משוררת, סופרת, אמנית רב תחומית ומעצבת אופנה ישראלית.
הלנה גולדברג (לימים – לאה הרפז) נולדה בשנת 1941 בחצי האי קרים למשפחה יהודית. אביה של הלנה היה משורר מוערך ואמה היתה פעילה קומוניסטית בפולין.
עם פלישת הנאצים לפולין בשנת 1939, לפני שלאה נולדה, ברחה המשפחה מפולין לברית המועצות. בשנת 1941, כאשר היתה הלנה בת 4 שבועות, נעצר אביה ונשפט ל-8 שנות מאסר ולעבודות כפייה. הוא הצליח לברוח בשנת 1945 ולחזור לחיק משפחתו. בשנת 1946, לאחר תלאות רבות, הצליחה המשפחה לחזור לפולין.
בעקבות אירוע אלים אשר חוותה הלנה בתור ילדה החליטה המשפחה לעלות לישראל בשנת 1950. הם עלו לארץ באוניה גלילה. בתקופה זו, שינתה הלנה את שמה ללאה (על שם סבתה), במטרה להקל על השתלבותה בישראל.
תקופת ההתאקלמות בישראל לא היתה פשוטה עבור לאה. אביה האינטלקטואל נאלץ לעבוד בעבודות כפיים, ונוצר קונפליקט בין לאה, אשר דיברה עברית, לבין הוריה דוברי היידיש.
כאשר היתה בת 10, שנה לאחר העליה לישראל, החלה לאה לכתוב שירים.
על הכתיבה סיפרה: "התאהבתי בשפה מיד עם הגיעי לארץ. אבי, אשר לפני מלחמת העולם היה עורך של כתב עת אוונגרדי לספרות ביידיש, בפולין, הסביר לי, מיד עם ניסיונות הכתיבה הראשונים שלי, ששירה אין צורך להבין אלא לחוש".
כאשר היתה בת 14 סיפור שכתבה פורסם לראשונה בעיתון יידי, ובהמשך פורסם גם שיר שכתבה. על שתי היצירות חתמה בשמה, לאה גולדברג.
לאה סיפרה: "בגיל 14 פורסם סיפור ראשון שלי, בעיתון מכובד בשפת היידיש "לעצטע נאייעס". שנה אחר כך מתפרסם שיר שלי באותה שפה בעיתון היידי "היינט", כל זה תחת השם הטעון מאוד לאה גולדברג. בשנת 1960 הגעתי למשרדו של מר אשר נהור, העורך הספרותי המיתולוגי של עיתון "ידיעות אחרונות" והיות וגם לאחר נישואי נשארתי לאה גולדברג, מר נהור עיברת את שמי ללאה הרפז (בין ה-הרפז הראשונים בארץ). השיר הראשון שלי התפרסם מספר שבועות אחר כך בעיתון "על המשמר", ומאז ועד שנת 1978 פרסמתי באופן קבוע, בעיקר שירה אך גם מספר סיפורים בכתבי עת רבים.
בשנת 1970 השיר "תפילה" שכתבה לאה הולחן על ידי רפי בן משה עבור להקת פיקוד הדרום. לאורך השנים הולחנו שירים נוספים שכתבה, ביניהם "מוחלת לשמש", "אני בונה לי בית מקדש", "מילים של חג ו"רצית שאהיה".
במקביל כתבה לאה הרפז ספרי פרוזה ושירה, אשר עטיפותיהם עוטרו בציורים שציירה.
בשנת 1971, פרסמה את ספרה הראשונה "המסילה אל הים", המכיל סיפורים לבני הנעורים. ספרה השני, "הלנה ואני", הוא ספר שירה. במשך השנים פרסמה לאה הרפז שירה, פרוזה וסיפורת.
בין הספרים שפרסמה: "קצה הגוף – שירים" המכיל שירים אוטוביוגרפיים העוסקים בהגירה, "עץ מהגוני מארץ מדיצ'י" בו 8 סיפורים ועוד.
במקביל עסקה לאה הרפז בעיצוב אופנה. בשנת 1968 החלה לעצב סריגים עבור חברת "צמר החסידה". עיצוביה פורסמו בקטלוגים שנתיים וזכו להצלחה רבה. לאחר מספר שנים מונתה למעצבת הראשית של החברה.
בשנת 1977 התפטרה לאה והקימה את חברת "אפנת דליה", על שם בתה הבכורה. החברה שיווקה מוצרי אופנה ופעלה בהצלחה בכל הארץ, עד שנסגרה בשנת 1983.
לאורך השנים המשיכה לפרסם ספרים ושירים. הספר האחרון שכתבה הוא "הקשב הזה", ספר שירה אשר יצא בשנת 2015.
לאה הרפז נפטרה מסיבוכים רפואיים של מחלת הקורונה בשנת 2020. היא הותירה אחריה שלוש בנות.
נולדה וגדלה במושב כפר יחזקאל שבעמק יזרעאל. הייתה בוגרת ביה"ס מקווה ישראל, ובוגרת בי"ס לאחיות בתל השומר. לאחר שלמדה בריאות הציבור בלונדון, קיבלה דיפלומה בתחום זה, כשלמדה בארץ קיבלה גם דיפלומה בגרונטולוגיה, ותעודה נוספת בתחום קיבלה מאוניברסיטת ברקלי בארצות הברית.
לאחר פרישתה מעבודתה כמפקחת ואחות ארצית במשרדי הבריאות והרווחה, פנתה לעסוק בשירה וצילום.
הוציאה לאור 9 ספרי שירה, וכתבה שירים רבים.
עסקה בפעילות ציבורית, והייתה מבין האחיות הראשונות בארץ שהקימו את תחום הטיפול באנשים מבוגרים, במקביל לכך, ארגנה חוגים לעולים חדשים, במטרה להכיר להם את צורת החיים בישראל.
נולדה בירושלים, למדה בתיכון רנה קסין, וכתבה שירה עוד בהיותה נערה. בהיותה בת 18 פירסמה את ספר שיריה הראשון, עליו זכתה בפרס ע"ש מתי כ"ץ. בין השנים 1992-1994 למדה ספרנות במכללת בית ברל.
בשנת 1984 שינתה את שמה לאלה בת-ציון, וחלק מספריה הופיעו בשם זה, בשנת 2004, חזרה לשמה המקורי.
בסוף שנות ה-80', ייסדה את הוצאת הספרים "אלקנה".
שנה לאחר זכייתה בפרס ע"ש מתי כ"ץ, יצא לאור ספר שיריה הראשון, בנוסף לכך, הייתה מבין המשתתפות הקבועות בכתב העת "סימן קריאה", ומאז כתבה בכתבי עת נוספים.
הוציאה לאור 11 קובצי שירה, ותרגמה מאנגלית וצרפתית. בין השנים 1990-1992 יזמה, ערכה והוציאה לאור את כתב העת "מרפסת".
יהודית האס נולדה בצ'כיה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחה לישראל עם עליית הנוער. כעבור מספר שנים שאר משפחתה עלתה לארץ באונית המעפילים "אטלנטיק", ולאחר שהייה ממושכת במחנה מעצר, עברו לקיבוץ דגניה ב'.
כשגדלה הפכה סלע-וינר להיות מורה לריתמיקה ומוסיקה ונהגה לכתוב שירים למען ילדי הקיבוץ. היא כתבה שירים רבים, שאת חלקם הלחינה בעצמה וחיברה את המילים להמנון דגניה ב'. כמו כן, היא כתבה את המחזה "עשר קופסאות גפרורים – מחזה לגיל הנעורים" שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד וב-1959 כתבה ספר דפים למחנכים שכלל מחזות לכיתות א'-ד' אשר יצא בהוצאת המדרשה לחינוך משותף בבית ברל.
ב-1958 היא ביימה, יצרה את הכוריאוגרפיה, כתבה והלחינה (- ההלחנה יחד עם עם יקותיאל שור) את המחזמר "מה טוב יחדיו", אשר בוצע בידי 115 ילדי משק עמק הירדן בכיתות ג' עד ח' וזכה לביקורות מצוינות. המחזמר נכתב לכבוד חגיגות העשור למדינת ישראל. הוא התחיל כיוזמה מקומית של המורים והילדים ו"התגלגל" במשך שלוש שנים למימדי ענק ואף יצא כתקליט עם שירי המחזה וחוברת תווים. שיר ילדים שכולנו מכירים מאותו מחזה הוא "החמור הקטן" שבוצע מאז גם על ידי חווה אלברשטיין. ("החמור הקטן שהלך אל הגן… כי שכח כבר מזמן טעמו של תלתן…").
על עבודתה במחזה עם הילדים אמרה: "עיקר העבודה היתה ונשארה – חינוך. הילדים לומדים להתנהג בצורה חופשית לא רק לפני הקהל, אלא גם אחד בפני השני. הם לומדים להתחשב זה בזה, לעזור זה לזה. אמנם באותו רגע באה העזרה לתועלת ההצגה וכולם מוכנים לתת כל מרצם למנוע תקלה קטנה ביותר, אך במשך הזמן, הופכת עזרה והתחשבות הדדית זו לטבע שני".
בשנת 1997 נפטרה ונקברה בבית העלמין שבקיבוץ דגניה, על מצבתה נכתב "שירת חייך איתנו תמיד".
יהודית סלע וינר היא אות ומופת ל"ישראל היפה של פעם", על עשייתה היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בקיבוץ דגניה או בכל מקום בתחום המועצה האזורית של עמק הירדן.
טלי לטוביצקי נולדה בהוד השרון ולמדה בתיכון א' לאמנויות תל אביב.
בשנת 2006 קיבלה תואר שני מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודת גמר שכותרתה "רטוריקה של אגרסיה – הנשי והנפשי בשירתו המוקדמת של יצחק לאור". בשנת 2015 קיבלה תואר דוקטור בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב על עבודה שכותרתה " 'אור נפש נפרדת' – הפואטיקה של המלנכוליה: קריאה בין-סוגתית ביצירתו העברית של יעקב שטיינברג".
עבדה כמרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובבית הספר מנשר לאמנות בתל אביב.
כתבה מספר ספרים: "Camera obscura", אשר כלל את שיריה בעברית ובאיטלקית (2008), "נסי מלים כלליות יותר", הוצאת קשב לשירה (2010), "הזכות לשלמות הגוף" (2019) שיצא לאחר מותה. כמו כן ערכה ספרי מחקר בסדרת "מסה קריטית" ואת הספר "דושינקא, נשמה", מאת איריס אליה כהן.
לטוביצקי חיה עם בת זוג ולהן שתי בנות. היא פעלה למען זכויות הקהילה הלהט"בית ולמען הגנה על זכויות אדם של פלסטינים.
בשנת 2008 זכתה בציון לשבח במסגרת הפרס למשוררים בראשית דרכם מטעם שר התרבות.
ערב לזכרה נערך באוניברסיטת בן גוריון באפריל 2019. פסטיבל "שבועות שירה" שנערך בזום במאי 2020 נערך לזכרה וכלל את חבריה, משוררים וחוקרים מהקהילה הלהט"בית.
היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בהוד השרון, גבעתיים, באר שבע ותל אביב.
שושי גולדמן נולדה ברומניה ובשנת 1950 עלתה לישראל. היא עברה חיי ילדות ונערות קשים, אביה נטש אותה בהיותה תינוקת ואמה, שהיתה ניצולת שואה ושרדה את עינויי ד"ר מנגלה, התאבדה כשהייתה נערה בת 12. היא נשלחה לחיות אצל מכרים של המשפחה, עבדה קשה, הוכתה, הושפלה וחיה בעוני. למרות הרקע הקשה שממנו באה, במשך השנים עזרה לאנשים להתגבר על מצוקות ונתנה דוגמה אישית איך אפשר להתקדם למרות הקושי.
בין השנים 1961-1964 למדה אמנות בויצו צרפת. בין השנים 1984-1986 למדה פיסול במכון לאמנות בבת-ים. היא לימדה והרצתה בנושאי פיסול ואמנות ברחבי הארץ, לימדה והקימה את הסדנה לציור ופיסול ב-"אורט" כפר סבא.
חייט כונתה 'ציירת הליצנים', מכיוון שהדמויות שציירה עטו על פניהן בדרך כלל מסכה. בין יצירותיה המוכרות: ה"טריפטיכון", המשקף את מהלך חייה הקשים מאז ילדותה. סדרת ציורי תנ"ך, שבה הדמויות המסורתיות לובשות על פניהן מסכות של ליצנים. מתוך הסדרה בלט ציור בשם "טרוף טורף יוסף", המציג את מעמד מכירת יוסף לישמעאלים ומהווה משל לסיפור אישי שלה.
היא הייתה חברה באגודת הציירים והפסלים של תל-אביב. במהלך הקריירה האמנותית שלה הציגה 27 תערוכות יחיד ועוד 36 תערוכות קבוצתיות בישראל, מקסיקו וברלין. רבות מיצירותיה מוצגות עד היום בגלריות ובקרב אספני אומנות.
בראיון עימה אמרה על בחירתה לצייר ליצנים: "אני משתמשת בדמותו של הליצן כדי להמחיש את מורכבות האדם ואת הצורך שלו להסתתר מאחורי מסכות. ליצן הוא אדם שעוטה על פניו מסכה, כולנו עוטים על פנינו מסכות. רוב שעות היום אנחנו מכסים את האמת במסכות כדי להתאים את עצמנו לסביבה. הליצן הוא אני, ומזה אני לא יכולה לברוח".
חייט כתבה מספר ספרי שירה ורומנים: "תותים אדומים" (1990), "לראות את אלוהים מבעד לחשיכה" (1997), "שלושה לילות בפופראד" (2006) ו"שריקת הנצרים" (2012). כמו כן, לאחר מותה יצא הספר "התזכור אהובי" (2012), המאגד למעלה מ-100 שירים מתוך כ-200 שנמצאו במגירתה.
על יצירתה זכתה בפרס לאמנות בת-ים (1984) ובפרס ספרותי של קרן תרבות ע"ש שרה וחיים ינקולוביץ-חיפה, על ספר שיריה "תותים אדומים" (1994).
היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בכפר סבא, רעננה, תל אביב, רמת גן, חולון, בת-ים, גבעתיים, פתח תקווה, אשקלון, ראשון לציון וחיפה.
שחקנית, קריינית, משוררת, כותבת פיליטונים ורוקחת. מראשונות הרוקחות בארץ ישראל.
רפאלי נולדה ברוסיה. היא למדה בגימנסיה עד 1917, לאחר מכן למדה רוקחות באקדמיה המדיצינית הצבאית.
עוד בילדותה אהבה תיאטרון ובגיל רך החלה להשתתף בהצגות של חובבי הבמה באידיש. ב-1919 נבחנה לתיאטרון היהודי הממלכתי והתקבלה. בהמשך עברה ללמוד בסטודיו לאמנות התיאטרון על שם שלום עליכם.
ב-1921 נאסרה באשמת פעילות של צעירי ציון והחלוץ, בגלל שדירתה שימשה מרכז לעבודתם במחתרת. היא הוגלתה לאוראל, וכעבור שנה וחצי ב-1926 הורשתה לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל.
בארץ עבדה כרוקחת בקופת חולים בתל אביב במשך 31 שנה. ועסקה בקריינות בנשפים אמנותיים, ברדיו ובהופעות יחיד שערכה כערבי שירה ומשחק. ב-1964 הופיעה בארצות הברית ובקנדה, ערכה גם שם ערבים והופיעה ברדיו בניו יורק ומונטריאול.
כמו כן, ברוסיה היא כתבה שירים ופרודיות על גירוש מוסקבה והם נפוצו בעיתונות המקומית, בישראל כתבה פיליטונים בעיתונים שונים כ"איתנים" ו"בינינו".
היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בעיר תל אביב.
רחוב משלה 