פנינה קליין (1945-2014)

פרופסור לפסיכולוגיה וכלת פרס ישראל לחקר החינוך.

פנינה נולדה בעיר טרנוב שבפולין עם תום מלחמת העולם השניה. הוריה, דב ורחל, היו ניצולי שואה. המשפחה עלתה לארץ באוניית המעפילים "נגבה" והתגוררה בתל אביב. היא למדה פסיכולוגיה וביולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, ובמהלך לימודי התואר השני עבדה בשירות הפסיכולוגי החינוכי עם ילדים בסיכון משכונת התקווה. בתקופה זו החלה להתעניין בפיתוח תוכניות להתערבות מוקדמת עבור אוכלוסיות אלו.

לאחר השלמת הדוקטורט שלה בארצות הברית, החלה ללמד ולחקור בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן כפרופסורית מן המניין. היא שימשה כראש התוכנית ללימודי התפתחות הילד והקימה את מרכז "בייקר" לחקר שיטות חינוך וטיפול בילדים בעלי צרכים מיוחדים בבר אילן.

מחקריה של קליין, אשר זכו להערכה בינלאומית, עסקו בחקר החינוך לגיל הרך. היא פיתחה מודלים ושיטות הערכה ליחסי גומלין בין פעוטים למבוגרים, בפרט בקשר שבין אנשי הוראה לתלמידים וכן הקשר שבין הורים לילדיהם.

השיטה הייחודית שפיתחה למדידה כמותית של איכות הקשר הרגשי בין הילד למטפליו, וכן הגישה שפיתחה להתערבות חינוכית המשלימה את החסכים של הילד, הן אבני יסוד בטיפול בתחום החינוך בישראל וברחבי העולם.

"החלום שלי", אמרה, "הוא לראות את כל הפעוטות והתינוקות בישראל מקבלים את 'התפריט המנטלי' המלא שהם זקוקים לו, לראות את כל הילדים משתלבים במסגרות המתאימות להם, וגדלים לממש את הפוטנציאל הגלום בהם לטובתם ולטובת החברה שהם חיים בה".

קליין נמנתה עם מדליקי המשואות ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל, שנחגג בסימן ילדי ישראל. כמו כן, בשנת 2011 הוכרזה כזוכת פרס ישראל לחקר החינוך. בנוסף, היתה חברה בוועדת טרכטנברג שהוקמה בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011.

בגבעת שמואל, עיר מגוריה, קראו רחוב על שמה.

חנה אבנור (1919-2003)

משפטנית, הייתה בין מקימות פרקליטות מחוז תל אביב, ושותפה בהקמת היסודות לתביעה הכללית במדינת ישראל, הייתה חלק מקבוצת עורכות הדין הראשונות בישראל, השופטת הראשונה שכיהנה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ונשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשנים 1983-1989.

נולדה בוורשה שבפולין. בשנת 1924, עלתה עם משפחתה לארץ ישראל, ובתחילת דרכה בארץ, התגוררה ברחובות. בשנת 1928, עברה להתגורר בקיבוץ בית אלפא, ולאחר סיום תקופת מגוריה שם, חזרה לגור בתל אביב. בשנת 1930, החלה את לימודיה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ובעת לימודיה שם התעורר בה הרצון ללמוד עריכת דין. בתחילת דרכה בתחום, הייתה מנסחת תביעות פליליות, ופסקי דין מדומים, בהיותה נערה, למדה את נוסח הכתיבה המשפטית.

בשנת 1937 עברה לגור ברמת גן, ובאותה תקופה התגייסה להגנה. במהלך שירותה בהגנה, נשלחה לקורס מפקדות, ובסיום הקורס, התמנתה למפקדת כיתה. בשנת 1939 החלה את לימודיה בבית הספר המנדטורי למשפטים, והייתה לאישה הראשונה במחזור לימודיה. בשנת 1945 סיימה את לימודיה, וקיבלה את רשיון עריכת הדין.

בשנת 1949 החלה לעבוד במשרד המשפטים, במחלקת ייעוץ וחקיקה, והחוק הראשון שניסחה במסגרת עבודתה היה חוק גיל הנישואין, החוק השני שניסחה היה חוק נישואין אזרחיים, ובהמשך דרכה הייתה שותפה לכתיבת התקנות לחוק חינוך חובה. בשנת 1950 החלה לעבוד בפרקליטות, ועסקה בהכנת כתבי אישום פליליים. בשנת 1951 ריכזה את תחום התיקים האזרחיים בפרקליטות.

בשנת 1962 מונתה לפרקליטת מחוז תל אביב בתחום האזרחי, במקביל לתפקידה זה, החלה להרצות בבית הספר למשפט וכלכלה בתחום האזרחי, פעילותה האקדמית נמשכה 20 שנים. בשנת 1964, מונתה לשופטת הראשונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת תפקידה זה שימשה כראש ועדת השיחרורים.

בשנת 1976 מונתה לסגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, ובמסגרת תפקידה ישבה בהרכבים שדנו בתיקים פלילים, ובתיקים אזרחיים. הציעה להקים מוסד להכשרת שופטים, ובשנת 1984 הוקם המכון להכשרת שופטים, שבו הרצתה בנושאים אזרחיים ונושאים פלילים. במשך תקופה בת כמה חודשים שימשה כשופטת בבית המשפט העליון במינוי זמני, עד למינויה לתפקיד נשיאת בית המשפט המחוזי בשנת 1983.

לאחר פרישתה לגימלאות, בשנת 1989, מונתה ליושבת ראש בית הדין להגבלים עסקיים, והשתתפה בכנסי ארגוני נשים באירופה, כתבה כתבות לעיתונות בנושאים משפטיים וציבוריים, והתפנתה לכתיבת זיכרונותיה שיצאו לאור בספר בשנת 2001. לאחר סיום תפקידה זה, עסקה בעריכת דין.

בשנת 1998 השיאה משואה בטקס יום העצמאות ה-50 למדינת ישראל, כשופטת הראשונה של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בשנת 2014, עיריית תל אביב הנציחה את שמה קריאת כיכר על שמה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%A8

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית רחובות

עיריית רמת גן

יהודית שוויצר (1946-2001)

הייתה יוצרת וכוריאוגרפית.

נולדה וגדלה בחולון. בגיל 4, החלה בלימודי הריקוד שלה, ולמדה אצל רות גרשוני. בשלב מאוחר יותר, למדה אצל מורים נוספים, ולמדה גם בחו"ל. בהמשך הקריירה שלה, הייתה בלהקת המחול של יונתן כרמון, ומשם המשיכה ללהקת "פעמונים".

למדה באקדמיה למחול ע"ש רובין בירושלים, ועברה לגור בחדרה, שם הקימה להקת מחול מקומית שפעלה במקביל לתזמורת הנוער של חדרה. ב-1980, פגשה את המפיקה רינה כרמלי, ופגישה זו שינתה את מסלול עבודתה המקצועית בחדרה בפרט, ובישראל בכלל.

בשנת 1982 יצרה את הכוריאוגרפיה, לפסטיבל שירי הילדים מס' 13, שנערך בשנת 1982, עבודה זו סומנה כהצלחה גדולה, ויהודית עבדה בפסטיבלי ילדים נוספים, פסטיגלים, ומחזות זמר אחרים במשך שנים ארוכות.

הייתה אחראית על הכוריאוגרפיה בטקסי מלכות היופי של שנות ה-80', ושנות ה-90', ואחראית על הכוריאוגרפיה של טקס פתיחת אירועי המכביה. בשנת 1988, הקימה את מגמת המחול של תיכון חדרה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%A8

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית חדרה

עיריית חולון

קרדיט תמונה: צילום:עדי אדר, עיתון אמצע חדרה, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

הלנה, נסיכת יוון ודנמרק (1896-1982)

נולדה כנסיכת יוון ודנמרק, ובילדותה שהתה בעיקר באתונה.

בשנת 1921 נישאה לבן זוגה שהיה יורש העצר הרומני, ונולד להם ילד אחד שהפך למלך עוד בילדותו.

בתקופת מלחמת העולם השנייה פעלה לטובת היהודים, והקלה על מצבם הקשה בזכות השפעתה כמלכה האם, תפקיד שבו כיהנה באותה עת.

במסגרת מאמציה להקלת חיי היהודים ברומניה, שיתפה פעולה עם הרופא שלה, ועדויות רבות מספרות על כך.

הושיטה עזרה לנוסעי "רכבת המוות", שהגיעה לעיר רומן שברומניה מפרעות יאשי, עדויות נוספות מצביעות על הסיוע שהעניקה למגורשי טרנסניסטריה שפגשה כשמטוסה נחת נחיתת אונס סמוך אליהם.

הפעילה לחץ על ממשלת רומניה דאז שלא להסכים לדרישת הנאצים להחלת הפיתרון הסופי על יהודי המדינה.

בשנת 1993 העניק לה יד ושם את תואר חסידת אומות העולם.

באפריל 2021 נקראה על שמה כיכר בפתח תקווה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/…/%D7%90%D7%9C%D7%A0%D7%94…

אז איפה כדאי להנציח אותה?

ירושלים, תל אביב יפו

ד"ר מלכה (מלי) שפיגל (1895-1983)

נולדה במגדבורג שבגרמניה.
בשנת 1919, עברה הסמכה לרופאה, ולאחר מכן נישאה לבעלה ד"ר אברהם שפיגל.
לזוג שפיגל היו 3 ילדים, בהריונה עם גבריאל, עברה שפיגל בתאונת דרכים שבעקבותיה בנה נולד עם לקות שכלית.
בשנת 1933, עלתה משפחתה לארץ ישראל, והחליטה להתיישב בירושלים.
במהלך השנים, חלה התקדמות במצבו של גבריאל, אך למרות ההתקדמות, החריגות נשארה.
בשנת 1946, החליטו מלכה ובעלה לחפש פיתרון לגבריאל, ולילדים נוספים, ולאחר כמה שנים, בשנת 1951, הזוג שפיגל יחד עם קבוצת ידידים, החליטו להקים את עמותת אקי"ם.
הבן מיכאל נתן לעמותה את שמה, ע"ש הפסוק מספר איוב פרק ד':
"אקים כושל במלי וידיים רפות אחזק".
בשנת 1980, הוענק לד"ר מלכה שפיגל תואר יקירת העיר ירושלים.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
יש על שמה רחוב בירושלים.
אנחנו קוראות לציבור העוקבים ללחוץ על Jerusalem Municipality | עיריית ירושליםלהציב את שלט הרחוב על שמה, במהירות האפשרית.
למידע נוסף:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4533869,00.html
קרדיט תמונה:
צילום: עליזה אורבך ז"ל

רחל לייפר מילר (1921-2015)

הייתה נדבנית ישראלית, פעילותה התמקדה בתרומה לביה"ח ברזילי באשקלון.
היא נולדה בטרנסילבניה, והייתה בת למשפחת רבנים ידועה שהנתינה הייתה במרכז עשייתם.
רחל ואחיה היו היחידים ששרדו את השואה, ואת שליחתם למחנות הריכוז, כשכל משפחתם שכללה את הוריה וארבעת אחיה, נשלחה להשמדה.
לאחר שנדדה בעולם, ועברה דברים קשים, בשנת 1950 עלתה רחל לבדה למדינת ישראל, וקבעה את מקום מגוריה באשקלון.
רחל שהייתה נערה שנרדפה ע"י הנאצים, הפכה לאזרחית גאה של מדינת ישראל, שכל פעילותה הייתה פעילות למען הקהילה.
חייה היו מוקדשים לפעילות קהילתית שנעשתה במלחמות ישראל, ובימים רגילים, בנוסף לכך, עסקה גם בעזרה לקשישים בבתי האבות, ולמען מטופלי בית החולים ברזילי.
על שמה רחוב בעיר אשקלון, מוזמנים/מוזמנות להציע אותה בערי הדרום האחרות.
קרדיט תמונה: באדיבות אתר האינטרנט של ביה"ח ברזילי, התמונה מוצגת בשימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי
למידע נוסף:
http://www.bmc.gov.il/?CategoryID=678&ArticleID=2695

בלה וקסנר 1908-2001

אשת עסקים ונדבנית.
וקסנר נולדה להורים שנמלטו במהלך המאה ה-19 מן הרדיפות ברוסיה, והתיישבו בניו יורק. בשנת 1912 הם עברו עם ששת ילדיהם להתגורר בעיר קולומבוס, אוהיו.
אין לנו מידע על ילדותה וחייה המוקדמים.
בשנת 1951 פתחו בלה ובעלה, הארי וקסנר, חנות לבגדי נשים. עסק זה שגדל והתפתח עם השנים הביא לבני הזוג את הונם. הם תרמו כל השנים מיליוני דולרים למוסדות שונים, בעיקר בתחום העיר קולומבוס.
בשנת 1999 תרמה בלה וקסנר, יחד עם בתה סוזן, סכום משמעותי לשיפוץ בית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית בירושלים, שנקרא בעקבות זאת על שמם של בלה והארי וקסנר.

בנוסף תרמו השתיים סכום כסף להקמת המרכז ללימודים מתקדמים ברפואת שיניים בירושלים, שנקרא על שם אחיה של בלה, ד"ר איזידור י. קבקוף (Dr. Izador I. Cabakoff), שהיה רופא שיניים בעיר קולומבוס.
לרגל פעולתה נקרא על שמה רחוב באשקלון ונטבעה לרגל תרומתה חותמת של דואר ישראל (בתמונה)

הדסה (הלנה) למפל (1929-1948)

מגיע לה עוד רחוב משלה!

היתה ציירת וגם לוחמת של הפלמ"ח שמצאה את מותה בקרב על משטרת לטרון שנערך במסגרת מלחמת העצמאות.
הדסה נולדה בעיר נובי סנץ' שבפולין, והייתה לה אחות גדולה ממנה בשם סטלה.
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוגוסט 1939, הדסה ומשפחתה נדדו ברחבי אירופה כדי להתרחק מהגרמנים, בתחילת המסע הם עברו למחוז המזרחי של אזור טרונופול שבפולין, לאחר מכן עברו ללבוב שהייתה אז בשליטת ברית המועצות, ומשם עברו להרי הקרפטים.
לאחר חצי שנה פתח אירגון ה-NKWD, במבצע של מאסר אזרחים פולניים, והגלייתם אל תוך עומק סיביר.
המשפחה נשלחה למזרח כאשר הם מובלים בקרונות רכבת שנועדה לבהמות, ונשלחה אל מחוז טומסק, מטומסק נשלחו לאורל, שם הם חיו בתנאים פיזיים ירודים.
הדסה ואחותה נאלצו לעמוד בתור לקבלת מזון, והקצבת האוכל הייתה מועטה.
תנאי הקור והרעב הקשים פגעו בהוריהן, שהחליטו לשלוח את הדסה לבית יתומים למשך שעות היום, על מנת שתקבל תנאים פיזיים הולמים.
כשעברה הדסה לבית היתומים, השיער שלה נגזז, והיא לא הורשתה לגדלו עד עזיבתה את המקום.
באוגוסט 19422, אביה של הדסה שלח אותה אל קבוצה של יתומים יהודים ששהתה באותה תקופה בטהרן, כדי שתגיע אל ארץ ישראל, בהיותה בטהרן שהתה שוב בבית יתומים עד השגת רשיונות עליה, ועלתה לארץ ישראל בגיל 14.
בתחילת דרכה בארץ, עברה למחנה עתלית, משם עברה למחנה המעבר עיינות, ולבסוף נקלטה בקיבוץ גבעת ברנר.
מאותו יום שבו נקלטה בגבעת ברנר, גידלה שוב את שיערה, הפעם לצמות גדולות מאד ועבות.
שמה השתנה מהלנה להדסה, מכיוון שקליטתה בקיבוץ קרתה בסמוך לחג הפורים.
במשך שנותיה בארץ, היא שמרה על קשר מכתבים עם הוריה שהשתקעו בגרמניה, ושרדו את השואה, ובמכתבים אלה תיארה את התלהבותה מהארץ החדשה.
בשהותה בקיבוץ, סיימה את לימודיה, והצטרפה אל תנועת "המחנות העולים".
לאחר שסיימה את לימודיה בקיבוץ, התגייסה לפלמ"ח בנובמבר 1946, והצטרפה להכשרת מעוז א' במסגרת פלוגה י', ובינואר 1948 צורפה ליחידת מלווי השיירות, שליוותה שיירות לירושלים.
היא סיימה קורס בתחום האלחוטנות, ושימשה כקשרית בתוך המשוריינים שפעלו בשער הגיא.
בחודש מאי 1948, סופחה לחטיבה 77 שהוקמה כדי לפרוץ את המצור על ירושלים, ולכבוש את לטרון, היא הוצבה בגדוד 73, שמפקדו היה חיים לסקוב, ולסקוב לא הסכים שהדסה כאישה תשתתף בקרב, היא לא שעתה להתנגדותו, והציבה את עצמה ללא ידיעת לסקוב, כקשרית בזחל"ם של מפקד צוות הקרב שנועד לכיבוש לטרון.
בלילה שבין ה-30 ל-31 במאי 1948, יצאה הגדוד המשוריין שבו שירתה למבצע שמטרתו הייתה כיבוש הגיזרה המערבית של לטרון, חמישה זחלמ"ים ניסו לכבוש את מצודת המשטרה שהייתה בשליטת הירדנים, ותפקיד החבלנים שצורפו לזחלמ"ים הייתה לאפשר כניסה לחיל הרגלים.
הקרב התחיל בסמוך לחצות, והיה אמור להגיע לסיומו לקראת עלות השחר, הזחלמ"ים הצליחו לעשות את הפריצה פנימה, אבל אש להביור שנורתה בשוגג מכוחותינו, האירה את חצר הבניין, ואיפשרה פגיעה נוספת בחיילים של כוחותינו.
חיל הרגלים שהיה אמור להיכנס למקום התעכב, וכשבוצעה כניסתו רוב המשתתפים היו פצועים או הרוגים, והמשוריינים הרוסים.
במהלך הקרב, העבירה למפל דיווחים על המתרחש, ועשתה את זה בקור רוח, בנוסף לזה, הייתה זו שקיבלה את פקודת הנסיגה, אך ביצוע הפקודה היה בלתי כמעט בלתי אפשרי, בשל מצב המשוריינים.
מפקד הקרב נתן הוראה לכל מי שיכול להציל את עצמו, לעשות את זה, אך נהרג לפני שהספיק לבצע את הוראתו שלו.
בהיותם תחת מטר אש, המשיכה לדווח על האירועים, ולהיות מקור עידוד לנשארים להילחם.
כשהמשוריין שבו נמצאה, התחיל לבעור באש, היא קפצה החוצה והמשיכה לשדר, כאשר השדר האחרון שלה כלל דרישת שלום לחבריה.
היא המשיכה לירות באויב בעזרת הרובה שלה, כשהיא מטיחה קריאות בערבית לאנשי האויב וקוראת להם להיכנע.
היא נהרגה מאש שנורתה עליה זמן קצר לאחר מכן.

למידע נוסף

עיריית תל-אביב-יפו

מיכל בת שאול

ידיעותינו על חיי מיכל מצומצמות, והתנ"ך מספר עליה מעט מאוד- וכל זאת בהקשר לסכסוכם של דויד ושאול- סכסוך שהיא נקלעת למרכזו, ושילמה מחיר אישי כבד עליו.
אנו מתחילים להכיר את דמותה התנכית של מיכל עם נישואיה לדויד בראשיתו של המאבק הפוליטי בינו ובין שאול על הנהגת העם. נישואים אלו היו נקודת מפגש של שלושה אינטרסים שונים: שאול, שביקש להרע לדויד, וקיווה שבתו תהיה שליחה שלו במאבקו הפוליטי נגד דויד. דויד, שביקש לעצמו מלוכה ורצה להשתלב בשושלת. ומיכל- שאהבה את דויד, ורצתה באמת לקשור את חייה בחייו.
כאשר מיכל שומעת שאביה מבקש להמית את דויד, היא בוחרת, בניגוד לציפיות, להצמד לנאמנותה לבעלה ולא לאביה, וממלטת את דויד. בעשותה כך היא מפקירה את עצמה לזעמו של אביה, ומותירה את עצמה ללא מגן בבית שבו היא מוכרזת כבוגדת. כעונש על כך, מחליט שאול שנישואיה לדויד בטלים, ומשיא אותה לפלטיאל בן ליש, שם היא נשארת 9 שנים, במהלכם דויד ושאול ממשיכים במאבקם הגלוי על המלוכה.
לאחר מותו של שאול בקרב על הגלבוע (נפל על חרבו), דויד נמשח למלך, והוא קורא למיכל לשוב ולהצטרף אליו- כדי לחזק את מעמדו הפוליטי ואת הלגיטימציה של מלכותו.
עם חזרתו לירושלים נתגלע סכסוך קשה בין דויד למיכל, אחרי שהיא מבקרת אותו על ריקודו לפני ארון הקודש. ביקורת זו מעלה את חמתו של דויד, והוא משלח אותו מעל פניו ומנתק את קשריו עימה- כופה עליה חיים של בדידות ערירית.
סיפורה של מיכל הוא סיפורה של דמות טראגית הקרועה בין שתי חובות משפחתיות סותרות. בין מחויבות לאביה ולשושלת ממנה הגיעה, ובין מחויבות לבעל- הזונח אותה ומנשל אותה מתפקידיה. היא סובלת מריחוק ממשפחת המקור שלה- אום ריחוק זה לא מצליח לקרב אותה לבעלה, המנוכר לה.
אולם, בסיפורה של מיכל ישנה נקודת אור אחת. כפי שאמר מאיר שלו עליה- היא האישה הראשונה בתנ"כ שבכו בגללה, הראשונה שגבר שבור לב הלך אחריה. ובכל הטראגיות במתמשכת של חייה- אנחנו לפחות יודעות שפעם אחת אהבו אותה באמת, והעריכו אותה עמוקות.
כדמות תנ"כית משמעותית מיכל יכולה להיות מונצחת בכל עיר- הציעו אותה בעירכם!
התמונה באדיבות טוני ליס.

חיה אוסטר (1914-1970)

מגיע לה רחובות נוספים על שמה!

אחות ראשית בקופת חולים הלאומית ברמת גן ולוחמת האצ"ל.

אוסטר גדלה בחולות תל-אביב הקטנה של סוף שנות ה – 20 ועוד בהיותה ילדה פעלה להדוף את הפורעים הערבים בירושלים העתיקה. זמן לא רב לאחר מכן, הצטרפה אוסטר לשורות ארגון האצ"ל. מאחר שהייתה נערה צנומה, ניתן היה "להתאים" את שמלתה ולהפכה ל"סליק" נייד, כך נהגה להעביר את הנשק ממקום למקום כשהוא מוסתר על גופה.

לאחר קום המדינה הייתה אוסטר פעילה ב"הוועד למען החייל" ברמת-גן. אוסטר הייתה האחות הראשית בקופת חולים הלאומית ברמת גן.

אוסטר נמנית על מייסדי פלוגת גיוס בית"רית, דרך קליטת עולי בית"ר שבאו מחו"ל.

אוסטר הונצחה בעיר רמת גן בשנת 1972 ברחוב האחות חיה אוסטר.

תמונה באדיבות שמוליק לוטטי.

עיריית רמת גן
Irgun
מוזיאון האצ"ל
תנועת בית"ר העולמית – World Betar Movement