מורה לאנגלית, רעייתו של נשיא המדינה לשעבר, פרופ' אפרים קציר ז"ל.
נולדה בעיר מוגילב שנמצאת במזרח בלארוס. בגיל 16 עלתה לארץ והגיעה לרחובות.
למדה בסמינר בית הכרם בירושלים, ולאחר סיום לימודיה שם, החלה את עבודתה כמורה.
במהלך עבודתה כמורה לאנגלית, התפרסמה בזכות שיטות ההוראה שפיתחה.
במקביל לעבודתה, כתבה טור בעיתון ג'רוסלם פוסט, בו דנה בבעיות הקשורות להוראת שפה זרה.
בשנת 1973 כתבה ספר הסברה לתיירים בשם "עברית עם חיוך", שראה אור בהוצאת משרד התיירות.
בעת כהונתה כרעיית נשיא המדינה, יזמה מפגשים בין סופרי ילדים לילדים, ביוזמתה נחגג שבוע הילד הבינלאומי בישראל, שבמסגרתו נשות דיפלומטים מספרות לילדים על ישראל בארצות מוצאן.
פעלה במסגרת פעילותה של "קרן נורית" הנקראת ע"ש בתה, נורית ז"ל, וארגנה פעילויות לטובת בני נוער.
ביולוגית, חוקרת, סופרת ומורה נודעת לביולוגיה בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב.
דבורה אילון-סרני נולדה בירושלים. לאחר סיום לימודיה התיכוניים בגימנסיה "הרצליה", עברה לאיטליה ולמדה ביולוגיה באוניברסיטת רומא, שם למדה עד שהשלימה את תואר הדוקטורט.
בתקופה זו נישאה לאנריקו סרני, אשר נפטר במפתיע כעשרה חודשים לאחר הולדת בתם הבכורה. דבורה החליטה לחזור לישראל, ובחרה ללמוד באיטליה על מחלות צמחים טרם החזרה לארץ, מכיוון שהעריכה שיהיה צורך בתחום זה בישראל.
בשנת 1934 חזרה דבורה לישראל. תחילה עבדה בתחנת הניסיונות החקלאיים ברחובות.
בשנת 1936, בעת ביקור בגימנסיה "הרצליה", מנהל בית הספר הציע לדבורה לעבוד בו כמורה. היא קיבלה את ההצעה ועבדה בבית הספר במשך 23 שנים. היא נחשבה למורה אגדית, אשר לימדה וחינכה דורות של תלמידים לאהוב את תחום הביולוגיה. התלמידות והתלמידים שלימדה סיפרו על מורה יוצאת מגדר הרגיל, אשר עוררה בהן השראה ועודדה אותן לחקור, ללמוד ולחשוב. כמה מתלמידותיה הפכו בעתיד לחוקרות מצליחות וידועות.
דבורה אילון-סרני כתבה בעצמה ספרי לימוד בביולוגיה, מכיוון שלא היו בנמצא מספיק ספרי לימוד במדעי הטבע בעברית. היא כתבה ספרי לימוד בנושאי ביולוגיה כללית, מדעי החי, מדעי הצמח ועוד.
בשנת 1938, לאה גולדברג, אשר היתה עורכת עיתון "דבר לילדים", ביקשה מדבורה אילון-סרני לכתוב בעיתון. כתבותיה עוררו עניין ועודדו את דבורה לכתוב עוד כתבות וספרים לילדים ונוער. הספרים הללו זכו להצלחה וביקורות מהללות, והודפסו במספר מהדורות, ביניהם: "גבורי הקטב" על כיבוש הקוטב הצפוני והדרומי (1955), "פגישותי עם צמחים" (1956) ועוד.
בנוסף, עסקה אילון-סרני בעבודה ציבורית. בשנת 1955, מונתה לנספחת בשגרירות ישראל בוושינגטון. בתפקיד זה עסקה בהסברה ועמדה בקשר עם ארגוני הנשים בארצות הברית. בהמשך, הצטרפה לבעלה מנחם אילון שליחויות ברחבי העולם, בהן עסקה בעשייה חינוכית, הכשרה והשכלה.
בעקבות הנסיעות ברחבי העולם, כתבה אילון-סרני ספרי מסע על המדינות בהן ביקרה, ביניהם "על פני ברזיל: מסע בארץ הג'ונגלים והקידמה" (1960), "קניה המתעוררת: רשמי מסע" (1964), "מקסיקו הקסומה: רשמי מסע" (1968).
יונה לוי נולדה בירושלים. בגיל ארבע עברה עם משפחתה להתגורר בתל אביב. כשהייתה בת 7–8 הלכה לשיעור ספורט עם כיתתה בחוף הים. אדם הבחין בה כשרקדה על החוף וסיפר על כך למורה שלו לריקוד מיה ארבטובה. היא השיגה את כתובת הוריה של יונה והציעה שבתם תבוא לראות שיעור בסטודיו שלה. הסטודיו של מיה ארבטובה היה סטודיו ידוע ויוקרתי בתל אביב ולוי הפכה במהירות לאחת התלמידות הבולטות והמצטיינות בסטודיו.
בגיל 9 החלה לוי להופיע ולהשתתף בתחרויות ריקוד. ארבטובה לקחה את לוי תחת חסותה ועזרה לתמוך בה. היא דאגה לה למלגה במימונה כשהתקשתה בתשלום שכר הלימוד ובשלב מסוים, כאשר משפחתה עברה לגבעתיים, איפשרה לה לגור בביתה במשך מספר שנים. בגיל 13 הופיעה לוי על במת תיאטרון "דו רה מי". באותה שנה ראה אותה אנטון דולין והציע לה מלגת ללימודים בבלט המלכותי בלונדון, אך היא סירבה והמשיכה להופיע בארץ במסגרות שונות ובתיאטרון האידי. בשנת 1957, כשלוי היתה בת 14 בלבד, היא זכתה בפרס לאמנות מטעם "מועדון מלוא", בשווי 100 לירות ישראליות.
בדצמבר 1958 השתתפה בתוכנית שנייה בסדרת 'בלט פסטיבל' במסגרת האופרה הישראלית שנועדה לקהל תלמידים ונוער. לוי הופיעה בדמות הצער בבלט 'מוכרת הגפרורים' . בשנת 1959, השתתפה בפסטיבל העולמי השביעי לנוער ולסטודנטים וזכתה במקום השני בשתי מדליית כסף. הופעתה הרשימה את ראש חבר השופטים, שכינה אותה "ילדת פלא" והציע להעניק לה את מדליית הזהב. ארבטובה סברה כי מוקדם מדי לרקדנית כה צעירה לקבל את הפרס הראשון ולמען עתידה והתפתחותה מוטב שתסתפק בפרס שני וכך היה.
מלבד מחול קלאסי, לוי למדה גם מחול מודרני אצל רינה שחם, ג'אז אצל רות האריס, ומחול ספרדי. היא היתה חלק מהאנסמבל של להקת המחול "ענבל" והשתתפה במסעות הופעותיה של הלהקה ברחבי העולם. בתחילת שנות ה-60 הצטרפה ל"להקת הפעמונים" והשתתפה בהופעותיה. היא החלה גם לשחק באופרה הישראלית.
בשנת 1962 הוזמנה לשחק בתפקיד הנסיכה ההודית אג'י ארנה, אחד מהתפקידים הנשיים הראשים בסרט "מרקו פולו". צילומי הסרט, שנמשכו שלושה חודשים וחצי ונערכו בצרפת, בהודו ובבלגרד שביוגוסלביה, זכו לסיקור נרחב בעיתונות. לבסוף קשיים כספיים שאליהם נקלע מפיק הסרט מנעו את המשך הצילומים והפקת הסרט נעצרה.
לאחר השיבה מצרפת הופיעה לוי ב'נאסר-א-דין'. כמו כן השתתפה בתוכנית הטלוויזיה לצד מייק בורנשטיין ומוטי גלעדי.
בשנת 1965 השתתפה לוי בסרט הקומדיה הישראלי-צרפתי "רק לא בשבת". היא גילמה בו את אסתר, צנחנית בצה"ל. הסרט הצליח מאוד, ולוי הופיעה בהקרנותיו בצרפת. בשנת 1969 הופיעה כרקדנית במופע "הימים הטובים". באותה שנה גם הצטרפה להרכב רקדנים בשם 'גאז פלוס' והחלה להופיע עם הלהקה ברחבי הארץ. בשנת 1970 הופיעה הלהקה בהולנד במסגרת אירועי 'שלום 70'.
משנת 1965 לוי עבדה כמורה בבית ספר האזורי בקיבוץ בתל יוסף וכמארגנת מסיבות וחגיגות במשק. לאחר מספר שנים עברה לתל אביב, לשכונת יד אליהו. שם היא פתחה סטודיו משלה ובניהולה אשר גידל דורות של תלמידות ורקדניות. היא שימשה מורה למחול גם במרכז הקהילתי בית ברבור ובמקומות נוספים.
היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב ובירושלים.
מחברת ספרי לימוד למתמטיקה במסגרת החינוך המיוחד, מורה, ומנהלת בתי ספר.
נולדה בפולין, ולמדה בגימנסיה יהודית. ניהלה בית ילדים לילדים אזרחי פולין, שם עסקה בהעברת ילדים לתנועה הציונית, כדי שהתנועה הציונית תעלה אותם ארצה. לאחר חזרתה לפולין, ניסתה לעלות ארצה, אך גורשה לקפריסין ולימדה שם בבית ספר.
בשנת 1948 עלתה לארץ, ולימדה בבית ספר לחינוך מיוחד בפתח תקווה. לאחר סיום עבודתה שם, עברה לנהל את בית ספר מסילות בבת ים, גם הוא בית ספר לחינוך מיוחד, ועבדה בו עד צאתה לגמלאות.
במהלך הקריירה שלה, חיברה ספרי לימוד בחשבון שהיו מיועדים לילדים עם מוגבלות התפתחותית שכלית קלה, וחוברות לפיתוח אינטליגנציה לגנים, שנעזרו בהן גם בטיפת חלב, לטובת בדיקת ילדי גן. ספריה היו מבוססים על ספרי לימוד בגרמנית, פולנית, אנגלית, ורוסית, ועל ניסיונה כמורה בארץ. כתבה עשרות של ספרים וחוברות לתלמידים ומורים, שרובם עסקו בהוראת חשבון, אך גם בהוראת קריאה, וכתבה גם מילון מצויר. ערכה השתלמויות למורים, בתחום הוראת החשבון בחינוך המיוחד.
בשנות ה-60' ארגנה תערוכה גדולה של עזרי לימוד לילדים עם מוגבלות התפתחותית שכלית.
ספריה ועזרי הלימוד שפיתחה, נמצאים בארכיון בית הספר לחינוך שבאוניברסיטת תל אביב.
בשנת 1981 זכתה בפרס החינוך, ובתעודות הוקרה מטעם אקי"ם, ועיריית בת ים.
תקוה שריג נולדה בירושלים בשנת 1915. בתקופה ההיא, העיר היתה נתונה בשליטת האימפריה העות'מאנית. אמה היתה ממייסדות ארגון נשי מזרחי בארץ ישראל, ואביה היה איש חינוך שהקים את בית הספר תחכמוני. במהלך ילדותה, ספגה תקוה סיפורים ואגדות מהעולם היהודי, כפי שסופרו על ידי משפחתה הדתית.
אביה נפטר כאשר היתה בת 4, ולפי צוואתו תקוה היתה זו שאמרה עליו קדיש, מהלך שהיה (ועודנו) חריג ומהפכני.
בעת נערותה, התרחקה תקוה מהדת אך נשארה מחוברת אל ערכי היהדות והמסורת. היא הצטרפה לתנועת "לגיון הצופים" אשר בהמשך התאחדה עם תנועת "המחנות העולים". כשהיתה בת 17, היתה חלק מקבוצת החלוצים שהקימה את קיבוץ בית השיטה.
בשנות ה-40 הדריכה את "חברת הנוער הצ'כי", נערים ניצולי שואה שנקלטו בקיבוץ. זו היתה תחילת דרכה כאשת חינוך, אשר לימדה בקיבוץ בית השיטה ובבתי ספר נוספים באזור במשך כ-25 שנים.
בשנת 1935 נישאה לבן זוגה נחום, וביחד בחרו בשם המשפחה העברי שריג. על הבחירה סיפרה בספר האוטוביוגרפי "סופה", אשר יצא לאור לאחר מותה: "רק שריג – לא גפן חדשה, לא גזע חדש, לא שורשים חדשים. רק אדמה חדשה, רק ענף, סעיף, קנוקנת משורש עמוק, עתיק ימים .. כשהתאחדנו, היינו לשריג מ'כרם' ירושלמי, ששורש נטע ועשה בנים, פירות משובחים, בבית השיטה".
במקביל כתבה תקוה שריג סיפורת, שירה ופרוזה, והוציאה מעל ל-60 ספרים לילדים ומבוגרים. יצירותיה עסקו בחיי הילדים בקיבוץ ובסיפורים יהודיים אותם הכירה מילדותה. היא סיפרה: ""אני רואה ייעוד בהבאת מקורות ישראל אל הילדים מגיל רך ביותר כדי שעולם האסוציאציות שלהם יהיה קשור מילדותם ליהדות".
בנה, יוסף שריג, אשר היה כותב ומלחין מוכשר, נהרג במהלך מלחמת יום הכיפורים. היא סיפרה כי האסון הוביל אותה למשבר עמוק, אשר גרם לה להשקיע בכתיבה את מרבית זמנה.
כתיבתה של שריג על אודות הסיפורים היהודיים היתה יחודית, מכיוון שהיתה קיבוצניקית חילונית. היא הקפידה להתאים את עיבודיה לקהל החילוני, לספר סיפורים שהיתה בהם זיקה למסורת, המיתוסים וההיסטוריה של העם היהודי, ובחרה שלא להתמקד בחוקים והמצוות הדתיים.
תקוה שריג נפטרה בקיבוץ בית השיטה בשנת 1997, בת 83 היתה במותה.
יועצת ראש הממשלה לענייני תפוצות, ד"ר וחוקרת פילוסופיה יהודית ואסלאם.
גבריאלה אלגרבלי גדלה בקריית ים בבית מסורתי ליברלי. כבר מילדות נחשבה ילדה מבריקה עם תשוקה לידע וסקרנות. היא היתה חניכה והדריכה בתנועת הנוער בני עקיבא. בתיכון למדה במקיף רודמן במגמה ביולוגית, בגיל 15 נרשמה באופן עצמאי לחוג נוער למשפטים באוניברסיטת חיפה. באותה תקופה נרשמה גם לתוכנית ״חץ וקשת״ בשיתוף הגדנ״ע. במסגרת התוכנית נפגשה עם נוער יהודי־אמריקאי שביקר בישראל. אז החלה להבין את חשיבות שמירת הקשר בין ישראל לתפוצות.
בצבא שירתה כקצינה בחיל החינוך והשתחררה בדרגת סגן בקבע. לאחר הצבא נסעה לפריז למשך חצי שנה, מתוך רצון להעמיק בשפה הצרפתית ולהכיר חלק ממשפחתה אשר גרים שם.
ברזין למדה באוניברסיטת בן גוריון בחוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל, היא סיימה שם גם את התואר השני בהצטיינות.
בשנת 2001 נסעה לארצות־הברית. זאת לאחר שהתקבלה לדוקטורט בהרווארד במחלקה לשפות ותרבויות של המזרח הקרוב. מתוך 350 מועמדים, רק שישה התקבלו על מלגה מלאה והיא ביניהם. היא שבה לארץ ב־2010, התיישבה בשכונת בקעה בירושלים והחלה ללמד באוניברסיטה העברית. שנה אחר כך קיבלה מלגה לפוסט דוקטורט באוניברסיטה העברית.
ברזין היתה בין העורכות לאנתולוגיה לכתבי הפילוסוף המוסלמי "אבן סינא", פרסמה ספר בהוצאה בינלאומית, כתבה מאמרים לכתבי עת אקדמיים ומאמרי דעה לעיתונות. כמו כן, החלה לעבוד כמרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה. ב־2012 זכתה בפרס ע״ש שלמה פינס לחוקר מצטיין, אחד מבין מספר פרסים שקיבלה לאורך השנים.
בשנת 2019 חשבה לרוץ לפריימריז של הליכוד ובמשך חודשים רבים רצה מאירוע לאירוע. היא רצתה להשפיע על עם ישראל ולעסוק בשליחות ציבורית. היא חשבה שהדרך הכי נכונה להשפיע באופן שאולי גם ישפיע על מדיניות בארץ ולחוקק היא הפוליטיקה. אך בסופו של דבר החליטה לפרוש מן המירוץ.
ברזין נפגשה עם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו לשיחה על משנתה הציונית. היא החלה לעבוד כיועצת לענייני תפוצות יהודיות וקשרי חוץ. במהלך התקופה שבה כיהנה בתפקיד פעלה בכמה מישורים לקידום קשרי ישראל עם יהודים בעולם. היא יצרה קשר עם הקהילה היהודית באמירויות, נטלה חלק בתיווך הקונפליקט עם נשות הכותל ועוד.
לאחר מותה הגיעו לשבעה שלה פוליטיקאים ואנשי אקדמיה. ניר ברקת כתב עליה: "ד"ר גבריאלה ברזין הייתה טובת לב ותמיד מצאה מילה טובה לכל אחד. כיועצת ראש הממשלה לענייני תפוצות יהודיות היא הביאה איתה רוח של אחדות וחיבורים לתנועת הליכוד ברוח ז׳בוטינסקי".
ראש הממשלה כתב עליה: "התרשמתי מעומק אישיותה ומרוחב דעתה. מעטים האנשים שפגשתי במהלך השנים, שהותירו בי רושם כה עז בזכות עוצמת מחויבותם לעמנו והיקף ידיעותיהם את תולדותינו…מעת לעת היא הציגה לי מחקרים מאלפים על יהדות ספרד והמזרח. הכל נעשה בחן וברגישות המיוחדים לה… אהבת הארץ ולהט ציוני כיוונו את דרכה. היא האירה פנים לכל אדם, והקרינה חום אנושי. התעקשותה למלא את שליחותה על הצד הטוב ביותר, בתקופת מחלתה הקשה, הרשימה את כל סובביה".
היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים, קריית ים ובאר שבע.
לאה שמגר-הנדלמן נולדה בירושלים. כשגדלה נשלחה על ידי משפחתה ללמוד בבית הספר לאחיות שליד בית החולים הדסה. היא סיימה את לימודיה בהצלחה, אך החליטה ללמוד גם סוציולוגיה באוניברסיטה העברית.
בעת לימודי התואר השני בסוציולוגיה עבדה כעוזרת מחקר של פרופסור יונינה טלמון, מבכירי הסוציולוגים בארץ באותה תקופה. בשנת 1966 נפטרה פרופסור טלמון ושמגר-הנדלמן נאלצה להפסיק את לימודיה ולצאת לעבודה מחוץ לאוניברסיטה. כמה שנים אחר כך סיימה את לימודי התואר השני בהצטיינות.
בשנת 1979 סיימה את כתיבת עבודת הדוקטור שלה בנושא "אלמנות מלחמה בחברה הישראלית: דיון בהבטים נבחרים של השתלבותן החברתית של אלמנות מלחמת ששת-הימים". בעבודתה ניתחה שמגר-הנדלמן את מערכת הלחצים השונים המופעלים על אלמנות מלחמה – מצד הרשויות, מצד הורי בעליהן המתים ואחרים – ועד כמה לחצים אלה דוחפים אותן לכיוונים המתאימים או המנוגדים לרצונותיהן של האלמנות עצמן. שמגר-הנדלמן מצאה שהחברה מפעילה על האלמנות לחצים שיגרמו להן להישאר במצבן כאלמנות ולא להינשא בשנית. זאת על ידי מתן סטטוס חברתי גבוה לאלמנה ומתן תמלוגים כספיים, למרות שרבות מן האלמנות היו מעדיפות לפתוח דף חדש בחייהן ולהינשא מחדש.
העבודה היתה ייחודית בשני מובנים: חקר המשפחה הישראלית באותה תקופה כמעט ולא היה קיים. בתקופת קום המדינה הדגש היה יותר על מוסדות חברתיים וממשלתיים ופחות התייחסו לתפקידו של התא המשפחתי.
המובן השני היה בחדשנותה של העבודה והשלכותיה החברתיות. מחקרה של שמגר-הנדלמן נעשה בתקופה שעדיין לא היה מקובל שהקהילה האקדמית מטילה ביקורת על הקונצנזוס של מוסדות המדינה. כתוצאה מביקורתיות זו לא נמצא מו"ל מקומי שהיה מוכן לפרסם בישראל את המחקר כספר. רק בשנת 1986, שבע שנים לאחר סיום הדוקטורט, יצא הספר לבסוף באנגלית.
בהמשך עבדה שמגר-הנדלמן במשך שנים רבות באוניברסיטה העברית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמחלקה לחינוך. היא המשיכה וכתבה מחקרים על חיי המשפחה בישראל, ביניהם על מחקר קליטת עולים בעיירות פיתוח, מערכת שירותית למשפחות חד-הוריות ועוד.
על עשייתה היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים.
פרופסורית לחינוך באוניברסיטת חיפה, נשיאת מכללת תל-חי וכלת פרס ישראל לחקר החינוך בשנת 2006.
מרים בן-פרץ (לבית רבין) נולדה בגרמניה בשנת 1927. המשפחה עלתה לישראל בשנת 1935 והתיישבה בעיר חיפה.
כשסיימה את בית הספר התיכון, טרם מלחמת העצמאות, החלה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית, אך לימודיה נעצרו בגלל המלחמה. בתקופה זו היתה מרים פעילה בארגון ההגנה ושירתה כמדריכת נשק בירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. במהלך המלחמה נפל בעלה יוסף קופלר בקרב הל"ה, והיא הפכה אלמנה בגיל 19.
בתום המלחמה השלימה בהצטיינות את לימודי התואר הראשון. מרים בן-פרץ המשיכה להצטיין בלימודיה, והשלימה תואר שני בהוראת מדעים ודוקטורט בחינוך באוניברסיטה העברית. בתקופה זו נישאה לבעלה השני, משה בן פרץ.
בשנת 1969, מונתה לחברת סגל בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת חיפה, והמשיכה ללמד שם עד שיצאה לגמלאות. במהלך הקריירה שלה תיפקדה מרים כראש החוג להוראה וראש בית הספר לחינוך באוניברסיטה, ובשנת 1990 מונתה כפרופסור מן המניין. בין השנים 1993-1996 כיהנה כנשיאת מכללת תל חי.
מחקריה של בן-פרץ עסקו בחקר פיתוח תוכניות הלימודים ובהכשרת מורים. המומחיות שלה בתחומים אלו הובילה לרפורמות משמעותיות במערכת החינוך כולה, ועבודותיה זכו להדים ברחבי העולם.
במחקריה עסקה רבות בהתפתחות האישית והמקצועית של מורים. אחד ממחקריה החשובים בחן כיצד חוויות מקצועיות של מורים משפיעות על התפתחותם ועל רכישת הידע שלהם. בנוסף, חקרה בן-פרץ את החינוך היהודי בישראל ובתפוצות, ובדקה את התפיסה של סמלים יהודים וזהות יהודית בתרבויות שונות.
בן-פרץ הרבתה להשתמש בכלים ותיאוריות מתחומים נוספים, ביניהם כלים מתחום הפסיכולוגיה, היסטוריה וסוציולוגיה.
פרופ' בן-פרץ זכתה בפרסים רבים על פועלה, ביניהם בפרס ישראל לחקר החינוך בשנת 2006, אז תוארה כאחת מגדולי החוקרים בחינוך והוראה. בנאומה בטקס קבלת פרס ישראל אמרה: "יש להרבות בלמידה ולהמעיט במדידת הישגים מתמדת, המחבלת בחדוות הלימוד".
סוציולוגית, חברת הסגל הבכיר הראשונה בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.
יעל אנוך (יוליאנה לבית בלום) נולדה בצפון גרמניה. הוריה של יעל, שמוצאם בפולין, איבדו את האזרחות הפולנית שלהם בשנת 1938, כאשר ממשלת פולין שללה את האזרחות של יהודים שגרו מחוץ למדינה. כך, הפכו הוריה של יעל לחסרי אזרחות וגורשו מגרמניה. בשנת 1939, השיגו ההורים אשרת תיירות לדנמרק ועברו לגור שם בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה. בשנת 1943, כאשר היתה בת 5 בלבד, הוברחה יעל באוניית דייג לשוודיה הנייטרלית בשביל להגן על חייה. בהמשך פגשה שם את משפחתה. בתום המלחמה, שבה המשפחה להתגורר בדנמרק.
לאחר סיום בית הספר התיכון בדנמרק למדה יעל אנוך הוראה. כציוניים, החליטו יעל ובעלה צבי (אשר למד אגרונומיה) ללמוד מקצועות אשר נחשבו בעיניהם לנדרשים בישראל. בני הזוג עלו לארץ בשנת 1963.
לאחר העלייה לישראל החלה יעל ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. למעשה, היתה הראשונה להשלים את תואר המוסמך (תואר שני) והראשונה לכתוב עבודת דוקטורט בתחומי הסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1981 התמנתה יעל אנוך לחברת הסגל הבכיר הראשונה בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. יעל היתה חלוצה בתחום הוראת הסוציולוגיה, והשפעתה ניכרת עד היום. היא נעזרה בהכשרתה כמורה ובניסיונה הרב בהוראה, פיתחה את הקורסים הראשונים ועיצבה את דרכי ההוראה בתחום הסוציולוגיה.
יעל פיתחה קורסי יסוד (כמו "מבוא לסוציולוגיה", אשר נלמד באוניברסיטה הפתוחה על ידי עשרות אלפי תלמידים לאורך השנים) וקורסים מתקדמים. כמו כן כתבה ותרגמה ספרי לימוד אקדמיים בעברית. במשך השנים באוניברסיטה הפתוחה, יעל שמרה על קשר ישיר עם הסטודנטים ואהבה את המפגשים עמם. היא ייעצה לסטודנטים והדריכה אותם.
תחומי המחקר של ד"ר יעל אנוך היו רחבים מאוד, ועסקו בין היתר בתהליכי ההכשרה של עובדים סוציאלים, אתניות בדנמרק והיחס למיעוטים במדינה. בהמשך חקרה גם את נושא ההוראה מרחוק, תיירות וטיולי תרמילאים.
לאחר שפרשה לגימלאות בשנת 2006 תכננה אנוך לכתוב ספר על חוויותיה כילדה יהודיה בדנמרק בזמן מלחמת העולם השניה. היא החלה לאסוף חומרים ולראיין אנשים בני גילה אשר חיו בדנמרק בזמן המלחמה והוברחו לשוודיה לצורך הצלתם. עם זאת, העבודה לא הבשילה והספר מעולם לא פורסם.
רות אזרחי נולדה בפולין. ב-1938 עלתה לישראל עם משפחתה והם השתקעו בחיפה, שם למדה בבית הספר היסודי ובתיכון אליאנס. בהמשך למדה במסלול ישיר לתואר שני בביולוגיה ובחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיימה אותו בשנת 1971.
בין השנים 1971-1973, עברה הנדזל התמחות בתחום מיפתוח רפואי במאגר Medline ובדליית מידע בספרייה הלאומית לרפואה בארצות הברית ועבדה כממפתחת ב-PubMed. עם שובה לארץ, החלה לעבוד בספרייה למדעי החיים ולרפואה באוניברסיטת תל אביב. במסגרת עבודתה בספרייה, הקימה את המדור לחיפוש מידע ע"ש יוכבד וא. ז. כהן ועבדה בו עד ל-2003. המדור היה ייחודי וחדשני ועסק באיתור מידע אקדמי עבור סטודנטים וחוקרים בתחום מדעי החיים והרפואה, סיעוד, מקצועות פארא-רפואיים ועוד. בנוסף, המדור סיפק שירות איתור מידע עבור רופאים בבתי חולים, וכלל הציבור. בתחילה באמצעות אינדקסים מודפסים, ובהמשך באמצעות מאגרי מידע מקוונים.
בשנת 1980 סיימה הנדזל תואר שני נוסף במדעי המידע בבית הספר לספרנות, ארכיונאות ומידע באוניברסיטה העברית בירושלים. עם סיום לימודיה, השתלבה בתור מרצה מן החוץ בבית הספר, ולימדה שם עד סגירתו ב-2005.
תחום ההוראה העיקרי של רות היה אחזור מידע ומידענות רפואית. לאורך השנים היא השפיעה רבות על עיצוב תוכנית הלימודים של בית הספר והרחבתה, והעשירה את תוכנית הלימודים על ידי שילוב הרצאות אורח של מומחים בתחום המידע והספרנות מישראל ומחוצה לה. היא היתה מורה משמעותית לסטודנטים שלה, היא דאגה לקדם ולכוון אותם בדרכם המקצועית ולהנחותם בכתיבת עבודת התיזה.
בין השנים 1985-2010 סיפקה שירותי ייעוץ מדעי לחברת טלדן. בשיתוף טלדן יזמה את הכנס ותערוכת המידע הבינלאומית "Info". בתחילה, היה הכנס בן יום אחד ועד מהרה התרחב לשלושה ימים, והפך לכנס המוביל בישראל בתחום המידע, המתקיים מזה למעלה מ-30 שנה ברצף. לאורך השנים הרצתה הנדזל ושימשה כיושבת ראש של מושבים בכנסים אלה. בנוסף הייתה מהיוזמות וחברה בוועדת השיפוט של פרס פינקלר למידע שמוענק מאז שנת 2012 בכל שנה בכנס.
הנדזל הייתה משתתפת פעילה במסגרת קבוצת העניין לאחזור מידע וטקסט "SIGTRS". היא העבירה הרצאות, פרסמה מאמרים ואף הייתה שותפה בעריכת אסופת מאמרים לציון חצי היובל של קבוצת העניין.
בשנת 1996 סיימה הנדזל תואר שלישי במדעי המידע ביוניברסיטי קולג' לונדון. בעבודת הדוקטורט שלה הגדירה מודל למאגר מידע בנושא שימוש בתרופות בהיריון ובהנקה.
לאחר פרישתה מאוניברסיטת תל אביב החלה הנדזל ללמד בתוכנית למידענות ולספרנות באוניברסיטת חיפה בשנת 2005 ובמגמה ללימודי מידע וידע במכללה האקדמית בית ברל בשנת 2007. בתוכנית למידענות וספרנות באוניברסיטת חיפה לימדה שני קורסים: מידע במקצועות הבריאות ומאגרי מידע ואיחזור מידע. את שיעוריה ליוותה בסדנאות ובתרגול.
לאורך השנים, הייתה הנדזל אחראית על ארגון כנס חוקרים בין-אוניברסיטאי בנושא מידענות, מידע וספרנות. בכנסים אלו, אשר נערכו באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן גם באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית גליל מערבי שילבה הרצאות של סטודנטים מהחוג, בהן הם הציגו פרויקטים חדשניים שאותם הנחתה. בנוסף, היא יזמה, הרצתה והזמינה לסמינרים המחלקתיים את טובי החוקרים שבתחום המידענות והספרנות בארץ. באוניברסיטת חיפה לימדה עד שנת 2019. בבית ברל לימדה עד שנת 2014 קורס בנושא מקורות מידע במדעי הבריאות והרפואה.
הנדזל האמינה כי תפקיד המידען אינו מתמצה רק בביצוע חיפושי מידע על-פי דרישה, אלא כולל גם את חינוך הצרכנים לבצע חיפושי מידע מושכלים ולהיעזר בשירותי היעץ של ספריות. בהתייחס למידע רפואי היא חשבה כי גם למטופלים אחריות לחפש מידע על מצבם ולהשתמש לשם כך במקורות מידע מהימנים ומוסמכים. לכן, במאמריה ובהרצאותיה על השימוש במאגרי מידע רפואיים, היא פנתה הן לצוותים רפואיים והן למטופלים.
בנוסף על השימוש במאגרי מידע מקצועיים, תמכה הנדזל בהטמעת טכנולוגיות מידע במוסדות הרפואה, ובכלל זה מערכות לניהול המידע הרפואי ומערכות תומכות החלטה בתחום הטיפול בחולה. בכל הנוגע להוראת ספרנות ומידענות, הנדזל תמכה בגישה המעשית, לפיה יש לכלול בתוכנית הלימודים לספרנות נושאים הקשורים במיומנויות מעשיות, כגון טכניקות מתקדמות לחיפוש מידע. היא האמינה, כי על הספרן/מידען להיות בעל ידע במערכות מידע ומבני נתונים.
היא ראויה לרחוב משלה, וניתן לעשות זאת בתל אביב, חיפה, רמת גן וירושלים.
רחוב משלה 