נחמה דוידית (1924-2015)

שחקנית, במאית, מורה וציירת.

נחמה סטוקלין נולדה בתל אביב. היא למדה בסמינר לוינסקי למורים וב-1945 נבחנה לבית הספר הדרמטי שליד תיאטרון הבימה.
היא התקבלה והפכה לשחקנית, בת המחזור הראשון של שחקני הבימה. בין השנים 1947-1950 שיחקה בהצגות כמו- משפחת היינה, המבול וערבות הנגב.
במהלך משחקה בהצגה, צפה בה הבמאי האמריקאי הרולד קלורמן והציע לה מלגת לימודים בארה"ב. היא למדה בניו יורק ב-neighborhood playhouse והמשיכה את לימודיה ב-actor's studio. במהלך הלימודים החלה לעסוק בבימוי ועבדה במחנות נוער לילדים דוברי עברית.

ב-1951 שבה לישראל וביימה הצגות עם תלמידים ושחקנים חובבים. ב-1955 חתמה חוזה חסר תקדים עם תיאטרון האוהל שאיפשר לה לבחור את תפקידיה ולא להופיע בהצגות ישנות המחודשות. היא הופיעה בהצגות שזכו לשבחים כמו: ג'וני בלינדה, קערת העץ וכוכב השחר. ב-1957 עברה השתלמות משחקית נוספת בפריז.

ב-1962 פרשה מעולם המשחק והחלה לצייר. ציוריה הוצגו בתערוכות בגרמניה וארה"ב. ב-1973 למדה ציור בבית הספר לאומנות "בצלאל" שבירושלים והשלימה תואר שני בריפוי אומנויות בבוסטון.
בין השנים 1981-2004 עבדה כמורה להוראה מתקנת בשילוב אומנות בבתי ספר יהודיים בארה"ב. וב-2010 שבה לארץ, התגוררה ברעננה והמשיכה לצייר עד סוף ימיה.

ראוי שיהיה רחוב על שמה בערים בהן ניכר פועלה- תל אביב, ירושלים ורעננה. עיריית תל אביב יפו עיריית ירושלים עיריית רעננה

סוזי דבוסקין (1947-2017)

ספורטאית, ממארגני "טריאתלון נשים הרצליה".
סוזי דבוסקין נולדה בארה"ב למשפחה יהודית ומגיל קטן נמשכה לספורט. כבר מגיל 7 החלה סוזי לשחות, בעיקר שחייה אומנותית, ואף הגיעה להישגים ארציים רבים במסגרת תחרויות בין אוניברסיטאיות בחוף המערבי של ארה"ב. ב1966, בהפלגת הנוסעים האחרונה מניו יורק לישראל, הגיעה סוזי לראשונה לישראל, והחלה ללמוד חינוך באוניברסיטה העברית אשר בירושלים. במקביל ללימודיה ולשיעורי העברית אותם לקחה, החלה סוזי להתנדב באלי"ן – האיגוד הישראלי לילדים נפגעים, ופעילות זו השתלבה היטב עם לרצונה להעמיק את לימודיה בתחום החינוך המיוחד. לאחר סיום לימודיה, הבינה סוזי כי בארץ אין עדיין מסגרות ללימוד חינוך מיוחד, ועל כן נאלצה לחזור לארה"ב על מנת להשלים את השכלתה בתחום כפי שרצתה. כעשור לאחר מכן, שבה סוזי לישראל, והפעם בלווית בעלה, דני, אותו הכירה במסגרת חוגי עולים אשר הייתה מארגנת לציבור הסטודנטים סביבה.הזוג דבוסקין ושלושת ילדיהם- אורן, עודד ותמר, הרבו לעסוק בספורט, אולם לאחר שהכירו את תחרות הטריאתלון – שילוב בין ריצה, שחייה ורכיבה על אופניים – הפך ענף זה למועדף על המשפחה. לאחר שהגיעה לתחרות הגברים על מנת לעודד את אחיה, אורן, החליטה תמר להירשם לתחרות הנשים יחד עם אמה. סוזי ותמר החלו להתאמן יחדיו לקראת התחרות, והצליחו להגיע לקו הסיום יחד כאשר תמר מקדימה את אמה רק במעט. ב1996, בעת אימוניה לקראת הטריאתלון השנתי השלישי לנשים, נהרגה תמר בתאונת פגע וברח בעת שרכבה על אופניה. מותה של תמר היכה את משפחתה בהלם וכאב רב, ומשפחתה החליטה להתמודד במקומה בטריאתלון כשלשה. לאחר מכן, החליטה סוזי להנציח את תמר דרך הספורט, והחל מהטריאתלון הרביעי לקחה על עצמה את הפקת וארגון התחרות כולה לאורך השנים. משפחת דבוסקין, ובייחוד סוזי ודני, הם הרוח החיה מאחורי התחרות, כאשר חודשים רבים לפני הם מארגנים אימונים לקהל הרחב, מעודדים אוכלוסיות רבות לקחת חלק בתחרות עצמה ובספורט בכלל, רתימת גופים ציבוריים ועסקיים למהלך ועידוד נשים מכל המגזרים והאוכלוסיות לקחת חלק – אפילו למקטע מסויים. עם השנים, תחרות הטריאתלון נקראה על שמה של תמר ונערכת לזכרה, ומתחרות קטנה של כמה עשרות משתתפות צמחה לכאלף משתתפות בשנה שעברה.

סוזי ראתה בהשתתפות בטריאתלון הרבה מעבר לספורט. לדבריה, תחרות הטריאתלון לנשים היא כהעצמה נשית לכל דבר. למרות הנחישות הרבה וההתמדה באימונים הנדרשים לשם כך, סוזי רואה בכל אישה שנכנסת לתחום, ובייחוד לאור הרתיעה בעבר של נשים מהענף, כהצלחה אישית וכחיזוק לכך שאין דבר העומד בפני אותן נשים לאחר מכן. סוזי קידמה את התחרות לאור המוטו "כל אחת מנצחת", סיסמא אשר נולדה כאשר התאמנה לטריאתלון הראשון יחד עם ביתה, תמר.

בחודש שעבר, כשבועיים לפני התחרות השנתית, נפטרה סוזי דבוסקין לאחר מלחמה ממושכת במחלה. החל מהשנה, תחרות הטריאתלון היא לזכר סוזי ותמר דבוסקין.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד ערי השרון, הרצליה, כפר סבא ורעננה, בהן פעלה.
עיריית הרצליה – Herzliya Municipality עיריית רעננהעיריית כפר סבא

למידע נוסף – https://goo.gl/HCpI9p

**התמונה צולמה על ידי דני דבוסקין, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

ענבל פרלמוטר (1971-1997)

זמרת, גיטריסטית ופורצת דרך במוזיקת הרוק בישראל. למרות תקופת יצירתה הקצרה נחשבת ליוצרת ייחודית ומשפיעה במוזיקה הישראלית.
פרלמוטר נולדה ברעננה, הוריה היו המשוררת עופרה סמוליאנוב והמוזיקאי אברהם פרלמוטר.
היא החלה את דרכה המקצועית בשנת 1992, בלהקת המכשפות (יחד עם יפעת נץ ויעל כהן). פרלמוטר היתה סולנית הלהקה וכותבת השירים העיקרית. בשנת 1994 יצא אלבומה הראשון של הלהקה "עד העונג הבא" בהפקת קורין אלאל- שנחל הצלחה וזכה למעמד של תקליט זהב. ב- 1995 יצא אלבומה השני של הלקה, "זמנים מוזרים", שוב עם פרלמוטר ככותבת העיקרית.
שירי הלהקה התאפיינו בשיח פתוח על דכאון וקושי נפשי, דימויים מיניים לא הטרונורמטיביים.
גם לאחר התפרקות הלהקה המשיכה פרלמוטר להיות קול ייחודי ביצירתה,
והמשיכה להקליט ולצור.
ערב לפני הופעת איחוד של המכשפות נהרגה פרלמוטר בתאונת דרכים, כאשר בדמה לא נמצאו שרידי סמים או אלכוהול.
אלבומה האחרון יצא לאחר מותה, בשם "הקלטות אחרונות".

מלכה ברוורמן (בן יהודה), (1917-1997)

הייתה בכירה בקהילת המודיעין של מדינת ישראל, והאישה הראשונה שכיהנה בתפקיד סגנית ראש המוסד, בתפקידה זה היה לה חלק גדול בעיצוב המוסד ב-13 שנות קיומו הראשונות.
מלכה נולדה בביאליסטוק שבפולין, והייתה הצעירה מבין 8 אחים. אביה יחד עם שני אחיו היו אנשי עסקים אמידים, ואימה הייתה אישה שומרת מסורת.
היא למדה בגימניסיה כמו כל אחיה ואחיותיה, ולמדה גם נגינה על פסנתר. החינוך שקיבלה מהבית היה חינוך לציונות, וכנערה הייתה חניכה בתנועת השומר הצעיר. כנערה חוותה גם אנטישמיות.
הזמן והשפעות המהפכה הבולשביקית, כולל ההפסדים שגרמה מלחמת העולם הראשונה, גרמו להחמרה במצבה הכלכלי של המשפחה, אחיה ואחיותיה היגרו למקומות אחרים בעולם, ובשנת 1933 עלתה מלכה לארץ ישראל, יחד עם אימה ושניים מאחיה ואחיותיה, האחות ציפורה שעלתה עם המשפחה נפטרה בארץ ממחלת הטיפוס, והאחות ברוניה שהתגוררה בוורשה שבפולין נספתה בשואה.
עם הגעתה לארץ, נאלצה ברוורמן לוותר על הצטרפות לגרעין שהוקם לצורך הקמת קיבוץ, גרעין שהוקם ע"י חבריה לתנועת השומר הצעיר, ובנוסף לוויתור זה, ויתרה גם על המשך לימודים, על מנת לעזור לפרנסת משפחתה.
משפחתה קבעה את מקום מגוריה ברעננה, ומלכה מצאה עבודה במיון בפרדס תפוזים, עד מהרה קודמה בעבודתה לדרגת אחראית.
היא הצטרפה לש"י (שירות ידיעות), שהיה שירות המודיעין של ההגנה, ועיסוקה שם היה העברת ידיעות, בנוסף לכך היא עברה גם הכשרה בעזרה ראשונה וקורס הדרכה. לאחר מכן, הדריכה על נשק, בתקופה ההיא באו לידי ביטוי תושיה המשולבת בקור רוח.
בשנת 1944, נישאה לבעלה והזוג השתקע בשכונת צהלה שהייתה אז בשלבי הקמה.
באותה שנה, 1944, הצטרף למוסד איסר הראל שהיה מזכיר המחלקה היהודית, ולאחר מכן גם ראש המחלקה, ומשנת 1947 עד לקום המדינה היה מפקד מחוז תל אביב. בתקופה זו למד הראל להכיר את מלכה, ונוצרו ביניהם יחסי אמון.
עם הקמת מדינת ישראל, הועמד הראל בראש הש"ב שלימים הפך לשב"כ, וברוורמן עם אנשים נוספים של הש"י עברה לשירות בגוף החדש.
בשנת 1951, הוקם המוסד וב-1952, מונה איסר הראל לראש המוסד, ולקח איתו את מלכה לעבודה במוסד. באותו זמן המוסד היה בשלבי ההקמה הראשונים שלו, והתחלק לשני עיסוקים עיקריים:
תחומי המנהלה, והתחום המבצעי.
איסר הראל עסק בתחום המבצעי, ומלכה ברוורמן התעסקה בתחום המנהלי. הראל נתן גיבוי מוחלט לברוורמן, ועם הזמן היא קיבלה סמכויות נוספות וצברה כח, עד שאנשי המוסד הבינו שיש תחומים שבהם אין טעם לפנות ישירות לראש האירגון.
היא קיבלה סמכויות גם בתחום כח האדם, ובשיבוצי כח אדם.
כאחראית על תחום הכספים, היו לה קשרי שלטון ענפים, אך יחד עם זאת נשארה צנועה ולא אהבה מותרות כלל.
הייתה אחראית על ענייני תקציב, כולל הגשת תקציבים לרה"מ הראשון דוד בן גוריון.
למשימות המבצעיות היו מלווים גם ענייני לוגיסטיקה, והייתה לה אחריות גם עליהם, וכתוצאה מכך הייתה מעורבת בכל משימות המוסד הידועות, ביניהן:
לכידת אדולף אייכמן, ופרשת יוסל'ה שוחמכר.
בקיץ 1965 יצאה לחופשת פרישה, ובשנת 1966 פרשה מהמוסד באופן סופי.

חנה ספראי (1946-2008). מרצה ופעילה פמיניסטית דתית. מחלוצות לימוד התורה והתלמוד בארץ לנשים וממייסדות ארגון הנשים הדתיות "קולך".

נולדה בשנת 1946 בירושלים, בתם של חיה ושמואל ספראי, שהיה היסטוריון של תקופת בית שני ותקופת המשנה ותקופת התלמוד ופרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים.
גדלה והתחנכה בירושלים. בהשכלתה הגבוהה היא למדה בחוג ללימודים קלאסיים והיסטוריה יהודית באוניברסיטה העברית, ולאחר סיום לימודיה לימדה בחוג במשך מספר שנים. לאחר מכן עמדה בראש מכון יהודית ליברמן – המכון הראשון שפתח בפני נשים בוגרות את לימודי התורה שבעל פה.
עם סיום תפקידה שם, גרה מספר שנים בהולנד, שם סיימה את הדוקטורט על נשים בבית המקדש, וכיהנה כפרופסור באוניברסיטת אוטרכט. בשובה לישראל לימדה באוניברסיטה העברית בירושלים כמרצה מן החוץ ובהיברו יוניון קולג', ושימשה כעמיתת מחקר במכון הרטמן עד שנת 2006.

עיקר פעילותה החברתית התרכזה בתנועת "קולך". תנועה זו פועלת למיצוב מעמדן של הנשים בלימוד הטקסטים היהודיים. בתוך מסגרת זו פעלה כקול דתי פמיניסטי במרחב הציבורי- כתבה דפי "פרשת שבוע" עם דגש על המבט הנשי, מילאה ב"קולך" תפקיד של "אישה חכמה" המשיבה על שאלות בענייני השקפת עולם, ערכה ספר של נשים כותבות הלכה וספר נוסף על מקומן של נשים במדרשי הלכה.
על השתתפותה, כאישה, בפירוש "משנת ארץ ישראל" אמרה כי עובדת היותה פמיניסטית, מעניקה ערך מוסף לפירוש. "עולם הלימוד היהודי מוצף מזה אלפיים שנה בלימוד של גברים. הגברים המצויים בעולם זה, משועבדים במידת מה, כמעט בעל כורחם, במודע ושלא במודע, אל שבלונות ומודלים ידועים של לימוד בתחומים שונים". ספראי ראתה בהשתלבותה שלה, כאישה, שהודרה ממסגרות הלימוד הגבריות בעל כורחה, בעולם הלימוד כמאפשרת הענות ועירנות לשאלות הלכתיות מהותיות שחמקו מפרשנים גברים. היא תפסה בנק' המבט הפמיניסטית כבעלת יכולת להתרחק מהפרשנות המוכרת ולאפשר פרשנות שאינה משועבדת למודל ההלכתי בראש ובראשונה. היא טענה כי לפמיניזם יש אמנם מחיר דתי, אולם יש לזכור שבהיעדרותן של נשים – המחיר כבד עוד יותר. שכן "איזו מן יהדות זו כשחמישים אחוזים מעם ישראל אינו שותף לה? איזו תורה זו?".

בשנת 2008 זכתה בפרס האגודה לזכויות האזרח, כאישה פורצת דרך.
איפה כדאי להציע?
בירושלים, שם חיה, למדה ולימדה. בערים בעלות אוכלוסייה דתית- עיריית רעננה, עיריית גבעת שמואל.