוותים רפואיים והן למטופלים.

בנוסף על השימוש במאגרי מידע מקצועיים, תמכה הנדזל בהטמעת טכנולוגיות מידע במוסדות הרפואה, ובכלל זה מערכות לניהול המידע הרפואי ומערכות תומכות החלטה בתחום הטיפול בחולה. בכל הנוגע להוראת ספרנות ומידענות, הנדזל תמכה בגישה המעשית, לפיה יש לכלול בתוכנית הלימודים לספרנות נושאים הקשורים במיומנויות מעשיות, כגון טכניקות מתקדמות לחיפוש מידע. היא האמינה, כי על הספרן/מידען להיות בעל ידע במערכות מידע ומבני נתונים.

היא ראויה לרחוב משלה, וניתן לעשות זאת בתל אביב, חיפה, רמת גן וירושלים.

מרים גיליס קרליבך (2020-1922)

פרופסור לחינוך, סוציולוגיה והיסטוריה יהודית, ראש המכון להגות יהודית באוניברסיטת בר אילן.

נולדה בהמבורג, גרמניה, אחת מתשעה אחים ואחיות, ובת לד״ר יוסף צבי קרליבך, הרב הראשי של המבורג ובן למשפחת רבנים ידועה.

ב-1938, לילה אחד בלבד לפני ליל הבדולח, עזבה את גרמניה במסגרת עליית הנוער. כמה מאחיה ואחיותיה הצליחו להמלט גם הם, ואילו יתר המשפחה נרצחה בשואה. בארץ למדה מרים בביה״ס החקלאי בחיפה, נישאה שנה לאחר תום לימודיה וגידלה 4 ילדים.

בהיתה בת 47 השלימה תעודת בגרות, בגיל 52 סיימה תואר מוסמך במחלקה לחינוך באוניברסיטת בר אילן, ובגיל 62 קיבלה תואר דוקטור. נושא הדוקטורט היה הוראת הקריאה העברית בארץ-ישראל – נושא שבו התמחתה והמשיכה לחקור בהמשך דרכה האקדמית.

משנת 1992, בהיותה בת 70, ועד פטירתה עמדה בראש המכון להגות יהודית ע״י יוסף קרליבך במחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.

לאורך שנות פועלה באקדמיה פרסמה, ערכה ותרגמה ספרים רבים בנושאי הוראת הקריאה, הגות יהודית, וכן מורשתה של משפחתה, יהדות המבורג והאזור ויהדות גרמניה בכלל.

ב-2008 הוענק לה עיטור הכבוד הגבוה של גרמניה על תרומתה לקידום יחסי המדע בין גרמניה וישראל, וב-2009 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אולדנבורג.

נפטרה ב-2020, 4 ימים לפני יום הולדתה ה-98.

*צילום נאור רהב. התמונה מתוך אתר NRG ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

ד"ר ג'ויס ג'קובסון קאופמן (1929-2016)

 כימאית יהודיה-אמריקאית, נודעה בזכות מחקריה המתקדמים ופורצי הדרך בתחום הכימיה הקוונטית.

היא נולדה למשפחה יהודית מסורתית והחליטה לעסוק בכימיה בגיל 8 לאחר שקראה את הביוגרפיה של מארי קירי. בתקופה זו, לא הורשתה ללמוד מתמטיקה מכיוון שמדובר ב"מקצוע שלא מתאים לבנות".
קאופמן למדה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטת ג'ון הופקינס בניו יורק, שם קיבלה את תואר הדוקטורט בכימיה פיזיקלית בשנת 1960. כמו כן, היא קיבלה דוקטורט נוסף בפיזיקה תיאורטית בסורבון שבפריז בשנת 1969.

בהמשך, קאופמן מונתה לתפקיד מדענית מחקר ובהמשך קיבלה משרת פרופסור חבר. עם זאת, למרות הישגיה הרבים, מעולם לא קודמה למעמד פרופסור מן המניין.

המחקר של קאופמן השתרע על יריעה רחבה של תחומים: החל מדלק טילים, דרך תרופות וכימיה קוונטית, תוך שימוש נרחב בטכנולוגיות מחשב בתחומי הכימיה בתקופה בה הדבר לא היה נפוץ.

ב-1990, פרסמה מאמר פורץ דרך בו תיארה שיטה חדשה לסימון פחמימות סרטניות. באמצעות המודלים שפיתחה בתחום הכימיה הקוונטית, ניתן היה לבחון את המבנה המולקולרי המדויק של תרופות מתוכננות, וכן לנבא את מידת הרעילות שלה.

חייה ועבודתה של קאופמן מהווים השראה עבור מדעניות רבות ברחבי העולם.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

למידע נוסף:

https://www.jewishtimes.com/51844/dr-joyce-kaufman-broke-ground-in-science-gender/community/obituaries/