יונה לוי ( 1943 – 2020)

רקדנית ושחקנית.

יונה לוי נולדה בירושלים. בגיל ארבע עברה עם משפחתה להתגורר בתל אביב. כשהייתה בת 7–8 הלכה לשיעור ספורט עם כיתתה בחוף הים. אדם הבחין בה כשרקדה על החוף וסיפר על כך למורה שלו לריקוד מיה ארבטובה. היא השיגה את כתובת הוריה של יונה והציעה שבתם תבוא לראות שיעור בסטודיו שלה. הסטודיו של מיה ארבטובה היה סטודיו ידוע ויוקרתי בתל אביב ולוי הפכה במהירות לאחת התלמידות הבולטות והמצטיינות בסטודיו.

בגיל 9 החלה לוי להופיע ולהשתתף בתחרויות ריקוד. ארבטובה לקחה את לוי תחת חסותה ועזרה לתמוך בה. היא דאגה לה למלגה במימונה כשהתקשתה בתשלום שכר הלימוד ובשלב מסוים, כאשר משפחתה עברה לגבעתיים, איפשרה לה לגור בביתה במשך מספר שנים. בגיל 13 הופיעה לוי על במת תיאטרון "דו רה מי". באותה שנה ראה אותה אנטון דולין והציע לה מלגת ללימודים בבלט המלכותי בלונדון, אך היא סירבה והמשיכה להופיע בארץ במסגרות שונות ובתיאטרון האידי. בשנת 1957, כשלוי היתה בת 14 בלבד, היא זכתה בפרס לאמנות מטעם "מועדון מלוא", בשווי 100 לירות ישראליות.

בדצמבר 1958 השתתפה בתוכנית שנייה בסדרת 'בלט פסטיבל' במסגרת האופרה הישראלית שנועדה לקהל תלמידים ונוער. לוי הופיעה בדמות הצער בבלט 'מוכרת הגפרורים' . בשנת 1959, השתתפה בפסטיבל העולמי השביעי לנוער ולסטודנטים וזכתה במקום השני בשתי מדליית כסף. הופעתה הרשימה את ראש חבר השופטים, שכינה אותה "ילדת פלא" והציע להעניק לה את מדליית הזהב. ארבטובה סברה כי מוקדם מדי לרקדנית כה צעירה לקבל את הפרס הראשון ולמען עתידה והתפתחותה מוטב שתסתפק בפרס שני וכך היה.

מלבד מחול קלאסי, לוי למדה גם מחול מודרני אצל רינה שחם, ג'אז אצל רות האריס, ומחול ספרדי. היא היתה חלק מהאנסמבל של להקת המחול "ענבל" והשתתפה במסעות הופעותיה של הלהקה ברחבי העולם. בתחילת שנות ה-60 הצטרפה ל"להקת הפעמונים" והשתתפה בהופעותיה. היא החלה גם לשחק באופרה הישראלית.

בשנת 1962 הוזמנה לשחק בתפקיד הנסיכה ההודית אג'י ארנה, אחד מהתפקידים הנשיים הראשים בסרט "מרקו פולו". צילומי הסרט, שנמשכו שלושה חודשים וחצי ונערכו בצרפת, בהודו ובבלגרד שביוגוסלביה, זכו לסיקור נרחב בעיתונות. לבסוף קשיים כספיים שאליהם נקלע מפיק הסרט מנעו את המשך הצילומים והפקת הסרט נעצרה.

לאחר השיבה מצרפת הופיעה לוי ב'נאסר-א-דין'. כמו כן השתתפה בתוכנית הטלוויזיה לצד מייק בורנשטיין ומוטי גלעדי.

בשנת 1965 השתתפה לוי בסרט הקומדיה הישראלי-צרפתי "רק לא בשבת". היא גילמה בו את אסתר, צנחנית בצה"ל. הסרט הצליח מאוד, ולוי הופיעה בהקרנותיו בצרפת. בשנת 1969 הופיעה כרקדנית במופע "הימים הטובים". באותה שנה גם הצטרפה להרכב רקדנים בשם 'גאז פלוס' והחלה להופיע עם הלהקה ברחבי הארץ. בשנת 1970 הופיעה הלהקה בהולנד במסגרת אירועי 'שלום 70'.

משנת 1965 לוי עבדה כמורה בבית ספר האזורי בקיבוץ בתל יוסף וכמארגנת מסיבות וחגיגות במשק. לאחר מספר שנים עברה לתל אביב, לשכונת יד אליהו. שם היא פתחה סטודיו משלה ובניהולה אשר גידל דורות של תלמידות ורקדניות. היא שימשה מורה למחול גם במרכז הקהילתי בית ברבור ובמקומות נוספים.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב ובירושלים.

פועה הרשלג (יאנג) (1950-2019)

אמנית, מתרגמת, סופרת, ומשוררת.

נולדה בירושלים, וגדלה בחיפה.

בהיותה נערה, הייתה חברה בתנועת השומר הצעיר, והייתה כתבת נוער בעיתון "הארץ שלנו".

בשנת 1968 התגייסה לצבא, והייתה משקית סעד בזמן מלחמת ההתשה שהתרחשה באותה תקופה.

למדה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוג לספרות ובחוג בלשנות שימושית.

בשנת 1990 עברה לגור בסקוטלנד, וחזרה לישראל מאוחר יותר לטובת השלמת הלימודים האקדמיים שלה.

בשנת 1985 הוציאה את ספרה הראשון, שהיה ספר ילדים, וכתבה את סדרת הספרים "ראשונים בארץ".

כתבה את הביוגרפיה "שליחות של אהבה – סיפורו של אנצו סירני", ביוגרפיה שעליה זכתה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער, בשנת 1994.

בשנת 2003 זכתה הביוגרפיה "איך נדלקו המדורות", המבוססת על סיפורו של יצחק שדה ז"ל, בפרס יצחק שדה לספרות צבאית.

בשנת 2010 זכה ספרה "למדוד את התהום – סיפורו של יצחק צוקרמן (אנטק), בפרס יד ושם לספרות נוער.

בשנת 2009 יצא לאור ספר השירה שכתבה "תנאים של ציפה".

תרגמה שורה ארוכה של ספרים מאנגלית לעברית, ועסקה גם בתרגום לטלוויזיה, ובעיסוקה זה תרגמה את סדרת החבובות.

קרדיט תמונה: אתר ynet, והצלמת ציפי ביזנסקי, התמונה מוצגת ברשיון שימוש הוגן.

רבקה סטרק-אביבי (1979-1895)

אמנית ישראלית

נולדה כרבקה ליבובסקי בווילקובישק שבאימפריה הרוסית (כיום ליטא) למשפחת סוחרים אמידה ומסורתית.

מילדות גילתה כשרון ועניין בציור, ובהשפעת דודה – צייר הנוף הנודע יצחק לויתן – נרשמה ללימודים באקדמיה לאמנות בוילנה, על אף התנגדות משפחתה. בנוסף, למדה באופן פרטי אצל הצייר ל״מ אנטוקולסקי.

ב-1914 עלתה לארץ-ישראל והחלה ללמוד בבצלאל. בשנת 1920 הצטרפה כחברה ל"אגודת אמנים עברית״, ואימצה את השם סטרק כפסבדונים. באותה שנה גם נישאה נישאה לפעיל הציוני ישראל אביבי.

עיקר יצירתה של סטרק-אביבי היה בתחום פיסול בובות בבד ובחומרים מגוונים נוספים. יצירותיה היו בעלות אופי אתנוגרפי ותיארו את הווי החיים של נשים מעדות ישראל השונות – מארצות ערב ועד מזרח אירופה.

ב-1946 זכתה בפרס ראשון לאמנות בא״י מטעם הסוכנות היהודית

*התמונה מאנציקלופדיה תדהר ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

ריקרדה שוורין (1999-1912)

צלמת ואומנית צעצועים ישראלית ילידת גרמניה.

נולדה בגטינגן שבגרמניה כריקרדה מלצר.  בגיל 18 החלה ללמוד צילום בביה״ס באוהאוס לעיצוב ואדריכלות, שם פגשה את היינץ שוורין, סטודנט לאדריכלות, והשניים נישאו.  עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 ברחו בני הזוג לשוויץ דרך צ׳כוסלובקיה והונגריה, ולאחר שנתיים עלו ארצה והתיישבו ברחוב הנביאים בירושלים.

בירושלים פתחו בני הזוג בית מלאכה לצעצועים ברוח הבאוהאוס. ריקרדה הובילה את מכירת הצעצועים ובמקביל עסקה גם בצילום. לזוג נולדו שני ילדים – יוטה אוסטרלה-שוורין, פוליטיקאית גרמניה ולשעבר חברת הבודנסטאג, ותום שגב, היסטוריון ועיתונאי.

ב-1948 גויס היינץ והיה בין מגני העיר ירושלים, שם נהרג. לאחר מותו הפסיקה ריקרדה לעסוק בצילום ובייצור צעצועים, ופתחה בית יתומים לילדי פליטים.

ב-1956 שבה שוורין לעסוק בצילום והצטרפה לסטודיו הירושלמי של הצלם אלפרד ברנהיים, ולאחר מותו ב-1974 המשיכה לנהל את הסטודיו עד לפרישתה לגמלאות ב-1982.

עזבונותיה נמצאים באוסף מוזיאון ישראל בירושלים.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

לאה הרפז (1941-2020)

משוררת, סופרת, אמנית רב תחומית ומעצבת אופנה ישראלית.

הלנה גולדברג (לימים – לאה הרפז) נולדה בשנת 1941 בחצי האי קרים למשפחה יהודית. אביה של הלנה היה משורר מוערך ואמה היתה פעילה קומוניסטית בפולין.

עם פלישת הנאצים לפולין בשנת 1939, לפני שלאה נולדה, ברחה המשפחה מפולין לברית המועצות. בשנת 1941, כאשר היתה הלנה בת 4 שבועות, נעצר אביה ונשפט ל-8 שנות מאסר ולעבודות כפייה. הוא הצליח לברוח בשנת 1945 ולחזור לחיק משפחתו. בשנת 1946, לאחר תלאות רבות, הצליחה המשפחה לחזור לפולין.

בעקבות אירוע אלים אשר חוותה הלנה בתור ילדה החליטה המשפחה לעלות לישראל בשנת 1950. הם עלו לארץ באוניה גלילה. בתקופה זו, שינתה הלנה את שמה ללאה (על שם סבתה), במטרה להקל על השתלבותה בישראל.

תקופת ההתאקלמות בישראל לא היתה פשוטה עבור לאה. אביה האינטלקטואל נאלץ לעבוד בעבודות כפיים, ונוצר קונפליקט בין לאה, אשר דיברה עברית, לבין הוריה דוברי היידיש.

כאשר היתה בת 10, שנה לאחר העליה לישראל, החלה לאה לכתוב שירים.

על הכתיבה סיפרה: "התאהבתי בשפה מיד עם הגיעי לארץ. אבי, אשר לפני מלחמת העולם היה עורך של כתב עת אוונגרדי לספרות ביידיש, בפולין, הסביר לי, מיד עם ניסיונות הכתיבה הראשונים שלי, ששירה אין צורך להבין אלא לחוש".

כאשר היתה בת 14 סיפור שכתבה פורסם לראשונה בעיתון יידי, ובהמשך פורסם גם שיר שכתבה. על שתי היצירות חתמה בשמה, לאה גולדברג.

לאה סיפרה: "בגיל 14 פורסם סיפור ראשון שלי, בעיתון מכובד בשפת היידיש "לעצטע נאייעס". שנה אחר כך מתפרסם שיר שלי באותה שפה בעיתון היידי "היינט", כל זה תחת השם הטעון מאוד לאה גולדברג. בשנת 1960 הגעתי למשרדו של מר אשר נהור, העורך הספרותי המיתולוגי של עיתון "ידיעות אחרונות" והיות וגם לאחר נישואי נשארתי לאה גולדברג, מר נהור עיברת את שמי ללאה הרפז (בין ה-הרפז הראשונים בארץ). השיר הראשון שלי התפרסם מספר שבועות אחר כך בעיתון "על המשמר", ומאז ועד שנת 1978 פרסמתי באופן קבוע, בעיקר שירה אך גם מספר סיפורים בכתבי עת רבים.

בשנת 1970 השיר "תפילה" שכתבה לאה הולחן על ידי רפי בן משה עבור להקת פיקוד הדרום. לאורך השנים הולחנו שירים נוספים שכתבה, ביניהם "מוחלת לשמש", "אני בונה לי בית מקדש", "מילים של חג ו"רצית שאהיה".

במקביל כתבה לאה הרפז ספרי פרוזה ושירה, אשר עטיפותיהם עוטרו בציורים שציירה.

בשנת 1971, פרסמה את ספרה הראשונה "המסילה אל הים", המכיל סיפורים לבני הנעורים. ספרה השני, "הלנה ואני", הוא ספר שירה. במשך השנים פרסמה לאה הרפז שירה, פרוזה וסיפורת.

בין הספרים שפרסמה: "קצה הגוף – שירים" המכיל שירים אוטוביוגרפיים העוסקים בהגירה, "עץ מהגוני מארץ מדיצ'י" בו 8 סיפורים ועוד.

במקביל עסקה לאה הרפז בעיצוב אופנה.  בשנת 1968 החלה לעצב סריגים עבור חברת "צמר החסידה". עיצוביה פורסמו בקטלוגים שנתיים וזכו להצלחה רבה. לאחר מספר שנים מונתה למעצבת הראשית של החברה.

בשנת 1977 התפטרה לאה והקימה את חברת "אפנת דליה", על שם בתה הבכורה. החברה שיווקה מוצרי אופנה ופעלה בהצלחה בכל הארץ, עד שנסגרה בשנת 1983.

לאורך השנים המשיכה לפרסם ספרים ושירים. הספר האחרון שכתבה הוא "הקשב הזה", ספר שירה אשר יצא בשנת 2015.

לאה הרפז נפטרה מסיבוכים רפואיים של מחלת הקורונה בשנת 2020. היא הותירה אחריה שלוש בנות.

מירית כהן (1990-1945)

אמנית ישראלית.

נולדה ב-1945 כמלכה מניה כהן באוזבקיסטן ,ליצחק, מכונאי שברח מפולין במלחמה ולרבקה, פועלת בבית חרושת, ילידת אודסה. המשפחה נדדה במשך שלוש שנים – כולל מעצר בקפריסין – לפני שהגיעו לישראל ב-1948 והתיישבו במעברת פרדס רוזנבלום (לימים גבעת שמואל).

אביה של כהן נלחם ונפצע במלחמת העצמאות, ובהמשך עבד כפועל בבתי מלאכה קטנים אך פוטר שוב ושוב בשל תפיסתו הקומוניסטית. אמה פרנסה את המשפחה בקושי מעבודות תפירה, ושתי הבנות נשלחו ללמוד ולחיות בקיבוצים.

על אף הקשיים החברתיים שחוותה בקיבוץ כפר מסריק התגלתה מירית כתלמידה וספורטאית מצטיינת. בהיותה בת 13 זכה ציור שלה בתחרות ציורים לנוער ביפן. בתיכון שבה לבית הוריה ולמדה בתיכון בפרדס כץ, ובהמשך קיבלה מלגה ללימוד בתיכון חדש בתל אביב, שם גם שינתה את שמה למירית.

לאחר שירותה הצבאי עברה עם אחותה לתל אביב, שם עבדה במחלקת טקסטיל ואופנה במכון הישראלי ליצוא.

היא נרשמה ללימודי תיאטרון ב׳בית צבי׳, אולם במהרה החליטה להתמקד באמנות והחלה ללמוד ב׳בית הספר הגבוה לציור בתל אביב׳ (לימים בית הספר קלישר) ובהמשך במכון אבני וב׳בית המדרש הממלכתי למורי ציור ואמנות׳ ("המדרשה").

ב-1972 הציגה תערוכת יחיד ראשונה, שהמשיכה לתערוכות בגלריות תל אביב, בירושלים, ומספר מיצירותיה אף נקנו על ידי אוצר מוזיאון ישראל ואספנים נוספים.

על אף הצלחתה המקצועית, חוותה משברים בחייה האישיים, כולל התקף פסיכוטי בעקבות שימוש ב-LSD שהוביל לאשפוז פסיכיאטרי ממושך.

ב-1975 זכתה במלגת לימודים ב- School of Visual Arts בניו יורק, ומאז נשארה להתגורר בעיר.

עבודותיה זכו להערכה מסוימת, אך היא חוותה כשלונות רבים וכן טלטלות בחייה הזוגיים, החברתיים והרוחניים.

בהיותה בת 45 קנתה מירית כהן זר פרחים, השאירה לאחותה מכתב והוראות לטיפול בעזבונה, וקפצה אל מותה מגג תיאטרון בניו יורק.

עבודותיה של כהן נמצאות במוזיאונים ובאוספים פרטיים חשובים בארץ ובעולם.

התמונה מאתר ׳הארץ׳ ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

רחל רוזנטל (1926 – 2015)

מורה, אמנית מיצג בינתחומית, אקטיביסטית ושחקנית.

רחל רוזנטל נולדה בפריז למשפחה רוסית-יהודית בעלת אמצעים. על בית ילדותה סיפרה שהיה מלא ביצירות של מונה ושאגאל. רחל הקטנה החלה להופיע כבר מגיל שלוש ולמדה בלט מגיל שש. הוריה עודדו את עיסוקה באומנות והיא למדה ציור, ריקוד ומוסיקה. במהלך מלחמת העולם השנייה ברחו רוזנטל ומשפחתה. הם שהו תקופה בפורטוגל ובברזיל והתיישבו בניו יורק, שם החלה רוזנטל את לימודיה בבית הספר התיכון למוזיקה ואמנות.

לאחר המלחמה נסעה רוזנטל לפריז, שם למדה תיאטרון בבית הספר על שם ז'אן-לואי בארו.

לאחר ששבה לניו יורק ב-1953 הצטרפה לחבורת אינטלקטואלים ונחשפה לתפיסות האקזיסטנציאליזם והבודהיזם. בסופו של דבר ניתקה את עצמה מן החבורה מכיוון שהסביבה הגברית גרמה לה להרגיש "נמרצת אך גם נשלטת".

בשנת 1955 עברה להוליווד. היא חשה כי אין בעיר את האווירה המגבילה וה"גברית" שהייתה בניו יורק. ב-1956 פתחה סדנה לתיאטרון אקספרימנטלי בשם “Instant Theater” , הופיעה וביימה במשך עשר שנים.

במהלך אותה תקופה התפצל המיקוד שלה בין עולם הבמה לאמנות החזותית, היא יצרה פסלי קרמיקה והציגה אותם. משנת 1975, החלה להתמקד בעיקר ביצירות לתיאטרון, כתיבה, משחק והוראה.

במשך שנות פעילותה הרבות הייתה דמות משמעותית ביותר בקהילת הפרפורמנס. במהלך שנות השישים והשבעים היא הקימה פרויקטים רבים, הבולט שבהם הוא “WomenSpace”. בנוסף, היו לה מגוון שיתופי פעולה עם אומניות אחרות. היא הייתה דמות מובילה בתנועת אמנות הנשים בלוס אנג'לס בשנות ה -70 ונחשבה לפמיניסטית של "הדור הראשון". מ-1979 העבירה סדנאות פרפורמנס ברחבי צפון אמריקה ואירופה ומאוחר יותר בחייה היא לימדה משחק באוניברסיטת קרנגי-מלון. היא סיירה רבות בארצות הברית, קנדה, אירופה ואוסטרליה.

רוזנטל נשארה פעילה בקהילת האומנות והעלתה מיצגים רבים לאורך השנים, ביניהם: "מופע המתים" ב-1978, "המוח של רייצ'ל" ב-1987 ו-"חלומות פנגיאה" ב-1990. בתחילת שנות האלפיים הפסיקה להופיע בעצמה והתמקדה יותר בבימוי, אקטיביזם וציור. היא תרמה חלק מיצירותיה למוזיאון סנטה מוניקה לאומנות. ב-2009 פורסם ספר שמתאר את מתודות לימוד הפרפורמנס שלה. ב-2010 רואיינה לסרט דקומנטרי.

עבודתה של רוזנטל נגעה בנושאים חשובים והביאה אותם לקידמת הבמה – איכות הסביבה, זכויות בעלי חיים, מגדר ופמיניזם. פועלה נחשב לפורץ דרך ורדיקלי, במיוחד בהתחשב בתקופה שבה עסקה בפרפורמנס. במיצגים רבים שלה עסקה גם בטראומות שעברה במהלך חייה.

על פועלה זכתה בפרסים רבים, הבולט שבהם הוא פרס אובי שבו זכתה ב-1989.

אורסולה מלבין (1917-2020)

פסלת.

נולדה בברלין, גרמניה. בשנת 1939 נסעה לז'נבה שבשוויץ, למדה באקדמיה לאמנות והחלה את דרכה האמנותית.

בשנת 1964 הגיעה לישראל כתיירת. בשנת 1967 החליטה לקבוע את מקום מגוריה בעין הוד.

פיסלה דמויות, של נשים, גברים, וילדים, שעליהם קיבלה פרסים, כאשר הפרס החשוב ביותר הוא פרס האקדמיה הצרפתית לאמנות.

בנתה את גן הפסלים בחיפה, ותרמה לו את כל 29 הפסלים שיש בו. כדאי להנציחה בחיפה.

למידע נוסף: https://he.wikipedia.org/wiki/אורסולה_מלבין

קרדיט תמונה: ויקישיתוף

יונה צליוק (1903-1990)

ציירת ישראלית.

נולדה באודסה שבדרום מערב האימפריה הרוסית. בשנת 1905 עלתה לארץ ישראל, והתיישבה עם משפחתה בגדרה, ובשנת 1909 עברה עם משפחתה לתל אביב.

לאחר סיום לימודיה בבצלאל, למדה בברלין, ובשנות ה-20' למדה בפריז, והושפעה מהאמנות המודרניסטית.

בתקופת שהותה בפריז, עבדה למחייתה ברישום אופנה.

בשנת 1926 חזרה לארץ, והייתה חלק מדור האמנים המודרניסטים של תקופת מגדל דוד, השתתפה בחלק מתערוכות "האוהל", ולאחר מכן, מיעטה בציוריה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%A6%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%A7

מירה זכאי ( 1942 – 2019)

זמרת אלט בתחום הליד והאורטוריה, פרופסור נלווה בבית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל אביב.

מירה זכאי נולדה בירושלים. למדה במדרשה למורי ציור בתל אביב ובעלת תואר ראשון בספרות עברית ותיאטרון מאוניברסיטת תל אביב ותואר אמן מטעם האקדמיה הישראלית למוזיקה ע"ש רובין באוניברסיטת תל אביב.

זכאי הופיעה לראשונה על בימת האופרה בגלאזגו, באופרה הלאומית של סקוטלנד, שם ביצעה את תפקיד אורפאו באופרה "אורפאו ואאורידיצ'ה" מאת גלוק. ברפרטואר האופראי שלה ניתן למצוא גם את הרוזן אורלובסקי (מהאופרטה "העטלף" מאת יוהאן שטראוס) וארדה, אלת האדמה (מהאופרה "זהב הריין" מאת וגנר).

היא היתה בעלת קריירה ענפה בישראל ובעולם, הופיעה עם מנצחים ידועים בקונצרטים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית תל אביב, הקאמרטה הישראלית ירושלים, הפילהרמונית של ברלין, התזמורת הסימפונית של שיקגו, הפילהרמונית של ניו יורק, התזמורת הפילהרמונית של לונדון, תזמורת פריז, הפילהרמונית של וינה ועוד.

עם הקלטותיה הידועות נמנות הסימפוניה השנייה של מאהלר עם התזמורת הסימפונית של שיקגו, ביצוע שזכה בגראמי. האופרות "בוריס גודונוב" מאת מוסורגסקי ו"מלחמה ושלום" מאת פרוקופייב, "תיקון חצות" מאת מרדכי סתר והקלטות רבות של שירים אמנותיים ישראליים. יהודי מנוחין בחר בה כמבצעת הסולו היחידה לקונצרט מיוחד שנערך לכבוד האפיפיור יוחנן פאולוס השני; בקונצרט ביצעה את האריה Erbarme dich, mein Gott מתוך ה"מתאוס פסיון" מאת יוהאן סבסטיאן באך, כאשר מנוחין מלווה אותה בכינור. למעלה משמונים יצירות נכתבו במיוחד לקולה על ידי מלחינים בישראל ומחוצה לה.

בשנת 1997 החלה ללמד והפכה לפרופסור אמריטוס נלווה בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב ודרך תפקיד זה הצמיחה דורות של זמרים וזמרות. במהלך עבודתה פרסמה מאמרים רבים על אמנות בכתבי עת מקצועיים ואת הספרים "לאן שוחים דגי הסלמון – שיחות על מוזיקה" (1999) ודלתות נפתחות (2015), שאותם כתבה בשיתוף עם המלחין אנדרה היידו. היא העבירה בקביעות כיתות אמן בבתי ספר גבוהים למוזיקה באירופה ובארצות הברית. היא גם ישבה בוועדות שיפוט רבות שהעניקו פרסים ומלגות לאמנים צעירים. זכאי הייתה גם יו"ר ועדת רפרטואר בסל תרבות ארצי בשנים 1999–2009.

מלבד פרס הגראמי שקיבלה, זכתה בפרס אקו"ם על ביצוע מצטיין של מוזיקה ישראלית עבור התקליט "שיר ארץ", בפרס המועצה לתרבות ואמנות על תרומתה למוזיקה ישראלית ובפרס מטעם רשות השידור על ביצוע מצטיין של מוזיקה יהודית וישראלית. במסגרת חגיגות החמישים למדינת ישראל העניק לה שר החינוך והתרבות פרס הוקרה מיוחד על מסירותה לביצוע ולקידום מוזיקה ישראלית. ב-2013 הוכרזה מטעם משרד התרבות והספורט כזוכת פרס מפעל חיים ע"ש פרנק פלג עבור פעילות אמנותית מרשימה ברמה גבוהה, רבת שנים.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, ירושלים וגבעתיים.

Erbarme dich mein Gott – Mira Zakai & Yehudi Menuhin

אינטרמצו עם אריק – שני שושנים – מירה זכאי

מירה זכאי – פזמון ליקינטון