נחמה ריבלין, (1945-2019)

מגיע לה רחוב משלה!

הייתה אשת נשיא המדינה ראובן ריבלין יבדל"א.
נולדה במושב חרות.
למדה בבית ספר תיכון בעמק חפר.
בשנת 1964, למדה באוניברסיטה העברית בירושלים, וקיבלה תואר ראשון בביוטכנולוגיה וזואולוגיה, יחד עם תעודת הוראה בתחום מדעי הטבע.
במשך שנים ארוכות עבדה באוניברסיטה העברית כמזכירה מדעית במכון למדעי החיים, בתחילת דרכה עבדה כמזכירה במחלקה לזואולוגיה, ולאחר מכן, עבדה במחלקת אקולוגיה.
לאחר יציאתה לגימלאות, החלה ללמוד את תולדות האמנות, אך לא קיבלה תואר אקדמי בתחום זה.
במסגרת תפקידה כאשת הנשיא, תמכה בפעילויות לטובת נשים וילדים, לצד תמיכה במשפחות שכולות.
בעת כהונתה אירחה 200 פעילי אקי"ם, במטרה לתמוך בילדים המתמודדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית.
קידמה נושאים כמו שמירה על איכות הסביבה ושלום.
בשנת 2018, ייסדה את הפרס לשירה עברית, ולקחה חלק בדיבוב הסרט "הדב פדינגטון 2".
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ירושלים
עיריית תל-אביב-יפו
Reuven Ruvi Rivlin – ראובן רובי ריבלין
קרדיט תמונה:ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/נחמה_ריבלין

פרופ׳ חוה ליפשיץ (2005-1936)

כימאית ישראלית בולטת, מומחית בתחום ספקטרומטרית מסה.

▪️נולדה בוינה כאוה וולף, ולאחר האנשלוס עלתה עם משפחתה לא״י. בילדותה גילתה כשרון בולט למוזיקה ולמדה פסנתר אצל המלחין פאול בן חיים.

▪️למדה כימיה וכימיה פיזיקלית לתואר ראשון ושני באונ׳ העברית. בשנת 1961 השלימה את דוקטורט בכימיה של קרינות בהנחיית גבריאל שטיין, שלאחריו נסעה לפוסט-דוקטורט באונ׳ קורנל, שם החלה את דרכה המקצועית בתחום המוביל בו עסקה – ספטקטרומטרית מסה.

▪️בשובה הצטרפה לסגל האונ׳ העברית שם פיתחה מעבדה לחקר התחום ותרמה לפיתוח ההוראה. הנחתה תלמידים רבים לדוקטורט ופוסט-דוקטורט, עמדה בראש המכון לכימיה באונ׳ העברית והיתה חברה בצוות העורכים של כתבי עת מקצועיים מובילים וזכתה במספר פרסים חשובים.

▪️בנוסף, החזיקה בתפקידים ציבוריים שונים בעולם האקדמיה – היתה חברה במועצה להשכלה גבוהה, יו"ר המחלקה לכימיה פיזיקלית וחברה בוועדה העליונה למדע וטכנולוגיה.

▪️שימשה דמות תומכת ומודל לחיקוי עבור מדעניות בתחילת דרכן באקדמיה.

▪️ליפשיץ התמודדה עם מחלת הסרטן במשך כ-20 שנה, אך המשיכה בפעילות ובמחקר עד ימיה האחרונים.

▪️הותירה בלכתה את בעלה, פרופ׳ אסא ליפשיץ – גם הוא במכון לכימיה באונ׳ העברית, ושלושה ילדים.

עיריית תל-אביב-יפועיריית ירושליםעיריית רחובותהאוניברסיטה העברית

*התמונה מתוך אתר מכון ויצמן ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

נחמה דוידית (1924-2015)

שחקנית, במאית, מורה וציירת.

נחמה סטוקלין נולדה בתל אביב. היא למדה בסמינר לוינסקי למורים וב-1945 נבחנה לבית הספר הדרמטי שליד תיאטרון הבימה.
היא התקבלה והפכה לשחקנית, בת המחזור הראשון של שחקני הבימה. בין השנים 1947-1950 שיחקה בהצגות כמו- משפחת היינה, המבול וערבות הנגב.
במהלך משחקה בהצגה, צפה בה הבמאי האמריקאי הרולד קלורמן והציע לה מלגת לימודים בארה"ב. היא למדה בניו יורק ב-neighborhood playhouse והמשיכה את לימודיה ב-actor's studio. במהלך הלימודים החלה לעסוק בבימוי ועבדה במחנות נוער לילדים דוברי עברית.

ב-1951 שבה לישראל וביימה הצגות עם תלמידים ושחקנים חובבים. ב-1955 חתמה חוזה חסר תקדים עם תיאטרון האוהל שאיפשר לה לבחור את תפקידיה ולא להופיע בהצגות ישנות המחודשות. היא הופיעה בהצגות שזכו לשבחים כמו: ג'וני בלינדה, קערת העץ וכוכב השחר. ב-1957 עברה השתלמות משחקית נוספת בפריז.

ב-1962 פרשה מעולם המשחק והחלה לצייר. ציוריה הוצגו בתערוכות בגרמניה וארה"ב. ב-1973 למדה ציור בבית הספר לאומנות "בצלאל" שבירושלים והשלימה תואר שני בריפוי אומנויות בבוסטון.
בין השנים 1981-2004 עבדה כמורה להוראה מתקנת בשילוב אומנות בבתי ספר יהודיים בארה"ב. וב-2010 שבה לארץ, התגוררה ברעננה והמשיכה לצייר עד סוף ימיה.

ראוי שיהיה רחוב על שמה בערים בהן ניכר פועלה- תל אביב, ירושלים ורעננה. עיריית תל אביב יפו עיריית ירושלים עיריית רעננה

שושנה רזיאל (1917-2010) (שושנה שפיצר)

הייתה לוחמת אצ"ל ואשת חינוך, על פעילותה זכתה בתואר יקירת העיר ירושלים.
את לימודיה במסגרות החינוכיות, החלה בגיל צעיר, בשל דרישת אימה, שהייתה אשת חינוך גם היא.
לשירות באצ"ל, הגיעה בעקבות חברתה שהייתה איתה בסמינר, ובמהלך שירות זה, הכירה את דוד רזיאל, לימים בעלה.
לאחר מלחמת העצמאות, ייסדה בירושלים את ביה"ס יהודה הלוי, שנפתח לבנות מכל זרמי האוכלוסייה, וניהלה אותו במשך 40 שנים.
בגישתה החינוכית חוללה מהפך, כשהעניקה חינוך לבנות ביה"ס במגוון רחב של תחומים, ובהמשך דרכה החינוכית, החליטה לצרף בנים לשיעורים אלה. החלטתה לצרף בנים חוללה סערה, אך שושנה התעלמה מהסערה, והמשיכה בדרכה.
בשנת 1998, קיבלה את תואר יקירת העיר ירושלים, על תרומתה החינוכית ארוכת השנים לעיר.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ירושלים
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/שושנה_רזיאל
קרדיט תמונה: מכון ז'בוטינסקי ו-ויקישיתוף

עדנה אולמן מרגלית (1946-2010)

חוקרת, מתרגמת, ופעילת זכויות אדם.
אולמן-מרגלית נולדה וגדלה בשכונת רחביה בירושלים וסיימה לימודיה בגימנסיה העברית בשכונה זו. את לימודיה הגבוהים החלה בתחומי המתמטיקה והפילוסופיה ולאחר שהשלימה תואר באוניברסיטה העיברית השלימה תואר שלישי באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1973. לאחר סיום לימודיה שימשה כעמיתת מחקר באוניברסיטת אוקספורד, במכון ללימודים מתקדמים בברלין ובמכון למחקר מתקדם בפרינסטון. ב-1976 הצטרפה כחברת סגל לאוניברסיטה העברית.

בשנה 1996 נתמנתה לראשות החוג לחינוך באוניברסיטה העברית (היא לא יכלה ללמד בחוג לפילוסופיה היות ובעלה כבר לימד בחוג זה). בשנים 2008-2005 כיהנה כראש המרכז לחקר הרציונליות. החל משנת 2008 כיהנה כמנהלת בית הספר לחינוך.

אולמן-מרגלית הייתה פעילה בארגונים שונים: בשנים 1993-1985 הייתה חברה בהנהלת הקרן החדשה לישראל, ובתוך פרק זמן זה בשנים 1992-1988 שימשה כסגן נשיא הקרן. שימשה בשלוש תקופות כהונה שונות כיו"ר האגודה לזכויות האזרח בישראל (1994-1993, 2001-1999, 2003-2002), והייתה חברת הנהלת "בצלם".

אולמן-מרגלית נפטרה ב-16 באוקטובר 2010 ממחלת הסרטן, בגיל 64.

אחיות לואיז קוק (1901-1991), ואידה קוק (1904-1986)

היו עובדות השירות הציבורי של אנגליה, לואיז עבדה כמזכירה ואחותה עבדה כקלדנית.
לאורך כל השנים, הייתה בין האחיות מערכת יחסים קרובה, והן גרו יחד במשך תקופה ארוכה.
כאשר הייתה אידה בת 32, החלה לפרסם ספרים בשם העט מרי בורצ'ל, וזכתה להצלחה גדולה, במשך עבודתה כסופרת כתבה 112 ספרים, והפכה לסופרת אהובה בבריטניה כולה.
הכסף שהרוויחה אידה במהלך פעילותה כסופרת, מימן את פעילות האחיות להצלת יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
האחיות ביקרו בגרמניה, במטרה לצפות באופרה, ובעת ביקורן שם, דרך ידידן המשותף, גילו את המצב הקשה במדינה בכל הקשור למצוקת היהודים שעדיין נרדפו ע"י הנאצים, הן ערכו בדקה שבסיומה גילו כי כדי לאפשר ליהודים להיכנס לבריטניה, החוק דרש שלפליט תהיה עבודה או שיהיה לו כסף כדי לדאוג לעצמו.
שתי האחיות מימנו את נסיעת הפליטים לבריטניה, ועזרו להם להבריח את כספם, (המשטר הנאצי אסר על היהודים לקחת את כספם), כדי שבהמשך יוכלו הפליטים לקבל אשרת כניסה לבריטניה, וזאת באמצעות לקיחת רכוש שכלל תכשיטים, יהלומים, ומעילי פרווה יקרים, האחיות עזרו ליהודים לשאת רכוש זה לאורך כל הדרך, כי לפי חוקי המשטר הנאצי, היהודים לא היו יכולים לקחת אותו בעצמם.
בתקופה שבין השנים 1936-1939, האחיות סייעו לפליטים להימלט מגרמניה הנאצית ב-29 מקרים שונים, בכמה מהמקרים סייעו האחיות למשפחות יהודיות.
ככל הנראה, הן העניקו סיוע ל-50 או 60 יהודים.
הן עשו שימוש באהבתן המשותפת לאופרה, כדי להסוות את מטרתן האמיתית, של הנסיעות החוזרות ונשנות, באמצעות ידידן המשותף, שהעביר להן מידע על הופעות אופרה קרובות, וחיבר ביניהן לבין בכירי השילטון הנאצי דאז, האחיות עשו שימוש במסלול עוקף שעבר דרך הולנד, כדי להקשות על גילוי זהותם של היהודים שלקחו איתן.
שיא פעילות ההצלה שלהן, היה לאחר ליל הבדולח, בתקופה שבין נובמבר 1938, כולל תקופת פרוץ המלחמה, וניתוק היחסים הדיפלומטיים בין בריטניה וגרמניה שקרה בספטמבר 1939.
האחיות שכרו דירה בלונדון, שבה שיכנו את הפליטים שהביאו איתן מגרמניה, במקביל, אידה נסעה ברחבי בריטניה, ונאמה בכנסיות כדי לגייס תרומות לפליטים.
פעילותה של אידה מומנה באמצעות הכסף שהרוויחה מפעילותה הספרותית, בשלב מאוחר יותר, הנציחה אידה את פעילותה למען הפליטים בספרה "עקבנו אחרי כוכבים", שפורסם בשנת 1956.
בשנת 1964, הכיר יד ושם בשתי האחיות כחסידות אומות העולם.
קרדיט תמונה: אתר "הטלגרף", התמונה מוצגת בשימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותן?
עיריית ירושלים
Yad Vashem: World Holocaust Center, Jerusalem
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%90%D7%99%D7%93%D7%94_%D7%A7%…

ד"ר מלכה (מלי) שפיגל (1895-1983)

נולדה במגדבורג שבגרמניה.
בשנת 1919, עברה הסמכה לרופאה, ולאחר מכן נישאה לבעלה ד"ר אברהם שפיגל.
לזוג שפיגל היו 3 ילדים, בהריונה עם גבריאל, עברה שפיגל בתאונת דרכים שבעקבותיה בנה נולד עם לקות שכלית.
בשנת 1933, עלתה משפחתה לארץ ישראל, והחליטה להתיישב בירושלים.
במהלך השנים, חלה התקדמות במצבו של גבריאל, אך למרות ההתקדמות, החריגות נשארה.
בשנת 1946, החליטו מלכה ובעלה לחפש פיתרון לגבריאל, ולילדים נוספים, ולאחר כמה שנים, בשנת 1951, הזוג שפיגל יחד עם קבוצת ידידים, החליטו להקים את עמותת אקי"ם.
הבן מיכאל נתן לעמותה את שמה, ע"ש הפסוק מספר איוב פרק ד':
"אקים כושל במלי וידיים רפות אחזק".
בשנת 1980, הוענק לד"ר מלכה שפיגל תואר יקירת העיר ירושלים.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
יש על שמה רחוב בירושלים.
אנחנו קוראות לציבור העוקבים ללחוץ על Jerusalem Municipality | עיריית ירושליםלהציב את שלט הרחוב על שמה, במהירות האפשרית.
למידע נוסף:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4533869,00.html
קרדיט תמונה:
צילום: עליזה אורבך ז"ל

בלה וקסנר 1908-2001

אשת עסקים ונדבנית.
וקסנר נולדה להורים שנמלטו במהלך המאה ה-19 מן הרדיפות ברוסיה, והתיישבו בניו יורק. בשנת 1912 הם עברו עם ששת ילדיהם להתגורר בעיר קולומבוס, אוהיו.
אין לנו מידע על ילדותה וחייה המוקדמים.
בשנת 1951 פתחו בלה ובעלה, הארי וקסנר, חנות לבגדי נשים. עסק זה שגדל והתפתח עם השנים הביא לבני הזוג את הונם. הם תרמו כל השנים מיליוני דולרים למוסדות שונים, בעיקר בתחום העיר קולומבוס.
בשנת 1999 תרמה בלה וקסנר, יחד עם בתה סוזן, סכום משמעותי לשיפוץ בית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית בירושלים, שנקרא בעקבות זאת על שמם של בלה והארי וקסנר.

בנוסף תרמו השתיים סכום כסף להקמת המרכז ללימודים מתקדמים ברפואת שיניים בירושלים, שנקרא על שם אחיה של בלה, ד"ר איזידור י. קבקוף (Dr. Izador I. Cabakoff), שהיה רופא שיניים בעיר קולומבוס.
לרגל פעולתה נקרא על שמה רחוב באשקלון ונטבעה לרגל תרומתה חותמת של דואר ישראל (בתמונה)

יוכבד סגל (1910-2006)

הייתה סופרת וגננת שחיבורה המרכזי הוא סדרת הספרים "כה עשו חכמינו".
יוכבד נולדה בדיסלדורף שבגרמניה, להורים שהיו יוצאי איזור גליציה הישן, עשתה את לימודיה בסמינר לגננות שהיה בברלין, וחיה בגרמניה עד 1933 שנת עליית הנאצים לשלטון, באותה שנה עלתה לארץ ישראל.
בתחילת דרכה בארץ, התיישבה בירושלים, שם הקימה יחד עם קבוצת חברות את גן הילדים "אהל יעקב".
לאחר שהותה בירושלים, עברה לגור בחיפה, שם שימשה כגננת, לאחר מכן עברה לקריית אתא, שם התגוררה במשך שנים ארוכות, בשנותיה האחרונות עברה לגור בירושלים.
בשנת 1937 נישאה לבעלה, ולהם 4 ילדים.
יצירתה העיקרית של יוכבד היא כתיבת סדרת הספרים "כה עשו חכמינו", סדרה שמטרתה להנגיש את אגדות חז"ל לילדים בלשון קלה, על פי עדותה מטרת סדרת הספרים היא להוסיף לילדים ידע בנושא אגדות חז"ל, ובמקביל לעודד אותם להגיע לשאיפות טובות.
סדרת הספרים זכתה להצלחה גדולה, ותורגמה לשפות נוספות, בהן יפנית וגרמנית.
בשנת 1973 סיימה בהצטיינות את לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון בספרות וחינוך.
בשנת 1990 קיבלה את פרס "יקיר החינוך הדתי", אך נעדרה מטקס קבלת בפרס בעקבות מצבה הבריאותי, ואבל על פטירת נכדה.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/יוכבד_סגל
קרדיט תמונה:
בית פישר, המוזיאון העירוני לתולדות קרית אתא, מתוך אתר פיקיויקי, במסגרת שימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
עיריית חיפה

רינה בן מנחם (1934-2004)

סופרת ישראלית. שרה רינה בן מנחם נולדה בבני ברק, למשפחה מתבודדת אשר עלתה מאירופה. בילדותה, שרה הייתה תלמידה מצטיינת אולם בגיל 15 בחרה לעזוב את בית הספר, ועברה ללמוד צורפות במכללת בצלאל אשר בירושלים. עם הגיעה לגיל צבא, התגייסה שרה לחיל האוויר ושימשה כמדריכת ספורט. לאחר סיום שירותה הצבאי, חזרה לירושלים והחלה לעבוד במקצועה, כצורפת. במקביל לכך, כתבה שרה ספרונים רבים המכילים סיפורים קצרים אותם הפיצה בין חבריה. בנוסף, התפרנסה שרה מכתיבת מערכונים ורומנים קצרים עבור כסף, ולאחר שצברה ניסיון רב בכתיבה והעשירה את בטחונה החליטה לנסות ולהוציא את כתביה האישיים לאור. לימים, סיפרה שרה כיצד עברה בין המו"לים השונים בבקשות להוציא את כתביה לאור, אולם אלו דחו אותם פעם אחר פעם, לעיתים בליווי פגיעות ועלבונות. שרה החליטה לא לוותר, ולאחר שצברה את הסכום הדרוש, החליטה להוציא לאור את ספרה הראשון, "הדווקאים".

שרה החליטה להוציא את "הדווקאים" תחת שם עט, ש.ר.ב – ראשי תיבות של שמה המלא – בין היתר, בשל תוכנו הנועז. "הדווקאים" נחשב לספר הקווירי הראשון בישראל, אשר מספר על חבורה תל אביבית של מספר הומואים ולסבית אחת, דמותה של המספרת, אשר חיים את חייהם ללא כל בושה והסתרה של זהותם המינית. ב1960, זמן פרסום הספר, הוא נחשב לפורץ דרך וחסר עכבות והתנצלויות. הממסד הספרותי הישראלי באותם ימים התנער לחלוטין מהספר עצמו. רק שבועון "העולם הזה" הסכים לראיין את הסופרת האנונימית על תהליך כתיבת הספר, תוך שילוב כתבים נבחרים מתוכו. מיד לאחר פרסום הכתבה, נסקו מכירות הספר בחנויות העצמאיות ועד היום נחשב ספרה זה של רינה לנדיר וקשה למצואו. לראשונה, הצליחה רינה לכתוב על ההווי הקווירי בישראל מתוך נקודת במבט עכשווית, לא שיפוטית, אך לא פחות חשוב מכך, מתוך היכרות מעמיקה עם הקהילה ועם תחושותיה.

אולם למרות ההצלחה הגדולה לה זכתה בין לילה, דמותה הספרותית – ש.ר.ב – היא זו שזכתה לעיקר התהילה ולא רינה. רינה בחרה שלא לשתף את מכריה ומשפחתה ביצירותיה, ולא העזה לעמוד באופן פומבי ולהזדהות כש.ר.ב האנונימית. גם ספריה הבאים, "הצלע" וה-"הפרחחית", יצאו לאור בהוצאה עצמית ותחת שמה הספרותי. בקרב משפחתה, אורח חייה של רינה ויצירותיה היו טאבו, ונאסר עליה לדבר עליהם עם בני משפחתה.

בתחילת שנות ה-70, בדידותה של רינה, אשר השתקפה היטב מבין
שורותיה, גברה, והיא החליטה לעזוב את ישראל ועברה להתגורר בהולנד.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ירושלים, בה התגוררה ויצרה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים

למידע נוסף – https://goo.gl/wIiOSl

**כריכת ספרה הראשון, "הדווקאים", אשר דמותה של רינה מופעה על הכריכה**