פרופ' מנוחה גלבוע (1926-1998)

מגיע לה רחוב משלה!

הייתה פרופ' בחוג לספרות עברית של אוניברסיטת תל אביב.
נולדה בירושלים.
למדה את לימודיה בבית הספר הריאלי בחיפה.
לאחר מכן, למדה בבית המדרש למורים בתל אביב.
בשנות לימודיה האקדמיים, למדה באוניברסיטאות תל אביב וירושלים.
משנת 1962, לימדה במוסדות להכשרת מורים ברחבי הארץ.
משנת 1972, לימדה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב.
כתבה ספרי שירה, וספרי סיפורת לילדים ונוער.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
עיריית ירושלים
עיריית חיפה
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/מנוחה_גלבוע
קרדיט תמונה: התמונה מתוך אתר לקסיקון הספרות העברית החדשה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

נג'ווה סלאם (1925-1988)

שחקנית מצריה.

נט'ירה מוסא שח'אתה נולדה בקהיר למשפחה יהודית. עקב העוני שבו גדלה, היא הפסיקה את לימודיה בסוף בית הספר היסודי.
היא החלה לשחק בקבוצת התיאטרון של נגיב א-רחיאני. זאת לאחר שכשצפתה בהצגה של הקבוצה בגיל 13, היא ניגשה לרחיאני ואמרה לו שנהנתה ממנה ותרצה לעבוד אצלו. בתחילה הוא סירב, אך נג'ווה המשיכה להגיע כל שבוע. הוא התרשם מהילדה ואיפשר לה לעבוד כסייעת ללא תשלום. לאחר שנה, הוא החל לשלם לה סכום מועט וכאשר אחת מהשחקניות חלתה היא החליפה אותה. כאשר עלתה לבמה, אף אחד מהשחקנים האחרים לא האמין שזוהי הפעם הראשונה שלה עליה.

היא הפכה לשחקנית מן המניין, כוכבת מוכרת ואהובה ששיחקה בהצגות רבות.
בשנות ה-60 הקהל המצרי החל לגלות את עולם הטלוויזיה. נג'ווה שיחקה באחת מהתוכנית הנצפות ביותר, "הגבר שהתחייב" (בתרגום חופשי). בכל פרק היא שיחקה דמות אחרת לגמרי, דבר שדרש טווח משחק ויכולת של עמידה מול מצלמה, יכולות שלא כל שחקני התיאטרון ידעו או יודעים ליצור. היא שיחקה בעוד סדרות טלוויזיה מוכרות ומספר סרטים.
בשנות ה-70 הקימה קבוצת תיאטרון משלה שנקראה בשמה, "נג'ווה סלאם". הקבוצה הופיעה במרכז המוזיקה שבמרכז קהיר והצליחה מאד.

ב-1978 הוענק לה אות הוקרה מהמדינה מצרים ועד היום היא זכורה כאייקון לאומי ממלכתי מצרי.
ראוי להוקיר לה כבוד ושיהיה רחוב על שמה. ניתן לעשות זאת באחת מהערים בעלות דו קיום כמו יפו, עכו, חיפה או ירושלים. או באשדוד, שם חיים חלק ממשפחתה של נג'ווה עד היום.
עיריית אשדוד – העמוד הרשמי עיריית ירושלים עיריית חיפה עיריית עכו עיריית תל-אביב-יפו

יוכבד סגל (1910-2006)

הייתה סופרת וגננת שחיבורה המרכזי הוא סדרת הספרים "כה עשו חכמינו".
יוכבד נולדה בדיסלדורף שבגרמניה, להורים שהיו יוצאי איזור גליציה הישן, עשתה את לימודיה בסמינר לגננות שהיה בברלין, וחיה בגרמניה עד 1933 שנת עליית הנאצים לשלטון, באותה שנה עלתה לארץ ישראל.
בתחילת דרכה בארץ, התיישבה בירושלים, שם הקימה יחד עם קבוצת חברות את גן הילדים "אהל יעקב".
לאחר שהותה בירושלים, עברה לגור בחיפה, שם שימשה כגננת, לאחר מכן עברה לקריית אתא, שם התגוררה במשך שנים ארוכות, בשנותיה האחרונות עברה לגור בירושלים.
בשנת 1937 נישאה לבעלה, ולהם 4 ילדים.
יצירתה העיקרית של יוכבד היא כתיבת סדרת הספרים "כה עשו חכמינו", סדרה שמטרתה להנגיש את אגדות חז"ל לילדים בלשון קלה, על פי עדותה מטרת סדרת הספרים היא להוסיף לילדים ידע בנושא אגדות חז"ל, ובמקביל לעודד אותם להגיע לשאיפות טובות.
סדרת הספרים זכתה להצלחה גדולה, ותורגמה לשפות נוספות, בהן יפנית וגרמנית.
בשנת 1973 סיימה בהצטיינות את לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון בספרות וחינוך.
בשנת 1990 קיבלה את פרס "יקיר החינוך הדתי", אך נעדרה מטקס קבלת בפרס בעקבות מצבה הבריאותי, ואבל על פטירת נכדה.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/יוכבד_סגל
קרדיט תמונה:
בית פישר, המוזיאון העירוני לתולדות קרית אתא, מתוך אתר פיקיויקי, במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
עיריית חיפה

פדווא טוקאן (1917-2003)

הייתה משוררת פלסטינית שנולדה בשכם.

היא נולדה בשכם למשפחה שהייתה עשירה מאד בעיר, את השכלתה קיבלה בבית ספר יסודי, אך בגיל 12 נאלצה לפרוש מהלימודים בעקבות אירוע טראומתי. לאחר פרישתה מהלימודים אחיה הגדול קיבל את האחריות על חינוכה.
בין השנים 1962 ל-1964 למדה אנגלית וספרות אנגלית באוניברסיטת אוקספורד.
במהלך פעילותה פירסמה ספרי שירה, שחלקם תורגמו לאנגלית, ופירסמה גם אוטוביוגרפיה שבה תיארה את חייה שכללו מערכת יחסים מורכבת עם אימה, מערכת יחסים שעיצבה את דרכה האישית, שמטרותיה היו הכרה נשית פמיניסטית, כולל הכרה בתפיסתה הלאומית הפלסטינית, ספר זה ותפיסתה הכללית קירבו בינה לבין קבוצות נשים ישראליות שראו במאבקה מאבק ייחודי.
היא האמינה שהצלחת המאבק הפלסטיני תלויה בכך שהחברה תהיה פתוחה, ובכך שהנשים תהיינה משוחררות.
טענתה הייתה, שרק בחברה ליברלית יהיה אפשר לקדם את שאיפות העם הפלסטיני.
היא נשארה כל חייה בשכם, אך יצאה לאירופה על מנת לקבל פרסים שבהם זכתה, במדינות ערב, מצרים וירדן זכתה לפירסום בשל מעמדה כמשוררת שתמכה במאבק הפלסטיני.
בנוסף להיותה משוררת, הייתה חברה בהנהלת אוניברסיטת א-נג'אח בשכם.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית חיפה
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%A4%D7%93%D7%95%D7%95%D7%90_%…

שרה קופיה סולם (1592-1642)

משוררת איטלקייה יהודיה.
נולדה בונציה למשפחה יהודית של סוחרים עשירים וקיבלה השכלה בסיסית הן ביהדות והן בתרבות כללית, לימודים שכללו ידיעה של מספר שפות, בכללן לטינית ועברית. ידיעותיה כללו גם הכרות עם כתבי קודש יהודיים ונוצריים, וגם עם תרבות חילונית, כמו אריסטו.
כבר בגיל צעיר החלה קופיה לכתוב שירה באיטלקית והמשיכה בה כל חייה.
אחת ההשפעות הגדולות ביותר על יצירותיה וחייה היה נזיר ויוצר נוצרי בשם אלסנדו צ'בה. בעקבות קריאה של אחת מיצירותיו הפכה קופיה למעריצה נלהבת של צ'בה. היא כתבה לו מכתב, שהחל תכתובת ענפה שארכה כארבע שנים, וכללה חברות אינטימית (ואפלטונית מצד קופיה) והשפיעה עמוקות על חייה. מכתביה לצ'בה לא פורסמו ואבדו, אולם צ'בה פרסם את מכתביו אליה, ומהם עולה קול ייחודי של אישה משכילה, המקיימת בביתה סלון ספרותי חילוני, תוך הקפדה ודבקות בדתה.
מבין כתביה של קופיה שרדו רק 14 שירים, אולם עולה מהם קול ייחודי וחשוב- שבו יש תיעוד ראשוני לחיי הרוח של יהודי וספציפית נשות ונציה במאה ה-17.
הציעו אותה בעירכן!

 

הנסיכה החשמונאית המורדת (?-33 לפנה"ס)

לפעמים כחלק מכתיבת הערכים בדף, אנחנו נתקלות לא רק בנשים שפעלו, עשו, לחמו ויצרו ונדחקו ונשכחו, אלא גם בכאלו שלמרות פועלן הגדול כמעט ונמחקו לחלוטין מדפי ההיסטוריה.
הנסיכה החשמונאית הלוחמת היא אחת הדמויות האלו, ולכן מרגש במיוחד לכתוב עליה.
העובדה שבמרד החשמונאים היו נשים פעילות, קיימות, שותפות בזירה הציבורית מראה כיצד נשים היו מאז ומתמיד על במת ההיסטוריה, ואיך פעם אחר פעם הן הושכחו, בצורה שחוזרת על עצמה אלפי שנים.
אז הערך היום מוקדש לנסיכה החשמונאית המורדת, אישה ללא שם, בתו של אריסטובולוס השני, נכדה למלך אלכסנדר ינאי, אחות לאלכסנדר השני ולמלך החשמונאי האחרון מתתיהו אנטיגונוס השני.
היא עמדה בראש לוחמי גרילה יהודים, וניהלה ממבצר הורקניה הנצור קרב מאסף בחילות הורדוס לאורך ארבע שנים עד שנת 33 לפנה"ס. היא הנהיגה את יהודי האזור, ולחמה בעוז לשחרור ארצה.

הציעו אותה בעירכן!

בצילום- נסיכה לוחמת, תמונת אילוסטרציה.

יהודית הנדל (מאירוביץ) (1921-2014)

הייתה סופרת, כלת פרס ישראל לספרות.
יהודית נולדה בוורשה, בירת פולין, והייתה בת למשפחה חסידית, סבה היה ממייסדי כפר חסידים, שניים מבני האב היו מראשוני נהגי האוטובוס בעמק זבולון.
לאחר שנהרג אחד מאחיו של האב, ב-1930 עלתה כל המשפחה לארץ ישראל, והתיישבה ביישוב נשר.
בארץ, היה אביה של יהודית נהג אוטובוס, וחבר הנהלת אגד.
בתקופת שהותה בנשר, למדה יהודית בבית הספר "בית הספר לילדי עובדים", שלימים שינה את שמו לבית הספר "בית יהושע", ובתקופת שהותה חיפה סיימה את חוק לימודיה בבית הספר הריאלי. את לימודיה האקדמיים למדה בסמינר לווינסקי בתל אביב, הייתה פעילה בסניף תנועת הנוער העובד בחיפה, ובשנת 1939, יצאה עם קבוצה מהתנועה כדי לייסד את קיבוץ גשר. בשנת 1940 נפטרה אימה של יהודית ממחלה, ובעקבות האסון עזבה את גשר בחזרה לחיפה כדי לעזור לאביה עם שאר בני המשפחה.
בשנת 1942 פורסם סיפורה הראשון בכתב עת, ולאחר פירסום זה יצירותיה קיבלו במה במקומות אחרים.
בשנת 1950 יצא ספרה הראשון, ספר שעסק בעולמם של חיילים שלחמו במלחמה, בקליטתם של ניצולי השואה בארץ, ובחייהם של חסרי בית.
בשנת 1948, נישאה לבעלה, וחייתה איתו עד פטירתו. בני הזוג היו הורים לשני ילדים.
בשנת 1954, זכתה בפרס על ספרה "רחוב המדרגות", שבו הביאה הנדל לידי ביטוי את הקול הנשי הראשון בישראל הצעירה שלאחר מלחמת העצמאות. ספר זה הומחז על ידה והפך להצגה מצליחה שהוצגה בתיאטרון הבימה.
לאחר הוצאת ספר זה, לא פירסמה יצירה נוספת במשך 15 שנים.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D…
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית חיפה

עטרה רוזנברג (1930-1948)

עטרה רוזנברג, נולדה והתגוררה בחיפה ועבדה כפקידה בחנות שברחוב הנמל בעיר.

ביום ראשון, 21.3.1948, התקרב טנדר צבאי בריטי מכוסה בברזנט לבניין 'סולל בונה' ברחוב הנמל בחיפה. נהג המכונית לא נענה לקריאות לעצור את הרכב וקפץ מן הרכב. הנוטרים זיהו פתיל בוער וצעקו לאנשים שעבדו בסביבה להימלט.

מאות ברחו מהאיזור וכעבור 7 דקות התפוצצה המכונית. בהתפוצצות נהרגו שישה יהודים. עטרה, שכפי הנראה לא שמעה את האזעקות קודם לפיצוץ, נהרגה במקום. בת 17 במותה.

לקריאה נרחבת :

אתר לזכר חללים נפגעי פעולות איבה
ראוי להנציחה ב עיריית חיפה

**התמונה מתוך אתר ההנצחה לאזרחים חללי פעולות איבה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

שושנה היימן (1923-2009)

היימן נולדה בשנת 1923 בגרמניה ובשנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון, עלתה לארץ ישראל ומשפחתה השתקעה בשכונת בת גלים בחיפה. בשנת 1939 החלה ללמוד בהאקדמיה בצלאל בירושלים. בין השנים 1946-1948 למדה באקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה ובבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות (בוז-אר) בפריז. בשנת 1953 נמנתה על מייסדי כפר האמנים עין הוד.

בין עבודותיה האיורים של הספרים "שמוליקיפוד" ו"דירה להשכיר".

משנות השבעים שימשה כמרצה ב אוניברסיטת חיפה – University Of Haifa, מ – 1977 כיהנה כראש החוג לאומנות שם. בשנת 1987 הוענק לה תואר פרופסור.

היימן זכתה במספר פרסים בחייה ובהם: פרס אמנים חדשים (1948), פרס דיזינגוף לפיסול (1951,1967), פרס אונס"קו (1967).

ראוי להנציח אותה בעיר עיריית חיפה שם פעלה לאורך השנים.

התמונה מוצגת באדיבות מוזיאון ארץ ישראל ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

לקריאה נוספת:
תערוכתה חוזה במדבר (2009) במוזיאון הכט

גילה גולדשטיין (1947-2017)

שחקנית, אמנית, זמרת ישראלית ומהפעילות הראשונות של הקהילה הטרנסג'נדרית ואגודת הלהט"ב בישראל. גולדשטיין נחשבה לאישה הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל, ובמהלך חייה הפכה לאחד האייקונים הגדולים של קהילת הלהט"ב בישראל.

גולדשטיין נולדה בטורינו, איטליה בשם אברהם גולדשטיין ועלתה לישראל בילדותה וגדלה בחיפה. בשנת 1960 גילתה את זהותה המגדרית. על מנת לשרוד החלה לעבוד בזנות בחיפה ומאוחר יותר בתל אביב. בשנת 1965 עברה ניתוח לשינוי מין בבלגיה.

בתחילת שנות ה – 70 התגוררה גולדשטיין באירופה, שם עבדה כחשפנית וכרקדנית. כששבה לארץ הייתה אמנית הבית של מועדון הלילה רודיק ובר 51, ודמותה שימשה השראה לאחת הדמויות בסרטו של עמוס גוטמן בעל אותו שם.

בשנות ה – 90 הקליטה מספר שיריים מקוריים ביניהם: "יאללה גילה" , הגברת מבקשת עוד", "כולם לרקוד" ו"שיר הגאווה".

בשנת 2003 זכתה בפרס "יקירת הקהילה" של קהילת הלהט"ב. בשיקולי השופטים נכתב כי הפרס ניתן לה "על היותה נציגה בולטת של דור, אשר לא היסס לחיות לפי זהות מגדרו בונראות מוחלטת, למרות הדחייה, הרדיפות והתלאות הרבות שעברו בשל כך".

בשנת 2005 זכתה בפרס שחקנית המשנה בפסטיבל לקולנוע קווירי במיאמי על תפקידה בסרט "ילדים טובים" של הבמאי יאיר הוכנר.

סרט תיעודי על חייה בשם "זה גילה, זה אני" הוקרן במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה.

בשנת 2011 הושק על שמה "פרויקט גילה להעצמה טרנסית". בשנת 2015 עמדה גולדשטין בראש מצעד הגאווה כאורחת הכבוד.
גולדשטיין נפטרה בפברואר 2017 בתל אביב .
**התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן מתוך "בבה", סרטם של אילן פלד ויאיר קדר /יס דוקו**

האגודה למען הלהטב בישראל חוש"ן – Hoshen IGY – ארגון נוער גאה – איגי עיריית תל-אביב-יפו פרויקט גילה להעצמה טרנסית מעברים – שינוי בר קיימא לקהילה הטרנסית

איפה ראוי להנציח אותה:
עיריית תל אביב יפו
עיריית חיפה
לקריאה נוספת:
נפרדים מאייקון / ניר סלונים – מאקו

גילה הייתה היחידה שהבינה שצריך גם להקים קהילה / גל אוחבסקי – מאקו