מירה לובה (1913-1995)

סופרת ומאיירת ספרות ילדים יהודיה אוסטרית, מהבולטות והמוערכות בתחומה.
נולדה בשלזיה למשפחה יהודית מבוססת, וכבר בגיל בית הספר התבלטה ביכולות הכתיבה שלה. לאחר שסיימה את לימודיה בגימנסיה, עברה לברלין והחלה ללמוד עיתונאות. בעקבות האיסור הנאצי על היהודים ללמוד באוניברסיטות, נאלצה לעזוב את לימודיה והחלה ללמוד תפירה ועיצוב אופנה בבית הספר לטקסטיל ואופנה בברלין. במקביל הצטרפה לתנועת נוער ציונית ולמדה עברית. בשנת 1936, בעקבות התגברות האנטישמיות ורדיפות היהודים בגרמניה עלתה לארץ ישראל והשתקעה בתל אביב.
בארץ היא החלה בלימודי משחק ועסקה בציור- יכולת שתבוא אחרי כך לידי ביטוי בספרי הילדים שהוציאה.
הקריירה הספרותית שלה החלה בשנת 1943, עם הוצאתו לאור של "עוגה עוגה עוגה", שיועד לפעוטות והכיל חרוזים וציורים פרי עטה. הספר, כמו כל שאר ספריה, נכתב על ידי לובה בגרמנית, וכתב היד תורגם לעברית לפני שיצא לאור. בשנת 1947 הופיע ספרה המפורסם ביותר בארץ, "אי הילדים", המספר על אחד-עשר ילדים אנגלים, שבתקופת הבליץ במלחמת העולם השנייה מפונים למקום מבטחים בארצות הברית. ספר זה זכה להצלחה מסחרית ועולמית, וב1984 הוסרט בסדרה דוברת אנגלית. לובה כתבה עוד מספר ספרים, והמתרגמת העיקרית שלה בשנים האלה הייתה ימימה טשרנוביץ אבידר. השתים אף כתבו במשותף את הספר "שני רעים יוצאים לדרך" (1950), שהיה לאחד מספרי הילדים האהובים על ילדי שנות ה-50.
בשנת 1950 עזבה לובה, יחד עם משפחתה את הארץ, בעקבות עבודת בעלה. המשפחה השתקעה בוינה, שם המשיכה לובה לפתח את הקריירה הספרותית שלה, וזכתה להוקרה והערכה כוללת. היא זכתה מספר פעמים בפרס האוסטרי לספרות ילדים, בשנת 1980 זכתה בפרס על מכלול יצירתה.
היא נפטרה בוינה בשנת 1995.
עיריית וינה קראה בשנת 1997 סמטה בעיר על שמה. בית ספר מיוחד לילדים חולים נקרא על שמה בצפון גרמניה, צפונית לדורטמונד.

שולמית קלגואי (1891-1972)

משוררת, סופרת ומתרגמת.

שולמית שימשלביץ נולדה בעיירה קטנה ברוסיה (כיום, בשטח אוקראינה) למשפחה יהודית מיוחסת – הוריה היו נצר למשפחות רבניות ידועות. על אף החיבה לחינוך יהודי, הוריה הקפידו לשלוח את ילדיהם לרכוש השכלה רחבה וכללית. שולמית הצטיינה בלימודיה, והיא סיימה את לימודיה התיכוניים בהצטיינות כבר בהיותה בת 15. כאשר פרצו פרעות בקהילות היהודיות ברוסיה, משפחתה של שולמית החליטה לקחת על עצמה את ההגנה על הקהילה המקומית והחביאה סליק נשק בביתה. במהירה, הרשויות עצרו את הוריה, ולאחר מכן גם את שולמית ואחיה, אהרון. שולמית ישבה מספר חודשים במעצר, אולם לבסוף זוכתה לחלוטין במשפט.

לאחר זיכויה, נסעה שולמית ללימודים בסורבון שם למדה מדעי הרוח. לאחר תום לימודיה, הוזמנה ללמד צרפתית בגימנסיה העברית אשר בירושלים, והיא נענתה להזמנה. עם עלייתה הצטרפה שולמית לחבורה ירושלים החדשה, אשר כללה אמנים ואנשי רוח אשר שאפו להקים בעיר חברה חדשה, יצרנית ויוצרת, ברוח סוציאליסטית. בנוסף ללימודי צרפתית, רכשה שולמית במהירה שליטה בעברית והיא החלה ללמד גם שפה זו. כמו כן, כתבה ופרסמה שולמית יצירות ושירים פרי עטה. בעקבות מלחמת העולם הראשונה, נסגרה הגימנסיה, ושולמית עברה לחיפה ולימדה בבית הספר הריאלי. שם, בעקבות ניסיונה והידע הרב אותו צברה, ייסדה שולמית את מגמת הצרפתית בבית הספר ואת לימודי הספרות. במקביל לעיסוקה בהוראה, הקפידה שולמית לפרסם יצירות ספרותיות פרי עטה, תרגומים ליצירות שונות מהשפות הרבות בהן שלטה, כתיבת שירים מקוריים וסיפורים לגיל הרך.

מומלץ להציע את שמה של שולמית קלוגאי לרחוב בכל עיר, ובייחוד ירושלים וחיפה בהם פעלה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
עיריית חיפה

למידע נוסף

**התמונה לקוחה מאתר Wikipedia, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

נעמי אונגר (1933-2007)

היתה סופרת ישראלית, ניצולת שואה, התפרסמה גם בזכות המאבק למניעת תאונות אימונים בצה"ל שהובילה יחד עם בעלה, המאבק נוהל בעקבות נפילת בנם בתאונת אימונים.
הוציאה ספר הנקרא "לעצור את הכדור", שבעת יציאתו חולק לכל צוערי צה"ל.
חלק מתוצאת מאבקם הייתה הקמת ועדה בנושא מניעת תאונות אימונים.
נעמי נולדה בלודז', בבית ציוני, אביה היה ציר בקונגרס הציוני בבזל, ומנהיג ציוני מקומי, כשפלשו הנאצים לפולין, עזבה המשפחה את המדינה, וברחה למזרח אירופה, בשנת 1939, יצא אביה להשתתף בקונגרס היהודי בבזל, אך נרצח בדרכו חזרה הביתה.
נעמי ואימה, חזרו לבוכניה, שהייתה ליד קרקוב, שם היו יחד בגטו, בשנת 1943 נמסרה למסלול בריחה של חברי המחתרת הציונית הסלובקית, שברחו להונגריה.
מסלול הבריחה התחיל בכך שנעמי הייתה אצל אישה שהעבירה אותה לצד השני של הגבול, ומשם עברה נעמי דרך מדינות שונות, עד שהגיעה לישראל.
בשנת 1944, הגיעה נעמי לישראל, לקיבוץ יגור, והייתה אצל משפחה מאמצת, בשירותה הצבאי עסקה בעבודות סיקול אבנים, ופגשה את מי שיהיה לימים בעלה, צביקה אונגר.
הקריירה שלה כסופרת החלה בגיל 12, והתחילה מכתיבת סיכומים על חיי הקיבוץ, וביקורת על ספרים שקראה.
בזמן מלחמת ששת הימים, כתבה יומן על חוויות המלחמה, יומן שהפך לעיתון חודשי שהוציאה יחד עם תלמידי כיתתה.
בשנת סיום לימודיה בבית הספר, כתבה עבודת גמר בנושא הרעיונות שהביאו להתפתחות התנועה הציונית, המורה שלה שלח את העבודה למחלקת המחקר של ההיסטוריה היהודית, שהייתה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובתגובה למשלוח העבודה, המחלקה הזמינה את נעמי ללימודי מחקר במחלקה, אך נעמי סירבה.
לקראת גיוסה לצבא, הגיעה לסמינר שנערך בקיבוץ אפעל, בנושא מנהיגות, ושם החליטה לקחת הפסקה מלימודיה לטובת גיוסה לצה"ל.
במשך הקריירה כסופרת, כתבה ארבעה ספרים.
למידע נוסף
קרדיט תמונה: אתר עיתון "הארץ",התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
עיריית אילת

קלריס ליספקטור (1920-1977)

סופרת יהודיה ברזילאית.
נולדה ב-1920 באוקראינה, למשפחה יהודית שהיגרה יחד אתה לברזיל בעודה פעוטה. בילדותה התגוררה ברסיפה, בירת פרנמבוקו, אך בגיל 12 עקרה המשפחה לריו דה ז'ניירו. ליספקטור למדה משפטים, אם כי לא עסקה בעריכת דין.

הרומן הראשון של ליספקטור, "קרוב ללב הפראי", יצא בהיותה בת 24 בלבד, וכבר בספרה הראשון החלה בדרך ספרותית פורצת דרך. בעוד הספרות הברזילאית של אותה תקופה עסקה בעיקר בחייהן של דמויות קשות-יום, מציאותיות לגמרי ונטועות במחוזות השונים של ברזיל. הרומן של ליספקטור, לעומת זאת, הוא אקזיסטנציאליסטי, עם דמויות בדיונית וצורת סיפור המקשרת אותו עם כתיבת רצף התודעה.
חיי הנדודים שחיה עם בעלה המדינאי הקשו עליה את הכתיבה, וקובץ הסיפורים השני שלה יצא רק בשנת 1960, שנה לאחר שנפרדה מבעלה ושבה לברזיל יחד עם ילדיה.

יצירתה של ליספקטור עוסקת ברגעים בחיי דמויותיה, שמכילים ההתרחשות פנימית ואינטימית אינטנסיבית מאוד, והרגשות האנושיים המורכבים פועלים בה בעוצמה רבה; היא בוחנת כיצד רגעים שוליים יחסית מעצבים את החלטות הדמויות ומשפיעים על חייהן.
ליספקטור זכתה לכבוד רב והנצחה בברזיל, שם היא נחשבת לסופרת הלאומית דמותה הודפסה על בולים, והיא מונצחת בבנייני ציבור- אולם היא אינה מונצחת בישראל כלל.
איפה כדאי להציע? בכל עיר שבה ישנם סופרים וספריות.

התצלום באדיבות בנה, פאולו גורגל ולנטה, מוצג במסגרת שימוש הוגן

ברת בנישו – אבולקר (1886-1942)

סופרת, משוררת ומחזאית.
ברת בנישו נולדה באוראן (אלג'יריה הצרפתית) למשפחה יהודית מיוחסת – אביה, מרדכי, היה ראש הקהילה היהודית וסגן ראש העיר, ואימה, אדלייד, הייתה סופרת ומשוררת נודעת. כמו כל הנשים במשפחתה, קיבלה ברת חינוך צרפתי וכבר בנערותה גילתה עניין רב במוזיקה, ציור וכתיבה. בגיל 22 התחתנה ברת עם ד"ר אנרי אבולקר, והוסיפה את שם משפחתו לצד שלה – צעד יוצא דופן לאותה תקופה.
ברת בנישו – אבולקר הייתה פעילה בחוגים אינטלקטואלים רבים, והתפרסמה בעקבות ציוריה הייחודים, שיריה ומחזותיה אשר פורסמו בעיתונים יהודיים מרכזיים באלג'יריה. במהרה נחלו פרסומיה הצלחה רבה גם בקרב בציבור המוסלמי של אלג'יריה, וברת הפכה לאישה הראשונה אשר זכתה לפרסם את יצירותיה במדינה. יצירותיה הרבות עוסקות, רובן ככולן, בדמויות של נשים חזקות ויוצאות דופן בהיסטוריה המקומית – קהינה המלכה המיתולוגית של צפון אפריקה, לואיז משושלת האצולה הצרפתית, פאטמה, רחל ואינס כמשל על שלושת הדתות וכו'..
ברת בנישו – אבולקר נפטרה במהלך מלחמת העולם השנייה, באלג'יריה. לאחר המלחמה, קיבלה בני משפחתה של ברת אות כבוד על פועלם במסגרת המחתרת היהודית באלג'יריה.
לקריאה נוספת
מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובייחוד ערים בעלות אוכלוסייה צפון אפריקאית רבה כאופקים וירוחם.
מוזמנת להציע אותה בעירך!

עיריית אופקים מועצה מקומית ירוחם