ארשגוהי טאוטיג נולדה בשכונת אורטקוי בעיר איסטנבול שבטורקיה. כאשר סיימה את לימודיה בבית הספר היסודי נסעה לאנגליה ולמדה בתיכון בצפון יורקשייר. בהמשך, עברה לפריז שם רכשה השכלה גבוהה.
בתקופתה בפריז, ארשגוהי טאוטיג לקחה חלק בכתיבת המילון הצרפתי-ארמני של ג. לוסיאן ופעלה כחוקרת שפה.
לאחר סיום לימודיה בפריז חזרה לאיסטנבול והחלה לכתוב עבור כתבי עת ארמניים בנושאי ספרות ודעה.
היא היתה חברה בארגון הארמני "אזקנוור האיוהאטס אנגרוטיוני", אשר פעל למען הקמה והפעלה של בתי ספר לבנות באזורים ארמניים באימפריה העות'מנית.
כאשר התקבלה הידיעה על טבח הארמנים על ידי הטורקים במחוז אדאנה, ביקש הארגון לסייע בכל דרך אפשרית. ארשגוהי טאוטיג נסעה לאזור אדאנה וכתבה על הזוועות שראתה. היא פרסמה ספר בשם "חודש בקיליקיה" בשנת 1910, אשר היה הדיווח הראשון של עדת ראיה לגבי המצב הקשה באדאנה.
ארשגוהי חלתה לאחר שבעלה נכלא על ידי העות'מאנים ועברה לשוויץ להבראה, שם חיה עד שנפטרה בשנת 1922. נאמר כי מילותיה האחרונות היו "כולנו קורבנות", תוך שהיא מתייחסת לרצח העם הארמני.
ממנהיגות הארגון היהודי הלוחם בבנדין ומחשובי המתעדים את מרד הגטאות בבנדין ובורשה.
נולדה בעיר בנדין שבחבל זגלמביה בדרום-מערב פולין למשפחה חסידית ענייה. למדה בגימנסיה ורכשה שליטה במספר שפות, ביניהן עברית וגרמנית. בנערותה הצטרפה לתנועת ׳השומר הצעיר׳ ובמהרה נהיתה למדריכה, יצאה להכשרה והיתה לחברת ההנהגה המקומית.
עם פרוץ מלחה״ע ה-2 ניסתה לברוח מפולין עם חברה דוד קוזלובסקי ולעלות לא״י, אך הנהגת השומר הצעיר הורתה להם להשאר ולשקם את פעילות התנועה בבנדין. יחד עם חברות נוספות הנהיגו בני הזוג את פעילות השומר הצעיר בבנדין ובקנים נוספים בחבל זגלמביה. בשנים 1942-1940 מנו תנועות הנוער באזור מעל אלפיים חניכים ומדריכים והיוו את אחד ממרכזי הפעילות העיקריים בפולין הכבושה כולה.
בקיץ 1942, עם גירוש יהודי זגלמביה ובהשראת ידידם מרדכי אנילביץ׳, הקימו הפעילים מחתרת לוחמת שהיתה למעשה סניף של אי״ל – הארגון היהודי הלוחם, וקלינגר היתה לאחת הפעילות הבולטות בו. המחתרת ספגה מפלות וכשלונות רבים, וקלינגר איבדה את מרבית חבריה, כולל את בן זוגה דוד. בקיץ 1943 התקבלו הנחיות מורשה ומא״י שהורו לחברים הנותרים להציל את עצמם, אך הם סרבו והוסיפו להלחם.
לאחר ששכלה את מרבית משפחתה באוגוסט 1943 נלקחה קלינגר בשבי הגסטפו, שם עברה עינויים קשים אך הצליחה להימלט והסתתרה בכפר פולני במשך מספר חודשים. בעת שהותה במסתור כתבה קלינגר יומנים שתיעדו את קורות השומר הצעיר ואי״ל בבנדין בורשה, במסגרת תפקיד ה״נידונה לחיים״ שקיבלה עוד לפני כן ע״י חבריה למחתרת. בכתיבתה היא מעידה שרק מחויבותה לתפקיד המתעדת מנעה ממנה לשים קץ לחייה.
בדצמבר 1943 הצליחה, יחד עם מספר חברי מחתרת נוספים, להמלט לסלובקיה ולאחר מכן להונגריה. בשתי התחנות פגשה את פעילי התנועה המקומיים והעבירה להם את קורות המרד והחורבן בפולין, ובשני המקרים העדיפו החברים המקומיים לקדם פעולות הצלה על פני התארגנות למרד יהודי.
בזכות היותה ניצולה ראשונה מהנהגת השמו״צ בפולין ומקור תיעוד כמעט יחיד לפעולות ההגנה העצמית היהודית, נעשו מאמצים רבים להציל את קלינגר, ובמרץ 1944 הצליחה להגיע לא״י באופן בלתי לגאלי דרך הבלקן, תורכיה, סוריה ולבנון. עם הגעתה לארץ הביאה את בשורות חוויותיה להנהגת הישוב וההסתדרות, ולא חסכה ביקורת כלפי אוזלת היד שלהם בסיוע לאחיהם באירופה, מה שקומם נגדה רבים, ביניהם מנהיג השומר הצעיר, מאיר יערי.
היא נישאה ליעקב רוזנברג (רונן) ועברה לגור בקיבוצו, העוגן. בתחילה ניסתה להוציא את יומניה לאור, אך במהרה סתמה את הגולל על עברה, ילדה שלושה בנים והשתלבה בעבודות הקיבוץ.
בסוף שנות ה-40 עברה משבר נפשי ואושפזה. באפריל 1958 נשלחה לאשפוז פעם נוספת, אך במקום זאת שמה קץ לחייה בערב יום הזכרון ה-15 למרד גטו ורשה.
יומניה של קלינגר היוו ומוסיפים להוות מקור יקר ערך עבור חוקרי תקופת השואה, על אף הצנזור שעברו כשפורסמו במתכונות שונות לאורך השנים, בשל אופיים הישיר והבלתי מתפשר שהיה קשה לעיכול עבור רבים. רק בשנת 2011 פרסם בנה, ההיסטוריון אביהו רונן, ספר המבוסס ישירות על כתביה, ובשנת 2016 יצאו לאור יומניה המקוריים בעריכה מדעית.
חסידת אומות העולם אשר סייעה ליהודים בגרמניה במהלך מלחמת העולם השניה.
אליזבת שמיץ נולדה בגרמניה בעיירה הנאו. אביה, פרופ' אוגוסט שמיץ, עודד את אליזבת ואת אחיותיה להשכלה, לערכים ליברליים וערכי הנצרות הפרוטסטנטית. בעידוד הוריה, אליזבת התקבלה ללימודי גרמנית ותאולוגיה באוניברסיטת בון וברלין. במקביל החלה לימודי הוראה ועבדה כסייעת בבתי ספר בברלין. שם נחשפה לאירועי גזענות ואנטישמיות אשר עוררו את כעסה והתנגדותה.
בשנת 1933, כאשר היטלר עלה לשלטון בגרמניה, תוכנית הלימודים שונתה והודגשו בה ערכים שקודמו על ידי המפלגה הנאצית, ביניהם תורת הגזע. שמיץ, אשר ערכיה עמדו בסתירה לאידיאולוגיה הנאצית, החליטה למחות כנגדה. היא הצטרפה לכנסיה פרוטסטנטית ייחודית אשר עודדה התנגדות לשלטונו של היטלר. כמו כן, כתבה מסמך בנושא "מצבם של הגרמנים שאינם ארים", אשר חזה את הידרדרות היחס כלפי יהודי גרמניה, אותו פרסמה בעצמה לאחר שנדחה על ידי מספר מוציאים לאור.
שמיץ התפטרה מעבודתה בבית הספר בעקבות ליל הבדולח בשנת 1938. במכתב ההתפטרות כתבה כי אינה מסוגלת יותר ללמד חומר הנוגד בצורה כה קיצונית את עמדותיה. כאשר החל גירוש היהודים מגרמניה, שמיץ סייעה לחבריה היהודים וסיפקה להם מזון וכסף. בשנת 1937 נלקחה לחקירה בעקבות פעילותה, אך שוחררה לאחר שלא נמצאו ראיות מרשיעות. לאחר החקירה, הרחיבה שמיץ את פעילות הסיוע ונתנה מסתור ומקלט ליהודים בביתה שבברלין. במקביל, המשיכה לסייע ליהודים נזקקים.
קשה להעריך כמה אנשים הצילה אליזבת שמיץ, מכיוון שאת רובם לא הכירה. היא סייעה להם מבלי לבקש תמורה או הכרה.
לאחר תום מלחמת העולם השניה חזרה שמיץ לעבודתה כמורה ומחנכת בבית ספר בעיר הולדתה, הנאו. בשנת 1958 חזרה לעסוק בהיסטוריה לאחר שפרשה מהוראה וערכה מחקר על אודות חיי היהודים בעיר.
בשנת 1961 העידה ליזלוטה פרלס, ניצולת שואה, על הסיוע שקיבלה בתקופת השואה. ליזלוטה היא אחת הנשים שאותן הסתירה אליזבת שמיץ בביתה שבברלין וכך הצילה את חייה. העדות ניתנה ללא ידיעתה של שמיץ ונשמרה בארכיון בברלין.
אליזבת שמיץ נפטרה בשנת 1977 בגרמניה בגיל 84.
בשנת 2010, הוכרה על ידי מוזיאון "יד ושם" כחסידת אומות עולם. לצורך קבלת האות, ניסו במוזיאון לאתר את קרובי משפחתה אך ללא הצלחה. קריאת רחוב על שמה של אליזבת שמיץ יכולה להיות דרך מכובדת ונפלאה להנציח את פועלה, צניעותה וערכיה. מגיע לה רחוב משלה!
נולדה כנסיכת יוון ודנמרק, ובילדותה שהתה בעיקר באתונה.
בשנת 1921 נישאה לבן זוגה שהיה יורש העצר הרומני, ונולד להם ילד אחד שהפך למלך עוד בילדותו.
בתקופת מלחמת העולם השנייה פעלה לטובת היהודים, והקלה על מצבם הקשה בזכות השפעתה כמלכה האם, תפקיד שבו כיהנה באותה עת.
במסגרת מאמציה להקלת חיי היהודים ברומניה, שיתפה פעולה עם הרופא שלה, ועדויות רבות מספרות על כך.
הושיטה עזרה לנוסעי "רכבת המוות", שהגיעה לעיר רומן שברומניה מפרעות יאשי, עדויות נוספות מצביעות על הסיוע שהעניקה למגורשי טרנסניסטריה שפגשה כשמטוסה נחת נחיתת אונס סמוך אליהם.
הפעילה לחץ על ממשלת רומניה דאז שלא להסכים לדרישת הנאצים להחלת הפיתרון הסופי על יהודי המדינה.
בשנת 1993 העניק לה יד ושם את תואר חסידת אומות העולם.
אשת ציבור ופעילה חברתית, רעייתו של ראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת.
נולדה בדווינסק – היום בלטביה, אז בשטח האימפריה הרוסית. כנערה עלתה עם משפחתה ולמדה בגימנסיה העברית, שם הכירה את בעלה לעתיד משה שרת (שרתוק).
ב-1919 הצטרפה ל׳קבוצת כנרת׳, בה היה חבר אחיה שאול (שאול אביגור – לימים מראשי מערכת הבטחון ומאמצי העלייה ביישוב ובמדינה הצעירה), שם עסקה בעבודה חקלאית.
ב-1921 נישאה למשה שרת, חברה מאז נעוריה, וזמן קצר לאחר מכן נסעה ללמוד חקלאות באנגליה (אע״פ שלדברי ילדיה שאפה ללמוד רפואה). לאחר לימודיה שבה ארצה, ניהלה את משק הפועלות בנחלת יהודה (כיום שכונה של ראשל״צ) והיתה חברה במועצת הפועלים בת״א.
לידת שלושת ילדיה וכניסתו של שרת לחיים הפוליטיים עצרו את שאיפותיה המקצועיות והיא התרכזה בגידול המשפחה ועמידה לצידו של בעלה – הן בתפקידים דיפלומטיים והן בייעוץ מקצועי ופוליטי.
באופן כמעט-פורמלי או לא פורמלי, סייעה צפורה למשה שרת לאורך כל תקופת תפקידו כראש הזרוע המדינית של הסוכנות היהודית. ב-1942 נסעה לטהראן כדי לסייע בהצלתם של מאות יתומים יהודים מפולין (׳ילדי טהראן׳), ובעת שהיה שרת עצור בלטרון (בעקבות ׳השבת השחורה׳) שימשה כמתווכת בינו לבין הסוכנות היהודית בארץ ובעולם.
גם כשנבחר שרת לראשות הממשלה ב-1954, הוסיפה לשמש יד ימינו, התלוותה אליו לישיבות חשובות וכתבה רבים מנאומיו. לאורך כל שנות פעילותו הציבורית של שרת, יזמה צפורה פעילות ציבורית והתנדבותית, ובכך למעשה קבעה תקדים לנשות ראשי הממשלה שבאו אחריה. בין היתר, פעלה לקידום האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים, ולמען קליטת עולים חדשים.
לאחר מות שרת ב-1965 נעלמה ציפורה מעין הציבור כמעט לגמרי, עד מותה בשנת 1973.
בת לווייתה הנאמנה של המלכה-האם של צרפת, אשר הוצאה להורג לאחר שהואשמה בהתייהדות ומעשי כשפים.
לאונורה גליגאי (לבית דורי) נולדה בפירנצה בשנת 1568. היא היתה חברת ילדות של מריה מדיצ'י מפירנצה, אשר לימים נישאה למלך צרפת אנרי הרביעי. מריה הביאה עמה לפריז את לאונורה, שהיתה חברתה הטובה ואשת סודה.
לאונורה האיטלקיה, שהיתה זרה בצרפת, התקשתה בלימודי הצרפתית. עם זאת, היא צברה כוח פוליטי רב בחצר המלך, דבר שעורר טינה רבה. היא נישאה לקונצ'ינו קונצ'יני, אשר השתלב גם הוא בחוגי השלטון. הוא מונה לתואר מרקיז וקודם לתפקיד בכיר המקביל לראש ממשלה של ימינו.
בתקופה זו, לאונורה סבלה מדיכאון וממחלות שונות (ביניהן, ככל הנראה, אפילפסיה). לאחר שדרכי הטיפול המסורתיות העלו חרס, נקרא הרופא היהודי ד"ר אליהו מונאלטו לטפל בה. הוא סילק מחדרה את הכמרים והנזירים שהתפללו, גזר פרישות מבעלה ל-40 יום, ובמקביל יום-יום היו יוצאים לאוויר הצח ומנהלים שיחות נפש. מאמצים אלו הועילו ושיפרו את מצבה הבריאותי של לאונורה.
לאחר הירצחו של המלך אנרי הרביעי מונתה מארי דה-מדיצ'י למלכה עד אשר בנה, יורש העצר לואי ה-13, יגיע לבגרות. לאונורה יעצה למלכה מארי בענייני המדינה. במקביל קונצ'ינו, בעלה של לאונורה, מונה לתפקיד בכיר עוד יותר בממשל.
בשנת 1617 יזם המלך לואי ה-13 "הפיכת חצר" בעקבות סכסוך עם מארי. במסגרתה נרצח קונצ'ינו וליאונורה נעצרה והואשמה בכישוף, בגידה והתייהדות. קשריה עם הרופא היהודי וכן ספרים עבריים שנמצאו בביתה היוו הוכחה מרשיעה במשפט.
גזר הדין של לאונורה היה הוצאה להורג, היא הועלתה על המוקד כמכשפה. ההוצאה להורג של לאונורה וקונצ'ינו היא תוצאה של נסיבות מורכבות, אך נגועות בשנאת זרים, אנטישמיות ושנאת נשים.
הסופרת הפולניה אליזה אורז'שקובה כתבה במהלך חייה עשרות רומנים, סיפורים קצרים ונובלות.
אורז'שקובה היתה ממובילות ההגות הפוזיטיביסטית. היא כתבה על המצב הסוציו-אקונומי של העם הפולני החי תחת כיבוש, על היחסים בין היהודים למעמד האצולה הפולני (ברומן "איליי מקואוור" שפורסם בשנת 1875), על קונפליקטים בין היהדות האורתודוכסית לליברליזם המודרני (ברומן "מאיר אזופוויץ" שפורסם בשנת 1878) ועוד.
אורז'שקובה פעלה לקידום שחרורה ההדרגתי של פולין מכיבוש האימפריות הרוסית, הפרוסית והאוסטרו-הונגרית. בנוסף, קידמה ערכים של שוויון זכויות לנשים וזכויות אדם בכלל, ופעלה לשילוב המיעוט היהודי בפולין.
בשנת 1905, היתה מיועדת אורז'שקובה לחלוק פרס נובל בספרות עם הסופר הנריק סנקביץ'. עם זאת, ברגע האחרון הוענק הפרס לסנקוביץ' בלבד, מכיוון שועדת הפרס החליטה כי חלוקתו לשניים מהווה זילות של הפרס.
כתב עליה נחום סוקולוב בשנת 1909: "די היה לנו ודי לנו גם עתה להוקיר את אורז'שקובה כמו שהיא: אשה גדולה, טובה, אוהבת את האדם, נביאה לעמה, גאונית בספרות".
כתב עליה דוד פרישמן בשנת 1910, לאחר מותה: "ואולם אנחנו היהודים לא נשכח לעולם את אשר עשתה האשה המצוינה הזאת בשבילנו. האשה הזאת היתה הראשונה בסופרים הפולנים אשר צִיְּרָה את היהודי בתור אדם עם נשמה של אדם, תחת אשר כל הסופרים שהיו לפניה התנהגו בו בספוריהם באֹפן פולני קצת: להיות בידם לכלי משחק או לגולם עשוי לצחק בו…"
היו עובדות השירות הציבורי של אנגליה, לואיז עבדה כמזכירה ואחותה עבדה כקלדנית.
לאורך כל השנים, הייתה בין האחיות מערכת יחסים קרובה, והן גרו יחד במשך תקופה ארוכה.
כאשר הייתה אידה בת 32, החלה לפרסם ספרים בשם העט מרי בורצ'ל, וזכתה להצלחה גדולה, במשך עבודתה כסופרת כתבה 112 ספרים, והפכה לסופרת אהובה בבריטניה כולה.
הכסף שהרוויחה אידה במהלך פעילותה כסופרת, מימן את פעילות האחיות להצלת יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
האחיות ביקרו בגרמניה, במטרה לצפות באופרה, ובעת ביקורן שם, דרך ידידן המשותף, גילו את המצב הקשה במדינה בכל הקשור למצוקת היהודים שעדיין נרדפו ע"י הנאצים, הן ערכו בדקה שבסיומה גילו כי כדי לאפשר ליהודים להיכנס לבריטניה, החוק דרש שלפליט תהיה עבודה או שיהיה לו כסף כדי לדאוג לעצמו.
שתי האחיות מימנו את נסיעת הפליטים לבריטניה, ועזרו להם להבריח את כספם, (המשטר הנאצי אסר על היהודים לקחת את כספם), כדי שבהמשך יוכלו הפליטים לקבל אשרת כניסה לבריטניה, וזאת באמצעות לקיחת רכוש שכלל תכשיטים, יהלומים, ומעילי פרווה יקרים, האחיות עזרו ליהודים לשאת רכוש זה לאורך כל הדרך, כי לפי חוקי המשטר הנאצי, היהודים לא היו יכולים לקחת אותו בעצמם.
בתקופה שבין השנים 1936-1939, האחיות סייעו לפליטים להימלט מגרמניה הנאצית ב-29 מקרים שונים, בכמה מהמקרים סייעו האחיות למשפחות יהודיות.
ככל הנראה, הן העניקו סיוע ל-50 או 60 יהודים.
הן עשו שימוש באהבתן המשותפת לאופרה, כדי להסוות את מטרתן האמיתית, של הנסיעות החוזרות ונשנות, באמצעות ידידן המשותף, שהעביר להן מידע על הופעות אופרה קרובות, וחיבר ביניהן לבין בכירי השילטון הנאצי דאז, האחיות עשו שימוש במסלול עוקף שעבר דרך הולנד, כדי להקשות על גילוי זהותם של היהודים שלקחו איתן.
שיא פעילות ההצלה שלהן, היה לאחר ליל הבדולח, בתקופה שבין נובמבר 1938, כולל תקופת פרוץ המלחמה, וניתוק היחסים הדיפלומטיים בין בריטניה וגרמניה שקרה בספטמבר 1939.
האחיות שכרו דירה בלונדון, שבה שיכנו את הפליטים שהביאו איתן מגרמניה, במקביל, אידה נסעה ברחבי בריטניה, ונאמה בכנסיות כדי לגייס תרומות לפליטים.
פעילותה של אידה מומנה באמצעות הכסף שהרוויחה מפעילותה הספרותית, בשלב מאוחר יותר, הנציחה אידה את פעילותה למען הפליטים בספרה "עקבנו אחרי כוכבים", שפורסם בשנת 1956.
בשנת 1964, הכיר יד ושם בשתי האחיות כחסידות אומות העולם.
קרדיט תמונה: אתר "הטלגרף", התמונה מוצגת בשימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותן? עיריית ירושלים Yad Vashem: World Holocaust Center, Jerusalem
למידע נוסף: https://he.wikipedia.org/…/%D7%90%D7%99%D7%93%D7%94_%D7%A7%…
הייתה סופרת ישראלית.
נעמי נולדה וגדלה בברלין, משפחתה הייתה משפחה מתבוללת, והיא גדלה לצידם של שישה אחים ואחיות נוספים.
אביה לחם בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, ושם הכיר את אימה, שהייתה בת למשפחה שומרת מצוות, אימה נפטרה כשנעמי הייתה בת 5.
לאח שעלו הנאצים לשלטון, בשנת 1934, היא צורפה לנערות שעלו באותה עת לארץ ישראל, ואת הקליטה בארץ עשתה בחוות הלימוד של רחל ינאית בן צבי. לאחר תקופת שהות בחווה עברה לחברת הנוער שהייתה בקיבוץ משמר העמק, שם הכירה את בעלה, והם התחתנו.
בתקופת מלחמת העצמאות עשתה שירות בפלמ"ח, ולאחר מכן עברה לקיבוץ בית אלפא, שם הכירה את בעלה השני ונישאה לו.
כשנשאלה על ראשית דרכה כסופרת אמרה שלא היה לה את יצר הפירסום, וכישרונה כסופרת היה הפתעה בשבילה ובשביל הקיבוץ.
ספרה הראשון יצא בשנת 1956, והיה רומן בשם "שאול ויוהאנה", שמתאר את יהדות גרמניה שהתקיימה לפני תקופת שלטון הנאצים.
בעקבות יציאת הספר קיבלה מלגה מאביה של אנה פרנק, מלגה שניתנה לה בהמלצת שר המשפטים פנחס רוזן ז"ל, מלגה שמטרתה הייתה לעשות מחקר על העם הגרמני. במסגרת עשיית המחקר שהתה שנה בגרמניה, ולאחר מכן שהתה במשך שנה וחצי באנגליה. כששהתה בגרמניה כתבה את חלקו השני של הספר "שאול ויוהאנה", ובשנת 1967 יצא חלקו השלישי והאחרון של הספר.
במהלך חייה נפרדה מחלק מרעיונות החברה הקיבוצית.
ב-1968 ערכה את האוטוביוגרפיה של מאיר הר ציון, ובעקבות עריכת הספר כתבה עבור חיל הים חלק מהיסטוריית החייל, חלק שהיה מיועד לשימוש פנימי, כאזרחית עובדת צה"ל שירתה בשייטת 13, ותפקידה היה תחקירנית המתעדת את פעילות היחידה במהלך מלחמת ההתשה, בסך הכל שירתה בצבא תקופה בת 7 שנים, שירותה כלל את תקופת מלחמת יום הכיפורים, ובמסגרת עבודתה ערכה את הספר "ימים עלי ימים", שיצא לאור במפקדת חיל הים.
בשנת 1973 יצא לאור ספרה "דודי ורעי", שעלילתו הייתה סיפורה של בת קיבוץ, הספר עבר עיבוד לסרט טלוויזיה שעבורו נכתב השיר "כמו צמח בר".
המראות הקשים אליהם הייתה חשופה במלחמת יום הכיפורים, הותירו בה את רישומם, והיא תיארה את שדה התעופה של אופירה שהיה מקום מלא חיים, כמקום שבאותה תקופה היו בו רק גופות.
נישאה בפעם השלישית.
בשנת 1981 הוציאה את ספרה "צמח בר", ספר שעסק בחיילי צה"ל בעת שהותם בסיני.
בשנת 1982 עברה לגור בקריית ארבע, ועברה מהפך אידיאולוגי שבעקבותיו היא ויצירתה נודו מהשיח האומנותי.
למידע נוסף: https://he.wikipedia.org/wiki/נעמי_פרנקל
קרדיט תמונה: ויקיפדיה, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן
אז איפה כדאי להנציח אותה? Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
היו עובדות השירות הציבורי של אנגליה, לואיז עבדה כמזכירה ואחותה עבדה כקלדנית.
הייתה סופרת ישראלית.
רחוב משלה 