צינה דיזנגוף (1872-1930)

מגיעים לה רחובות!

היתה ממייסדי תל אביב ורעייתו של ראש העיר הראשון שלה, מאיר דיזנגוף.
נולדה וגדלה בעיר ז'יטומיר שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה). עלתה לארץ ישראל עם בן זוגה מאיר דיזנגוף, שהקים מפעל זכוכית בטנטורה.
ב-1894 נכשל המפעל, ובני הזוג עזבו לאודסה, שם הקים מאיר מפעל זכוכית נוסף והתרועע עם חברי חובבי ציון. ב-1904 ייסד מאיר את חברת "גאולה" לרכישת קרקעות בארץ, ועלה לארץ ישראל עם צינה. בני הזוג התיישבו ביפו. ב-1906 הצטרפו לקבוצת המשפחות שייסדה את שכונת "אחוזת בית", והקימו בשדרות רוטשילד 16 את ביתם (בית דיזנגוף). מאיר דיזנגוף שימש ראש הוועד של אחוזת בית, ראש "ועד ההגירה" בתקופת גירוש תל אביב במלחמת העולם הראשונה, ומ-1922 כיהן כראש העיר הראשון של תל אביב. צינה דיזנגוף עסקה לאורך השנים בהוראה, סיעוד ופעילות פילנטרופית. כן סייעה לבעלה בפעילות למען קידום העיר תל אביב, במיוחד בתחום הניקיון העירוני והחינוך.
ב-1930 נפטרה צינה דיזנגוף. מאיר דיזנגוף החליט לתרום את ביתם המשותף להקמת מוזיאון תל אביב לאמנות לזכרהּ. במרכז רחוב דיזנגוף, הקרוי על שמו של מאיר דיזנגוף, נחנכה ב-1938 כיכר צינה דיזנגוף, על שמה, שהפכה לאחד מסמליה העיקריים של תל אביב. אך ב-1977, בצעד שנוי במחלוקת, נהרסה הכיכר ובמקומה נבנה מעבר עילי להולכי רגל.
מגיע לה גם רחוב (או כיכר חדשה). הציעו אותו בתל אביב.

ויקיפדיה
צילום: צבי אורון

פרחה ששון (1859-1936)

מגיעים לה רחובות משלה!

היתה אשת עסקים יהודיה ממוצא בגדדי, שנודעה כפילנתרופית, רבנית מלומדת ופעילה ציונית.
נולדה בשנת 1859 במומבאי, הודו, בת לקהילה היהודית-בגדדית בעיר. היתה בת משפחת ששון, שזכתה לשם "הרוטשילדים של המזרח" בשל הונה המופלג. המשפחה שלטה על חלק גדול מהמסחר הענף בין הודו לבריטניה.
בנעוריה קיבלה חינוך פרטי מרבנים שהגיעו למומבאי מבגדאד, ובמקביל רכשה השכלה כללית בבית ספר נוצרי יוקרתי במומבאי.
בעזרת הונה המשפחתי מימנה יוזמות פילנתרופיות וציבוריות שונות. בין היתר תמכה במחקריו במומבאי של מרדכי זאב חבקין, מפתח החיסון כנגד חולרה, והשתתפה במאמציו להפיץ את החיסון בקרב האוכלוסייה המקומית. היא גם הייתה פעילה ציבורית בתנועה המקומית בהודו כנגד מנהג הפורדה, שכלל סגרגציה מלאה בין נשים לגברים ולבישת כיסוי גוף ופנים מלא מצד נשים מקומיות בנוכחות גברים.
לאחר פטירתו של בעלה בשנת 1894 קיבלה לידיה את ניהול חברת דוד ששון ושות' (David Sassoon & Co.), חברת המסחר הבינלאומית הגדולה של המשפחה, וכך באופן יוצא דופן לתקופה זו אישה עמדה בראשות חברה כלכלית גדולה.
בזכות חינוכה הפרטי מרבנים היא הייתה מלומדת היטב בכתבי הקודש היהודיים ובקיאה ברזי היהדות. לאורך חייה פרסמה מספר מאמרים בכתבי עת יהודיים על סוגיות שונות בהיסטוריה והדת היהודית, כולל מאמר על הגותו של רש"י (1930).
מסופר שבאחת מנסיעותיה לבגדד שהתה בעיר לאורך שלושה חודשים שבמהלכם ניתן לה הכבוד לקרוא בתורה באופן קבוע בבית כנסת בעיר. היא זכתה לשם התואר רבנית. בשנת 1924 הפכה האישה הראשונה המשמשת כיושבת הראש של הכנס השנתי של בית המדרש לרבנים בלונדון ונאמה את הנאום הפותח בכנס. הנאום הודפס כנספח לספרו של הרב יואל לייב הלוי הרצוג "אמרי יואל (ויקרא)". בנאום, שמתובל בדברי תורה ותלמוד, ציינה שהיא אסירת תודה על ההזדמנות שניתנה לה לנאום בפני הקהל המכובד, אך גם עסקה בזכויות נשים ונזפה בכך שרק שבעים שנה לאחר פתיחת המוסד ניתנה ההזדמנות לאישה לנהל את האסיפה השנתית.

הציעו רחובות על שמה בכל עיר שהיא.

לקריאה נוספת
תמונה באדיבות מרכז מידע הר הזיתים

חנה לוין (1897-1985)

מגיע לה רחוב משלה!

ראשת עיריית ראשון לציון. יו"ר ויצו ישראל. נשאה את פנקס השירות מס' 1 של חיל הנשים של צה"ל. הייתה ראשת העירייה הראשונה שכיהנה במדינת ישראל.
חנה נולדה ברוסיה למשפחה ציונית. כשמלאו לה 26 עלתה לארץ יחד עם משפחתה. בארץ הכירה את מיכאל לוין שיהיה לבן זוגה, וכעבור שנה נישאו.
בני הזוג לוין גרו בראשון לציון. בתקופה זו החלה חנה את פעילותה בויצו. במרוצת השנים היא שימשה כיו"ר ויצו בראשון לציון, יו"ר ויצו בישראל וחברת הנהלת ויצו העולמית. במסגרת עבודתה הקדישה חנה את עצמה לקליטת עולות ועולים חדשים, סייעה לעולות למצוא עבודה ומגורים ולהיקלט בארץ. חנה אף הקימה קרן להלוואות לעולות החדשות מכספה הפרטי.

בשנת 1942 התגייסה חנה לחיל העזר הבריטי. במסגרת שירותה הצבאי טיפלה בחיילות העבריות וכונתה "אם החיילות העבריות". היא השתחררה בשנת 1945 בדרגת לוטננט, וגם אחרי השחרור הוסיפה לדאוג לרווחתן של החיילות והחיילים המשוחררים במסגרת לשכת השחרור.
כשהייתה בת 50, בשנת 1948, התגייסה חנה לצה"ל, ונשאה את פנקס השירות מס' 1 של חיל הנשים. היא שימשה כקצינת גיוס ראשית לחיל הנשים במלחמת העצמאות. גם אחרי שהשתחררה משירות סדיר המשיכה חנה לדאוג לרווחת החיילות והחיילים המשוחררים, בפרט לשיקום נפגעי הקרבות.
בשנת 1956 נבחרה חנה לראשות עיריית ראשון לציון. במהלך כהונתה הדגישה חנה את חשיבותו של חינוך הילדים והנוער והדאגה לרווחתם. במסגרת פועלה כראשת עיר הקימה בין היתר את השירות הפסיכולוגי העירוני, קונסרבטוריון ללימודי מוזיקה ואת "מפעל ההזנה" לילדי בתי הספר בעיר. בנוסף, תרמה מכספה הפרטי כסף להקמת "בית ויצו" בראשון לציון המשמש עד היום כמועדון לילדים ונקרא על שמה ועל שם בן זוגה.
חנה זכתה בעיטור "גור אריה" על ידי איגוד החיילים המשוחררים מכל הצבאות שנלחמו בנאצים.
זכתה בתואר "עמית כבוד" של האגודה למען החייל.
בשנת 1984 נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות ה-36 למדינת ישראל.

קיים על שמה רחוב אחד בלבד בישראל – בעיר ראשון לציון קיים רחוב "חנה ומיכאל לוין" על שמה ועל שם בן זוגה. כדי להציע אותה בערים נוספות! למשל, בחולון עיר הילדים, בערים בהן יש שכונות ליוצאי צבא כמו יבנה ותל אביב, ועוד.

לקריאה נוספת
תמונה באדיבות משה פרידן

 

 

ארנסטינה לואיזה סימונדי פוטובסקי רוז (1810-1892)

למה אין עדיין רחובות על שמה?

פמיניסטית יהודיה (ייתכן שהראשונה), אתאיסטית, לוחמת כנגד העבדות ולמען זכויות אדם, מחשבה חופשית, ובעיקר שוויון בזכויות האישה. נודעה כ"מלכת הבמות" ומהכוחות האינטלקטואלים המובילים את המהפכה הפמיניסטית בארצות הברית ובאנגליה בזכות כתיבתה, נאומיה ומאבקיה הפומביים נגד אפליה ודיכוי.
נולדה בפולין. עד 1830 התגוררה תקופות בברלין, הולנד, בלגיה ופריז, ואז נסעה ללונדון, בה למדה אנגלית.
בלונדון הכירה את מייסדי הסוציאליזם האוטופי אליזבת פריי ורוברט אואן. יחד עם אואן הקימה את "האגודה לכל המעמדות והאומות" שקראה לשוויון עולמי לכל האנשים ללא אפליה על רקע של מגדר, מעמד חברתי, צבע עור, אתניות, לאום או דת. היא הצטרפה ל"אגודה למען פילנטרופים מוסריים" והייתה פעילה שם כנואמת מחוננת ומבוקשת. בשנת 1835 הגיעה למעמד נכבד בתנועה. ב-1836 היגרה עם בעלה לניו יורק.
בניו יורק הפכה רוז ללוחמת למען שוויון זכויות לנשים. פעילותה היתה משמעותית מאוד בקידום חקיקת חוק לשוויון האשה בענייני ירושה ובעלות על רכוש, שהועבר לבסוף ב-1949.
רוז הייתה מעורבת בכל כינוס של תנועת הנשים בארצות הברית והובילה את יצירת הרשת הבינלאומית שלה עם תנועת הנשים בצרפת, גרמניה ואנגליה. היא הצליחה לעורר הערכה רבה ותמיכה בטיעוניה ויוזמתה אך בד בבד זכתה גם ובעיקר לקיתונות של ביקורת ולכינויי גנאי בוטים מצד הממסד הגברי על כל שלוחותיו בפוליטיקה ובעיתונות. בהיותה יהודיה, מהגרת פולניה ואתיאיסטית, נדחתה לא פעם גם על ידי הפמיניסטיות האקטיביסטיות של אותה עת שהשקיעו מאמץ רב בקבלת תמיכה וצידוק למעשיהן מהממסד הפרוטסטנטי.
במשך למעלה מעשור שנים, ושלא כמקובל באותה עת לגבי נשים, רוז כתבה והרצתה בכל רחבי הארץ, נגד רכוש פרטי ודת מאורגנת, הדגישה את חשיבות החינוך, מחשבה חופשית וזכויות האשה. בתחילה התבססה על משנת אואן ואחר כך על זו של תומאס פיין. הייתה האשה הראשונה שנבחרה להיות הנשיאה של "החברה הניו יורקית ע"ש תומאס פיין" אשר עסקה בקידום חירות, שוויון, צדק ודמוקרטיה.
מ-1850 ואילך הגבירה את מעורבותה בקידום זכויות נשים ומחשבה חופשית והצביעה על מבנה המערכת הדתית והכלכלית כגורם המרכזי במצבן של הנשים.
עד תום מלחמת האזרחים האמריקנית ב-1865 הייתה רוז מעורבת בתנועה למען זכויות נשים, והיתה מוערכת ביותר על ידי מנהיגותיה. ב-1869 חזרה עם בעלה לאנגליה, וגם שם המשיכה ללחום למען שוויון.

לכל עיר מגיע הכבוד- הציעו אותה בעיר שלכן.

ויקיפדיה

בתיה טמקין ברמן (1907-1953)

איך אין על שמה רחובות?

ספרנית יהודיה אשר הקימה וניהלה במחתרת ספרייה ציבורית בגטו ורשה והייתה דמות מרכזית בפעולות הסעד ליהודים. ברמן הייתה פעילה במפלגת פועלי ציון שמאל, חברת הארגון צנטוס (החברה המרכזית לטיפול ביתומים), ופעלה בתיאום עם "הוועד היהודי הלאומי" וחברת המועצה הפולנית להצלת יהודים. ברמן דגלה בשוויוניות חברתית אוניברסלית תוך אמונה "שרק זרם סוציאליסטי מהפכני שאינו נסחף בלאומנות יכונן את משטר הצדק המיוחל.
נולדה בוורשה למשפחה יהודית דתית-מסורתית דלת אמצעים. בשנת 1923, בהיותה בת שש-עשרה, הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר" ואחרי תקופה קצרה עברה לארגון הסטודנטים היהודי הסוציאליסטי "יוגנט", בו שימשה כמזכירת הארגון והייתה פעילה בגיבוש החזית המאוחדת האנטי-פשיסטית השמאלית מטעם הסטודנטים, שכללה נוער קומוניסטי פולני, נוער קומוניסטי יהודי ואת ארגון "יוגנט".
בשנים 1930-1926 למדה מדעי החברה ומדעי המדינה במכללה הפולנית הפתוחה בוורשה והתמחתה בספרנות. בנוסף, הייתה פעילה במפלגת פועלי ציון שמאל, גוף פוליטי שניתק ממפלגת האם פועלי ציון, אימץ את שפת יידיש וברמה אידאולוגית מיזג בין סוציאליזם רדיקלי וציונות ברוחו של דב בר בורוכוב.
עם סיום לימודיה הייתה ומאוחר יותר מצאה עבודה כמנהלת של אחד מסניפי הספרייה העירונית של ורשה.
בשנת 1940, בעקבות חוקי הגזע שמנעו מיהודים להשתמש בספריות ציבוריות הקימה ברמן ספרייה לילדים בגטו. הספרייה סופחה ל"צנטוס", ארגון סעד לילדים שניהל אברהם ברמן בגטו ורשה.
עם השמועות על השמדת הגטו בשנת 1942, יצאו ברמן ובעלה מגטו ורשה אל הצד הארי של העיר בעזרתם של חברים פולנים מחוגי האינטילגנתיה העירוניים. שם השתלבה ברמן בפעולות ההצלה והסעד והיתה לדמות מרכזית בתנועת ההתנגדות.
ברמן אירגנה כ-100 תאי-סעד בין יהודים ופולנים שפעולתם הקיפה למעלה מ-2,000 יהודים, וציידה אותם בפנקסי-זהות, אישורי מגורים, תעודות נוצריות מזויפות, כרטיסי מעבר וכרטיסי מזון וכסף על מנת שיוכלו לשלם לדירות, לבוש ואוכל. בכך הייתה לאחד הכוחות המניעים החשובים של "הארגון להצלת יהודים" – ז'גוטה ואף ניהלה חוליות קשר של הוועד היהודי הלאומי.
ביטוי נוסף לפועלה היה עזרתה ביצירת קשרים בין רופאים לחולים ובין נשים שביקשו להפסיק את ההריון במציאות המורכבת של ורשה בימי המלחמה ובתשלום על הפלות אלו.
עם סיום מלחמת העולם השנייה חזרה לפועלה כספרנית. הזוג ברמן החליט להישאר בפולין כדי לעזור בשיקום החיים היהודיים שם. אברהם ברמן נבחר כחבר בפרלמנט הפולני ובתיה מונתה למנהלת הספרייה היהודית המרכזית בפולין. בספרייה בהנהלתה נאספו כ-120,000 ספרים, מרביתם ביידיש ובעברית.
ב-17 באפריל 1950 עלתה משפחת ברמן לישראל והתיישבה בתל אביב. שם שקעה בדיכאון עקב בידודה מהסביבה הפוליטית וקשייה במציאת עבודה.
כהוקרה על פועלה בימי הכיבוש הנאצי העניקה לה הממשלה הפולנית אות הצטיינות וגבורה על אומץ רוחה.
ב-30 באפריל 1953 נפטרה מדלקת ריאות קשה. ארכיונה ויומנה נמסר לארכיון בית לוחמי הגטאות. היומן ראה אור כספר ב-1956, ושוב ב-2008.

איפה כדאי להציע? בתל אביב- שם התגוררה, ובכל עיר בה יש ספריה עירונית תוססת.

להמשך קריאה

התמונה באדיבות עמנואל ברמן

 

טרודי בירגר (1927-2002)

למה אין על שמה עוד רחובות?

סופרת ופילנטרופית.
נולדה ב1927 בפרנקפורט. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נעקרו היא ואמה מחייהן. הן ברחו לליטא, אולם נתפסו, ובשנת 1941, בהיותה בת 14, היא נשלחה לעבודות הכפייה בגטו קובנה, ושלוש שנים לאחר מכן הועברה למחנה הריכוז שטוטהוף. בירגר נשארה עם אמה לאורך כל המלחמה, ולאחר השחרור היא חזרה לפרנקפורט, שם מצאה את אחיה. בשנת 1947 היא עלתה יחד עם משפחתה לארץ.
מאז עלייתה הקדישה טרודי בירגר את חייה להתנדבות וסיוע לזולת. שיא פעילותה לטובת ילדים נזקקים היא בשנת 1980- שבה, לאחר הפסקת טיפולי השיניים בבתי הספר היא הקימה את מרפאת השיניים ההתנדבותית הראשונה בישראל, על מנת לספק טיפולים נדרשים חינם לכל ילד נזקק. היא יצרה קשר עם נדבנים מחו"ל- בעיקר רופאים ותורמים מצרפת, והמבנה הועבר לידי המרפאה בהתערבותו הישירה של טדי קולק, אז ראש עיריית ירושלים.
כהוקרה על פעילותה המתמשכת קיבלה בירגר אות הנשיא למתנדב בשנת 1982 על פועלה הרב ולאחר מכן שוב- בשנת 2009. בשנת 1991 הוענקה לה מטעם עיריית ירושלים (בה גרה מאז 1957) תעודת אזרח מצטיין. טדי קולק אמר עליה "ההיכרות עם טרודי עושה את כולנו אנשים טובים יותר, כי היא מאפשרת לנו להתגייס למען המטרות הנעלות שלה."
פרט לפעילותה הנדבנית בירגר גם כתבה שני ספרים אוטוביוגרפיים המתארים את חוויותיה בתקופת השואה.

היא הונצחה בשם רחוב בירושלים, וכן מרפאת השיניים הראשונה אותה הקימה קרויה על שמה. על שמה ניתן גם פרס לספרי ואיורי ילדים.
איפה כדאי להציע?
בכל מקום שבה ישנה מרפאה לטיפולי חינם לנזקקים, וכל עיר שבה יש רוח התנדבות ונתינה.

תמונה: שרון צימרמן

 

בת שבע דה רוטשילד (1914-1999)

מגיעים לה עוד רחובות על שמה!

נדבנית, חוקרת ביולוגיה, ממייסדות המחול המודרני בישראל.
בת שבע נולדה בלונדון למשפחת דה רוטשילד, הבנקאים הידועים. בילדותה עברה המשפחה להתגורר בצרפת, שם אביה ניהל את הבנק המשפחתי. בשנות ה-30 למדה בת שבע ביולוגיה בסורבון, ועבדה במכון פסטר בפריז. בשנת 1940, קצת לפני פלישת הנאצים לצרפת, נמלטה משפחת דה רוטשילד לניו יורק, שם למדה בת שבע מדעים באוניברסיטת קולומביה.
לאחר לימודיה התגייסה בת שבע לצבא צרפת החופשית. היא הוצבה בלונדון, נשלחה עם כוחות הלחימה לנורמנדי והשתתפה בשחרור פריז.
אחרי המלחמה שבה בת שבע לניו יורק, והחלה ללמוד מחול אצל מרתה גראהם. היא לא הפכה לרקדנית אך החלה לתמוך כלכלית במרתה גרהאם ובלהקתה, והשתיים הפכו לחברות קרובות.
בשנות החמישים החלה לבקר בישראל מדי פעם, ובשנת 1962 עלתה לארץ באופן רשמי. בארץ הקימה את להקת המחול "בת-שבע", אותה ניהלה בתחילה חברתה הטובה מרתה גראהם.
בשנת 1964 פגשה בת שבע את הרקדנית ג'נט אורדמן. השתיים הקימו יחד את בית הספר לריקוד "בת-דור" בשנת 1965, ובהמשך את להקת המחול "בת-דור". זמן קצר לאחר היכרותן אורדמן עברה להתגורר עם בת שבע בביתה בשכונת אפקה בתל אביב, והן חיו יחד כשלושים שנה, עד למותה של בת שבע בשנת 1999.
בנוסף לתמיכתה הרבה במחול בישראל תמכה בת שבע גם במדעים. בשנת 1958 הקימה את קרן בת שבע שמטרתה לקדם את המדע בישראל. הקרן קיימת עד היום ותומכת במחקרים ופרוייקטים שונים, מקיימת סמינרים, סדנאות, מעניקה מימון למחקרים ומעבדות במגוון תחומים ומלגות לסטודנטים.
בשנת 1989 זכתה בת שבע בפרס ישראל על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה.

יש על שמה רחוב בעכו וביפו. הציעי אותה גם לעירייה שלך!

לקריאה נוספת
תצלום באדיבות ימה אנין אמינוב

דונה גרציה נשיא (1510-1569)

מגיעים לה עוד רחובות!

נדבנית , מדינאית ואשת עסקים מצליחה מאנוסי ספרד. אף על פי שהתנצרה למראית עין השתמשה בכספה לפדות שבויים יהודים, להגן מול השלטונות והכנסיה על היהודים האנוסים, תרמה לבנית ישיבות, בתי כנסת ובתי חולים. בתקופתה נחשבה לאישה העשירה בעולם. בכספה חכרה את אדמות טבריה והחלה לבנות בה ולישב בה יהודים.

רחובות על שמה יש בטבריה, חיפה ונתניה.
מומלץ להציע אותה בכל מקום כיוון שבכל עיר בארץ ישנן יוצאי ויוצאות ספרד שמורשתםן קשורה בדונה גרציה נשיא.

ויקיפדיה
צילום: שני כהן