ריקה זראי (1938 – 2020)

זמרת בינלאומית וסופרת.

רבקה גוזמן נולדה בירושלים. היא למדה חינוך בבית המדרש למורים בית הכרם, ופסנתר באקדמיה למוזיקה. היא גדלה בבית מוזיקלי, אמה ניגנה בגיטרה ואביה שר. עוד מילדותה ייעדו אותה הוריה ללימודי מוזיקה בכלל ופסנתר בפרט.

היא שירתה בצבא כמדריכה קולית ומנהלת מוזיקלית של להקת פיקוד מרכז. הגישה תוכניות בקול ישראל בשם "תו לכל מכתב" ו"צליל וצבע". בהמשך התקבלה לשחק בהצגה "חמש, חמש" של תיאטרון האוהל בתפקיד הראשי. בעקבות ההצגה התפרסמה מאד.

בשנת 1959 הוציאה את תקליטה הראשון והייתה לכוכבת זמר: משיריה הזכורים היו "גן השקמים", "רב האור והתכלת" ו"קול אורלוגין". בשנים אלו הופיעה במחזות זמר ובהצגות בתיאטרונים, בהם התיאטרון הקאמרי והבימה, בהצגות כגון: "הערב אימפרוביזציה”, "דון פרלימפלין", "אשת הסנדלר".

לאחר ביקור בצרפת החלה זראי לשיר שאנסונים וללמוד צרפתית. היא שבה לצרפת והחלה להקליט בשפה החדשה שירים מקוריים וגרסאות צרפתיות לשירים עבריים פופולריים. היא פיתחה קריירה בינלאומית והעתיקה את מרכז פעילותה לצרפת, שם שיתפה פעולה עם המלחין נחום היימן וזכתה להצלחה רבה. היא גם עבדה בשיתוף פעולה עם מלחינים מפורסמים נוספים, בהם שארל אזנבור וז'אק ברל.

להיטה הגדול ביותר היה "קאזאצ'וק", גרסה צרפתית לשיר הידוע בעברית כ"קטיושה", שיצא בשנת 1969.

השיר היה קרוב לליבה כי אביה נהג לשיר אותו. באותה שנה עברה זראי תאונת דרכים קשה, ושברה ארבע חוליות. כחלק מההחלמה השתמשה ברפואה טבעית. חוויה זו הביאה אותה לגלות עניין רב ברפואה הטבעית, והיא כתבה מספר ספרים בנושא שזכו להצלחה.

הספר "הרפואה הטבעית שלי" בתרגום אביטל ענבר יצא לאור בארץ בשנת 1986. ספר זה היה רב-מכר בצרפת, ונמכר בשניים וחצי מיליון עותקים. במהלך השנים כתבה כשישה ספרים בנושאי רפואה טבעית, רובם היו לרבי-מכר בצרפת.

בשנת 2006 פרסמה ביוגרפיה בשם "L'espérance a toujours raison" ("התקווה תמיד צודקת").

בשנת 2008 אושפזה בבית חולים לאחר אירוע מוחי, אחריו לא חזרה להופיע באופן סדיר במשך כשבע שנים. הופעתה האחרונה, כשהיא ישובה על כיסא גלגלים, הייתה בפברואר 2020 בפריז, ובה היא ביצעה בצרפתית את שירה "פראג".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים.

ריקה זראי – גן השקמים

ריקה זראי – קאזאצ'וק

ריקה זראי – ירושלים של זהב

נורית שילה כהן (2020-1949)

חוקרת ואוצרת אמנות רב-תחומית, יזמת, מחדשת ומובילת דרך בתחום החינוך לאמנות. שימשה כאוצרת ומנהלת של אגף הנוער במוזיאון ישראל בירושלים, ואוצרת ראשית לאיור.

נולדה בתל אביב וגדלה בשכונת בית הכרם בירושלים.

השלימה תואר ראשון בפילוסופיה יהודית ותולדות האמנות, תואר ראשון נוסף בביולוגיה, וכן תעודת הוראה לתולדות האמנות, כולם מהאוניברסיטה העברית.

ב-1974 החלה לעבוד במוזיאון ישראל, ועד שנת 1980 שימשה כעוזרת לאוצרת האמנות הראשית – תחילה לצד אלישבע כהן ובהמשך לצד יונה פישר. לקחה חלק, בין היתר, בתערוכות של הירשנברג, אנה טיכו, ויגאל תומרקין.

בשנים 1985-1980 כיהנה כאוצרת התערוכות המיוחדת במוזיאון.

בין היתר אצרה את התערוכה ׳מתקשרים עם קדישמן׳, והובילה את הקמת הפסל האיקוני ׳מחווה לירושלים׳ של אלכסנדר קאלדר.

בשנת 1982 אצרה את תערוכת המחקר "בצלאל של שץ 1929-1906", וערכה את ספר המחקר שנלווה אליו, תוך שיתוף פעולה עם גדעון עפרת ויגאל צלמונה. המחקר המעמיק שמאחורי התערוכה – שלשמו נסעה להציל ולאסוף פריטים נדירים ברחבי העולם – סלל את הדרך להבנה מחודשת של האמנות הארצישראלית בתחילת המאה ה-20, ושל ראשית האמנות הישראלית בכלל. בין הפריטים החשובים שדאגה לאתר ולהביא היה כסא אליהו, פריט נדיר ורב ערך המוצג במוזיאון עד היום.

בין השנים 1990-1985 הייתה אוצרת האמנות הראשית במוזיאון אילת לאמנות, שם התגוררה עם משפחתה.

בשנים 2005-1990 שימשה שילה כהן כאוצרת הראשית של אגף הנוער במוזיאון ישראל – תפקיד שראתה כשליחות ובמסגרתו יזמה תכניות חינוכיות רבות, ואף היתה למומחית ויועצת למוזיאוני ילדים ברחבי העולם. לאחר סיום תפקידה נבחרה לועד המנהל של הארגון הבינלאומי למוזיאוני ילדים ולחינוך מוזיאלי, והחל משנת 2012 השתתפה בועדת השיפוט של פרסי ה- Children Museum Awards.

בשנים 2005–2011 שימשה כאוצרת בכירה בין-תחומית ואוצרת האיור, וכן יו"ר וועדת פרס בן-יצחק לאיור ספרי ילדים מטעם המוזיאון. במסגרת התפקיד יזמה את ׳ספר המאיירים הגדול׳ ואצרה מספר תערוכות חשובות בתחום האיור.

ב-2012 יזמה וערכה את הפקת הסרט ״טדי, צריך להקים מוזיאון״ בבימויו של גלעד טוקטלי, המתאר את הקמת מוזיאון ישראל.

שילה כהן היתה נשואה לפרופ׳ יהודה כהן, אם לבת ושני בנים וסבתא לשני נכדים. נפטרה ב-2020 בירושלים.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

נינה קציר (1914-1986)

מורה לאנגלית, רעייתו של נשיא המדינה לשעבר, פרופ' אפרים קציר ז"ל.

נולדה בעיר מוגילב שנמצאת במזרח בלארוס. בגיל 16 עלתה לארץ והגיעה לרחובות.

למדה בסמינר בית הכרם בירושלים, ולאחר סיום לימודיה שם, החלה את עבודתה כמורה.

במהלך עבודתה כמורה לאנגלית, התפרסמה בזכות שיטות ההוראה שפיתחה.

במקביל לעבודתה, כתבה טור בעיתון ג'רוסלם פוסט, בו דנה בבעיות הקשורות להוראת שפה זרה.

בשנת 1973 כתבה ספר הסברה לתיירים בשם "עברית עם חיוך", שראה אור בהוצאת משרד התיירות.

בעת כהונתה כרעיית נשיא המדינה, יזמה מפגשים בין סופרי ילדים לילדים, ביוזמתה נחגג שבוע הילד הבינלאומי בישראל, שבמסגרתו נשות דיפלומטים מספרות לילדים על ישראל בארצות מוצאן.

פעלה במסגרת פעילותה של "קרן נורית" הנקראת ע"ש בתה, נורית ז"ל, וארגנה פעילויות לטובת בני נוער.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%94_%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%A8

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת ברשיון שימוש הוגן

דבורה אילון סרני (1906-1991)

ביולוגית, חוקרת, סופרת ומורה נודעת לביולוגיה בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב.

דבורה אילון-סרני נולדה בירושלים.  לאחר סיום לימודיה התיכוניים בגימנסיה "הרצליה", עברה לאיטליה ולמדה ביולוגיה באוניברסיטת רומא, שם למדה עד שהשלימה את תואר הדוקטורט.

בתקופה זו נישאה לאנריקו סרני, אשר נפטר במפתיע כעשרה חודשים לאחר הולדת בתם הבכורה. דבורה החליטה לחזור לישראל, ובחרה ללמוד באיטליה על מחלות צמחים טרם החזרה לארץ, מכיוון שהעריכה שיהיה צורך בתחום זה בישראל.

בשנת 1934 חזרה דבורה לישראל. תחילה עבדה בתחנת הניסיונות החקלאיים ברחובות.

בשנת 1936, בעת ביקור בגימנסיה "הרצליה", מנהל בית הספר הציע לדבורה לעבוד בו כמורה. היא קיבלה את ההצעה ועבדה בבית הספר במשך 23 שנים. היא נחשבה למורה אגדית, אשר לימדה וחינכה דורות של תלמידים לאהוב את תחום הביולוגיה.  התלמידות והתלמידים שלימדה סיפרו על מורה יוצאת מגדר הרגיל, אשר עוררה בהן השראה ועודדה אותן לחקור, ללמוד ולחשוב. כמה מתלמידותיה הפכו בעתיד לחוקרות מצליחות וידועות.

דבורה אילון-סרני כתבה בעצמה ספרי לימוד בביולוגיה, מכיוון שלא היו בנמצא מספיק ספרי לימוד במדעי הטבע בעברית. היא כתבה ספרי לימוד בנושאי ביולוגיה כללית, מדעי החי, מדעי הצמח ועוד.

בשנת 1938, לאה גולדברג, אשר היתה עורכת עיתון "דבר לילדים", ביקשה מדבורה אילון-סרני לכתוב בעיתון. כתבותיה עוררו עניין ועודדו את דבורה לכתוב עוד כתבות וספרים לילדים ונוער. הספרים הללו זכו להצלחה וביקורות מהללות, והודפסו במספר מהדורות, ביניהם: "גבורי הקטב" על כיבוש הקוטב הצפוני והדרומי (1955), "פגישותי עם צמחים" (1956) ועוד.

בנוסף, עסקה אילון-סרני בעבודה ציבורית.  בשנת 1955, מונתה לנספחת בשגרירות ישראל בוושינגטון. בתפקיד זה עסקה בהסברה ועמדה בקשר עם ארגוני הנשים בארצות הברית. בהמשך, הצטרפה לבעלה מנחם אילון שליחויות ברחבי העולם, בהן עסקה בעשייה חינוכית, הכשרה והשכלה.

בעקבות הנסיעות ברחבי העולם, כתבה אילון-סרני ספרי מסע על המדינות בהן ביקרה, ביניהם "על פני ברזיל: מסע בארץ הג'ונגלים והקידמה" (1960), "קניה המתעוררת: רשמי מסע" (1964), "מקסיקו הקסומה: רשמי מסע" (1968).

בתמונה: כריכת הספר "פגישותיי עם צמחים"

(התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן)

יונה לוי ( 1943 – 2020)

רקדנית ושחקנית.

יונה לוי נולדה בירושלים. בגיל ארבע עברה עם משפחתה להתגורר בתל אביב. כשהייתה בת 7–8 הלכה לשיעור ספורט עם כיתתה בחוף הים. אדם הבחין בה כשרקדה על החוף וסיפר על כך למורה שלו לריקוד מיה ארבטובה. היא השיגה את כתובת הוריה של יונה והציעה שבתם תבוא לראות שיעור בסטודיו שלה. הסטודיו של מיה ארבטובה היה סטודיו ידוע ויוקרתי בתל אביב ולוי הפכה במהירות לאחת התלמידות הבולטות והמצטיינות בסטודיו.

בגיל 9 החלה לוי להופיע ולהשתתף בתחרויות ריקוד. ארבטובה לקחה את לוי תחת חסותה ועזרה לתמוך בה. היא דאגה לה למלגה במימונה כשהתקשתה בתשלום שכר הלימוד ובשלב מסוים, כאשר משפחתה עברה לגבעתיים, איפשרה לה לגור בביתה במשך מספר שנים. בגיל 13 הופיעה לוי על במת תיאטרון "דו רה מי". באותה שנה ראה אותה אנטון דולין והציע לה מלגת ללימודים בבלט המלכותי בלונדון, אך היא סירבה והמשיכה להופיע בארץ במסגרות שונות ובתיאטרון האידי. בשנת 1957, כשלוי היתה בת 14 בלבד, היא זכתה בפרס לאמנות מטעם "מועדון מלוא", בשווי 100 לירות ישראליות.

בדצמבר 1958 השתתפה בתוכנית שנייה בסדרת 'בלט פסטיבל' במסגרת האופרה הישראלית שנועדה לקהל תלמידים ונוער. לוי הופיעה בדמות הצער בבלט 'מוכרת הגפרורים' . בשנת 1959, השתתפה בפסטיבל העולמי השביעי לנוער ולסטודנטים וזכתה במקום השני בשתי מדליית כסף. הופעתה הרשימה את ראש חבר השופטים, שכינה אותה "ילדת פלא" והציע להעניק לה את מדליית הזהב. ארבטובה סברה כי מוקדם מדי לרקדנית כה צעירה לקבל את הפרס הראשון ולמען עתידה והתפתחותה מוטב שתסתפק בפרס שני וכך היה.

מלבד מחול קלאסי, לוי למדה גם מחול מודרני אצל רינה שחם, ג'אז אצל רות האריס, ומחול ספרדי. היא היתה חלק מהאנסמבל של להקת המחול "ענבל" והשתתפה במסעות הופעותיה של הלהקה ברחבי העולם. בתחילת שנות ה-60 הצטרפה ל"להקת הפעמונים" והשתתפה בהופעותיה. היא החלה גם לשחק באופרה הישראלית.

בשנת 1962 הוזמנה לשחק בתפקיד הנסיכה ההודית אג'י ארנה, אחד מהתפקידים הנשיים הראשים בסרט "מרקו פולו". צילומי הסרט, שנמשכו שלושה חודשים וחצי ונערכו בצרפת, בהודו ובבלגרד שביוגוסלביה, זכו לסיקור נרחב בעיתונות. לבסוף קשיים כספיים שאליהם נקלע מפיק הסרט מנעו את המשך הצילומים והפקת הסרט נעצרה.

לאחר השיבה מצרפת הופיעה לוי ב'נאסר-א-דין'. כמו כן השתתפה בתוכנית הטלוויזיה לצד מייק בורנשטיין ומוטי גלעדי.

בשנת 1965 השתתפה לוי בסרט הקומדיה הישראלי-צרפתי "רק לא בשבת". היא גילמה בו את אסתר, צנחנית בצה"ל. הסרט הצליח מאוד, ולוי הופיעה בהקרנותיו בצרפת. בשנת 1969 הופיעה כרקדנית במופע "הימים הטובים". באותה שנה גם הצטרפה להרכב רקדנים בשם 'גאז פלוס' והחלה להופיע עם הלהקה ברחבי הארץ. בשנת 1970 הופיעה הלהקה בהולנד במסגרת אירועי 'שלום 70'.

משנת 1965 לוי עבדה כמורה בבית ספר האזורי בקיבוץ בתל יוסף וכמארגנת מסיבות וחגיגות במשק. לאחר מספר שנים עברה לתל אביב, לשכונת יד אליהו. שם היא פתחה סטודיו משלה ובניהולה אשר גידל דורות של תלמידות ורקדניות. היא שימשה מורה למחול גם במרכז הקהילתי בית ברבור ובמקומות נוספים.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב ובירושלים.

פועה הרשלג (יאנג) (1950-2019)

אמנית, מתרגמת, סופרת, ומשוררת.

נולדה בירושלים, וגדלה בחיפה.

בהיותה נערה, הייתה חברה בתנועת השומר הצעיר, והייתה כתבת נוער בעיתון "הארץ שלנו".

בשנת 1968 התגייסה לצבא, והייתה משקית סעד בזמן מלחמת ההתשה שהתרחשה באותה תקופה.

למדה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוג לספרות ובחוג בלשנות שימושית.

בשנת 1990 עברה לגור בסקוטלנד, וחזרה לישראל מאוחר יותר לטובת השלמת הלימודים האקדמיים שלה.

בשנת 1985 הוציאה את ספרה הראשון, שהיה ספר ילדים, וכתבה את סדרת הספרים "ראשונים בארץ".

כתבה את הביוגרפיה "שליחות של אהבה – סיפורו של אנצו סירני", ביוגרפיה שעליה זכתה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער, בשנת 1994.

בשנת 2003 זכתה הביוגרפיה "איך נדלקו המדורות", המבוססת על סיפורו של יצחק שדה ז"ל, בפרס יצחק שדה לספרות צבאית.

בשנת 2010 זכה ספרה "למדוד את התהום – סיפורו של יצחק צוקרמן (אנטק), בפרס יד ושם לספרות נוער.

בשנת 2009 יצא לאור ספר השירה שכתבה "תנאים של ציפה".

תרגמה שורה ארוכה של ספרים מאנגלית לעברית, ועסקה גם בתרגום לטלוויזיה, ובעיסוקה זה תרגמה את סדרת החבובות.

קרדיט תמונה: אתר ynet, והצלמת ציפי ביזנסקי, התמונה מוצגת ברשיון שימוש הוגן.

גבריאלה ברזין (1967-2020)

יועצת ראש הממשלה לענייני תפוצות, ד"ר וחוקרת פילוסופיה יהודית ואסלאם.

גבריאלה אלגרבלי גדלה בקריית ים בבית מסורתי ליברלי. כבר מילדות נחשבה ילדה מבריקה עם תשוקה לידע וסקרנות. היא היתה חניכה והדריכה בתנועת הנוער בני עקיבא. בתיכון למדה במקיף רודמן במגמה ביולוגית, בגיל 15 נרשמה באופן עצמאי לחוג נוער למשפטים באוניברסיטת חיפה. באותה תקופה נרשמה גם לתוכנית ״חץ וקשת״ בשיתוף הגדנ״ע. במסגרת התוכנית נפגשה עם נוער יהודי־אמריקאי שביקר בישראל. אז החלה להבין את חשיבות שמירת הקשר בין ישראל לתפוצות.

בצבא שירתה כקצינה בחיל החינוך והשתחררה בדרגת סגן בקבע. לאחר הצבא נסעה לפריז למשך חצי שנה, מתוך רצון להעמיק בשפה הצרפתית ולהכיר חלק ממשפחתה אשר גרים שם.

ברזין למדה באוניברסיטת בן גוריון בחוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל, היא סיימה שם גם את התואר השני בהצטיינות.

בשנת 2001 נסעה לארצות־הברית. זאת לאחר שהתקבלה לדוקטורט בהרווארד במחלקה לשפות ותרבויות של המזרח הקרוב. מתוך 350 מועמדים, רק שישה התקבלו על מלגה מלאה והיא ביניהם. היא שבה לארץ ב־2010, התיישבה בשכונת בקעה בירושלים והחלה ללמד באוניברסיטה העברית. שנה אחר כך קיבלה מלגה לפוסט דוקטורט באוניברסיטה העברית.

ברזין היתה בין העורכות לאנתולוגיה לכתבי הפילוסוף המוסלמי "אבן סינא", פרסמה ספר בהוצאה בינלאומית, כתבה מאמרים לכתבי עת אקדמיים ומאמרי דעה לעיתונות. כמו כן, החלה לעבוד כמרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה. ב־2012 זכתה בפרס ע״ש שלמה פינס לחוקר מצטיין, אחד מבין מספר פרסים שקיבלה לאורך השנים.

בשנת 2019 חשבה לרוץ לפריימריז של הליכוד ובמשך חודשים רבים רצה מאירוע לאירוע. היא רצתה להשפיע על עם ישראל ולעסוק בשליחות ציבורית. היא חשבה שהדרך הכי נכונה להשפיע באופן שאולי גם ישפיע על מדיניות בארץ ולחוקק היא הפוליטיקה. אך בסופו של דבר החליטה לפרוש מן המירוץ.

ברזין נפגשה עם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו לשיחה על משנתה הציונית. היא החלה לעבוד כיועצת לענייני תפוצות יהודיות וקשרי חוץ. במהלך התקופה שבה כיהנה בתפקיד פעלה בכמה מישורים לקידום קשרי ישראל עם יהודים בעולם. היא יצרה קשר עם הקהילה היהודית באמירויות, נטלה חלק בתיווך הקונפליקט עם נשות הכותל ועוד.

לאחר מותה הגיעו לשבעה שלה פוליטיקאים ואנשי אקדמיה. ניר ברקת כתב עליה: "ד"ר גבריאלה ברזין הייתה טובת לב ותמיד מצאה מילה טובה לכל אחד. כיועצת ראש הממשלה לענייני תפוצות יהודיות היא הביאה איתה רוח של אחדות וחיבורים לתנועת הליכוד ברוח ז׳בוטינסקי".

ראש הממשלה כתב עליה: "התרשמתי מעומק אישיותה ומרוחב דעתה. מעטים האנשים שפגשתי במהלך השנים, שהותירו בי רושם כה עז בזכות עוצמת מחויבותם לעמנו והיקף ידיעותיהם את תולדותינו…מעת לעת היא הציגה לי מחקרים מאלפים על יהדות ספרד והמזרח. הכל נעשה בחן וברגישות המיוחדים לה… אהבת הארץ ולהט ציוני כיוונו את דרכה. היא האירה פנים לכל אדם, והקרינה חום אנושי. התעקשותה למלא את שליחותה על הצד הטוב ביותר, בתקופת מחלתה הקשה, הרשימה את כל סובביה".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים, קריית ים ובאר שבע.

קלרה חן (1924-1998)

פרופסור לבוטניקה באוניברסיטה העברית וחוקרת פורצת דרך בתחום הצמחייה המקומית באזור הים התיכון.

קלרה (חיה) לבית בלאו נולדה ברומניה בשנת 1924, לאם עקרת בית ולאב עיתונאי ואיש עסקים.  בשנת 1931, היגרה המשפחה לאוסטריה, אך נאלצה לעזוב בעקבות האנשלוס (סיפוח אוסטריה הפשיסטית לרייך השלישי בשנת 1938). המשפחה היגרה לאיטליה, וכאשר קיבלה סרטיפיקט (אשרת עלייה) מהשלטונות הבריטיים, עלתה לישראל והתיישבה בתל אביב.

בשנת 1945 החליטה קלרה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית בעקבות הרצאה של ישעיהו ליבוביץ, אשר עוררה בה השראה. פריצת מלחמת העצמאות קטעה את לימודיה האקדמיים, והיא התגייסה לארגון ההגנה ובהמשך לצה"ל.  עם סיום המלחמה, המשיכה חן את לימודי הביולוגיה באוניברסיטה העברית, ובמקביל עבדה כמורה. היא החליטה להתמחות בתחום הבוטניקה.

קלרה חן פרסמה ספר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכה לשבחים ברחבי העולם ונחשב לפורץ דרך עד היום. לאחר סיום הדוקטורט, השתלבה קלרה חן בסגל האוניברסיטה העברית. היא ניהלה במשך כמעט שלושה עשורים את העשבייה (אוסף פריטי צמחים הנאספים לצורך שימור ומחקר) של האוניברסיטה.

מחקריה של קלרה חן עסקו במיון עולם הצמחים ותחום ההתמחות העיקרי שלה היה קטניות. תרומתה היתה משמעותית במיוחד להבנת סוגי קטניות, סוככיים ומורכבים. מחקריה בנושא מינים חד שנתיים של אספסת הביאו את פרופסור חן לחזית החקר בנושא הצמחיה הים תיכונית.

בהמשך, חקרה גם טחבים, והיתה ממובילי המחקר בישראל בתחום זה.

מחקריה של חן תרמו רבות להבנת הצמחייה המקומית באזור הים התיכון. היא פעלה להרחבת הידע בתחום הבוטניקה, הנגשתו והעלאת הפופולריות שלו. היא עודדה את תלמידיה לחקור צמחים מקומיים שלא נחקרו בעבר ולהתנסות בטכניקות מחקר חדשניות. במקביל, כתבה וערכה מאמרים וערכים רבים באנציקלופדיות, מדריכי טבע וכתבי עת.  שלוש קבוצות טקסונומיות של צמחים נקראות על שמה.

קלרה חן נפטרה בשנת 1998 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. היא המשיכה לכתוב ולחקור עד ימיה האחרונים.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

לאה שמגר-הנדלמן (1934 – 1995)

פרופסור לסוציולוגיה.

לאה שמגר-הנדלמן נולדה בירושלים. כשגדלה נשלחה על ידי משפחתה ללמוד בבית הספר לאחיות שליד בית החולים הדסה. היא סיימה את לימודיה בהצלחה, אך החליטה ללמוד גם סוציולוגיה באוניברסיטה העברית.

בעת לימודי התואר השני בסוציולוגיה עבדה כעוזרת מחקר של פרופסור יונינה טלמון, מבכירי הסוציולוגים בארץ באותה תקופה. בשנת 1966 נפטרה פרופסור טלמון ושמגר-הנדלמן נאלצה להפסיק את לימודיה ולצאת לעבודה מחוץ לאוניברסיטה. כמה שנים אחר כך סיימה את לימודי התואר השני בהצטיינות.

בשנת 1979 סיימה את כתיבת עבודת הדוקטור שלה בנושא "אלמנות מלחמה בחברה הישראלית: דיון בהבטים נבחרים של השתלבותן החברתית של אלמנות מלחמת ששת-הימים".  בעבודתה ניתחה שמגר-הנדלמן את מערכת הלחצים השונים המופעלים על אלמנות מלחמה – מצד הרשויות, מצד הורי בעליהן המתים ואחרים – ועד כמה לחצים אלה דוחפים אותן לכיוונים המתאימים או המנוגדים לרצונותיהן של האלמנות עצמן. שמגר-הנדלמן מצאה שהחברה מפעילה על האלמנות לחצים שיגרמו להן להישאר במצבן כאלמנות ולא להינשא בשנית. זאת על ידי מתן סטטוס חברתי גבוה לאלמנה ומתן תמלוגים כספיים, למרות שרבות מן האלמנות היו מעדיפות לפתוח דף חדש בחייהן ולהינשא מחדש.

העבודה היתה ייחודית בשני מובנים: חקר המשפחה הישראלית באותה תקופה כמעט ולא היה קיים. בתקופת קום המדינה הדגש היה יותר על מוסדות חברתיים וממשלתיים ופחות התייחסו לתפקידו של התא המשפחתי. 

המובן השני היה בחדשנותה של העבודה והשלכותיה החברתיות. מחקרה של שמגר-הנדלמן נעשה בתקופה שעדיין לא היה מקובל שהקהילה האקדמית מטילה ביקורת על הקונצנזוס של מוסדות המדינה. כתוצאה מביקורתיות זו לא נמצא מו"ל מקומי שהיה מוכן לפרסם בישראל את המחקר כספר. רק בשנת 1986, שבע שנים לאחר סיום הדוקטורט, יצא הספר לבסוף באנגלית.

בהמשך עבדה שמגר-הנדלמן במשך שנים רבות באוניברסיטה העברית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמחלקה לחינוך. היא המשיכה וכתבה מחקרים על חיי המשפחה בישראל, ביניהם על מחקר קליטת עולים בעיירות פיתוח, מערכת שירותית למשפחות חד-הוריות ועוד.

על עשייתה היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים.

ריקרדה שוורין (1999-1912)

צלמת ואומנית צעצועים ישראלית ילידת גרמניה.

נולדה בגטינגן שבגרמניה כריקרדה מלצר.  בגיל 18 החלה ללמוד צילום בביה״ס באוהאוס לעיצוב ואדריכלות, שם פגשה את היינץ שוורין, סטודנט לאדריכלות, והשניים נישאו.  עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 ברחו בני הזוג לשוויץ דרך צ׳כוסלובקיה והונגריה, ולאחר שנתיים עלו ארצה והתיישבו ברחוב הנביאים בירושלים.

בירושלים פתחו בני הזוג בית מלאכה לצעצועים ברוח הבאוהאוס. ריקרדה הובילה את מכירת הצעצועים ובמקביל עסקה גם בצילום. לזוג נולדו שני ילדים – יוטה אוסטרלה-שוורין, פוליטיקאית גרמניה ולשעבר חברת הבודנסטאג, ותום שגב, היסטוריון ועיתונאי.

ב-1948 גויס היינץ והיה בין מגני העיר ירושלים, שם נהרג. לאחר מותו הפסיקה ריקרדה לעסוק בצילום ובייצור צעצועים, ופתחה בית יתומים לילדי פליטים.

ב-1956 שבה שוורין לעסוק בצילום והצטרפה לסטודיו הירושלמי של הצלם אלפרד ברנהיים, ולאחר מותו ב-1974 המשיכה לנהל את הסטודיו עד לפרישתה לגמלאות ב-1982.

עזבונותיה נמצאים באוסף מוזיאון ישראל בירושלים.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן