רות גביזון (2020-1945)

משפטנית, פרופסור למשפטים, מראשוני האגודה לזכויות האזרח וממוביליה, מייסדת מרכז מציל״ה ונשיאתו, כלת פרס ישראל למשפטים.

נולדה בירושלים למשפחה ספרדית-ירושלמית ותיקה, נכדה לרב יוסף מרדכי הלוי, שהיה אב בית הדין של העדה הספרדית בעיר, ואחיינת לרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים. גדלה בחיפה, למדה בביה״ס הריאלי, היתה חברה בשבט משוטטי בכרמל של הצופים, ושרתה בגרעין נח״ל בחצרים.

למדה משפטים, כלכלה ופילוסופיה באוניברסיטת העברית, והיתה בין חברי המערכת הראשונה של עיתון הפקולטה – ״משפטים״. סיימה תואר מוסמך בהצטיינות יתרה. ב-1975 השלימה דוקטורט בפילוסופיה של המשפט באוניברסיטת אוקספורד. עד 2010 כיהנה כפרופסור באוניברסיטה העברית, ושהתה כפרופסור אורח בביה״ס למשפטים באוניברסיטת ייל (הנחשב למוביל בעולם) ובאוניברסיטאות נוספות.

היתה חברה ועמיתת מחקר במכוני מחקר שונים, ביניהם מכון ירושלים לחקר ישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרכז מינרווה לזכויות האדם.

הצטרפה לאגודה לזכויות האזרח זמן קצר לאחר הקמתה בראשית שנות ה-70. בשנות ה-80 שימשה יו״ר האגודה, וכיהנה כנשיאתה בשנים 1999-1996. לקחה חלק בועדות ציבוריות שונות, ביניהן ועדת וינוגרד, ועדת שמגר, ועדת כהן להגנת הפרטיות, ועוד.

ב-2003 פרסמה, יחד עם הרב יעקב מדן, את אמנת גביזון-מדן שמהווה נסיון להגיע להבנות בין דתיים וחילונים בענייני דת ומדינה בישראל.

ב-2004 מונתה ע״י מיכאל איתן, אז יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כיועצת בכירה לוועדה, כדי לסייע בהכנת פרק עקרונות היסוד של החוקה.

ב-2005 התעוררה מחלוקת סביב שאלת מינויה של גביזון לביהמ״ש העליון, שבסופו לא מונתה לתפקיד.

באותה שנה ייסדה גביזון את מרכז מציל״ה – מחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית – בראשו עמדה עד יום מותה. במסגרת המרכז פרסמה גביזון מסמכים וניירות עמדה סביב שלאת דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בין היתר בנושאי חוקה לישראל, הגירה, דמוגרפיה, ועוד.

ב-2013 מונתה ע״י שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, לבחון את הסדר החוקתי של זהות המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית כרקע לניסוח ׳חוק הלאום׳.

ב-2015 נבחרה לחברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

על פועלה הציבורי והמחקרי זכתה גביזון במשך השנים בפרסים חשובים רבים, ביניהם פרס ישראל (2011), פרס א.מ.ת (2003), אות יקירת ירושלים (2016), תארי דוקטור לשם כבוד, ופרסים נוספים.

נפטרה ב-2020 והותירה אחריה בן.

ניתן להנציח אותה בכל עיר בארץ, ובפרט בירושלים ובחיפה.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

רות ביידר גינסבורג (2020-1933),

משפטנית, שופטת ביהמ״ש העליון בארה״ב, ודמות פורצת דרך בחקיקה למען שוויון זכויות לנשים.

נולדה בברוקלין למשפחה יהודית-קונסרבטיבית, בת למהגרים מאודסה ומקרקוב. אמה, שעודדה אותה לרכוש השכלה, נפטרה מסרטן יום לפני סיום לימודיה בתיכון.

למדה ממשל באוניברסיטת קורנל, וזמן קצר לאחר מכן נישאה למרטין גינסבורג – לימים עו״ד מפורסם ופרופ׳ למשפטים בעצמו – ולזוג נולדו בן ובת.  המשיכה ללימודי משפטים בהרווארד, והיתה אחת מ-9 נשים מתוך 500 תלמידים במחזור. במהלך לימודיה קיבל גינסבורג משרה בניו יורק, וביידר-גינסבורג עברה לאוניברסיטת קולומביה.

מראשית שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-70 פיתחה ביידר-גינסבורג קריירה אקדמית: היתה חברה בצוותי מחקר, שימשה פרופסור באוניברסיטת ראטגרס, היתה לאישה הראשונה שקיבלה קביעות באוניברסיטת קולומביה היוקרתית, לימדה בסטנפורד ואוניברסיטאות עילית נוספות בארה״ב, ושימשה מרצה אורחת באוניברסיטאות מובילות ברחבי העולם.

בשנות ה-70 החלה קריירה כעו״ד: על אף המכשולים שהושמו בפניה בשל היותה אישה, התקבלה לבסוף להיות עוזרת משפטית בבית משפט מחוזי בניו יורק. בנוסף היתה שותפה בהקמת פרויקט הנשים ב-ACLU – האיגוד האמריקאי לחירויות האזרח – הפכה ליועצת משפטית של הארגון, והובילה עתירות שהפכו לאבני יסוד בהגנה משפטית שוויונית על בסיס מגדרי.

בשנת 1980 מונתה ע״י הנשיא קרטר לשופטת בביהמ״ש הפדרלי לערעורים בוושינגטון הבירה, תפקיד שבו כיהנה במשך 13 שנה. ב- 1993 מונתה ע״י הנשיא קלינטון לשופטת בביהמ״ש העליון, ובכך היתה לאישה השנייה בהיסטוריה בתפקיד זה, וליהודיה-האמריקאית הראשונה.

במהלך השנים היתה לשופטת המבוגרת ביותר בביהמ״ש, אך המשיכה לכהן בתפקיד עד יום מותה, גם לאחר שחלתה בסרטן פעמיים. ביידר-גינסבורג שויכה למחנה הליברלי בהרכב השופטים, והובילה שורה של פסקי דין היסטוריים שעסקו בתיקון אפליית נשים בחוקים האמריקניים. היא דגלה בגישה זהירה לחקיקה השואפת להסכמה רחבה, אך עם השנים הציגה יותר ויותר דעות מיעוט.

במהלך הקריירה הארוכה שלה פעלה נמרצות למען קידום שוויון זכויות לנשים – הן בחייה האישיים והן בעבודתה המשפטית, באמצעות החוק וע״י שינוי החוק.

מלבד תארים ופרסים רבים שקיבלה לאורך השנים, בעשור השני של המאה ה-21 הפכה ביידר-גינסבורג לאייקון פמיניסטי, וזכתה לייצוגים תרבותיים רבים, ביניהם אופרה, סרטים, ספרי ילדים ועוד.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

פרופסור רות בן ישראל (1931-2020)

משפטנית וכלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנת תשס"א.

רות בן ישראל נולדה בשנת 1931 בפורט סעיד שבמצרים. היא נכדתם של אבא ושרה נאמן, ממייסדי העיר תל אביב, ונינתם של זרח ויוכבד מושלי, ממייסדי שכונת נווה צדק. כשהיתה בת 4 עלתה לארץ ביחד עם משפחתה.

בן ישראל החלה ללמוד את תחום המשפט בשנות ה-60, כאשר התגוררה בעיר באר שבע והיתה נשואה ואם לשתי בנות. לאחר סיום הדוקטורט החלה ללמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.

על עבודתה האקדמית סיפרה: "משנתי המדעית הושתתה על יסוד תפיסת עולמי החברתית, על המודעות שפיתחתי לגבי הצורך בהבטחת כבודו החברתי של העובד כאדם ועל אמונתי העמוקה בצדקת דרכה של מדינת הרווחה. אלה גובשו בחמש עשרה שנות קליטת העלייה שחוויתי בבאר שבע, לצדו של אישי גדעון (בן ישראל), שהיה באותה עת מזכיר מועצת הפועלים ויותר מאוחר נציג הנגב בכנסת".

בשנים 1990-1991 שימשה כדקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. בנוסף לעבודתה האקדמית שילבה רות בן-ישראל פעילות ציבורית, מתוך השאיפה לתרום לחברה ולקהילה באמצעות יישום הידע המקצועי שצברה.

היא עסקה בפעילות ציבורית לקידום מעמד העובדים ומעמד האישה, שימשה (בהתנדבות) יועצת לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת והיתה יו"ר ועדה ממשלתית לבחינת תפקודן ושילובן של נשים בשירות הממשלתי.

בן-ישראל היתה מעורבת בצורה פעילה בחקיקה של חוק שכר המינימום, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, החוק לאיסור הטרדה מינית והתיקון לחוק שוויון זכויות האישה.

בשנת 2000 פרשה לגמלאות אך המשיכה לעסוק ולחקור בתחום המשפט כפרופסור אמריטה.  בשנת 2001 הוענק לה פרס ישראל לחקר המשפט.

בנימוקי השופטים נכתב: "המחקרים שהיא פרסמה מצטיינים במבט רחב ומעמיק: הם משלבים ידע רב של שיטות משפט במדינות אחרות, ראייה חדה של הבעיות החברתיות שהמשפט מבקש לפתור והבנה עמוקה של תהליכים ומגמות המערבים משפט, חברה וכלכלה. […] את כל מחקריה מאפיינת תפיסה ערכית, הרואה במשפט מכשיר שנועד ויכול לקדם את האדם ואת החברה, ובמיוחד לסייע בידי קבוצות חלשות ומקופחות להגיע לחיים של רווחה וכבוד"

בשנת 2005 החליטה לשנות את מסלול הקריירה שלה והחלה לעסוק באיור ממוחשב של סיפורי המקרא. גם בתחום זה זכתה להצלחה, איירה ספרים והציגה את יצירותיה בתערוכות.

על שינוי זה סיפרה בן-ישראל: "בעוד שבתחום עיסוקי המסורתי הגעתי למעמד בכיר והייתי לדמות המובילה בתחום, היה ברור שבעיסוק החדש אתחיל מתחתית הסולם. משמעות הדבר הייתה ירידה במעמד המקצועי, צורך לכבוש מחדש את מקומי בקבוצת התייחסות חדשה שאיננה מכירה אותי, ובתוקף כך אינה מודעת כלל ליכולותי ולכישורי. שקלתי זה מול זה את היתרון שבהתחדשות מול החיסרון של ההתחלה. הכף נטתה בבירור אל עבר היתרון. הסיכוי להתרעננות ולהנאה שבלימוד ובהתבטאות בתחום חדש גברו על החשש מאבדן היוקרה המעמדית".

רות בן-ישראל נפטרה בשנת 2020 בגיל 88.

חייה, פועלה ודרכיה מעוררים השראה, ולכן מגיע לה רחוב משלה בישראל, למשל בעיריית באר שבע, עיריית תל-אביב-יפו, עיריית ירושלים.

חנה אבנור (1919-2003)

משפטנית, הייתה בין מקימות פרקליטות מחוז תל אביב, ושותפה בהקמת היסודות לתביעה הכללית במדינת ישראל, הייתה חלק מקבוצת עורכות הדין הראשונות בישראל, השופטת הראשונה שכיהנה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ונשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשנים 1983-1989.

נולדה בוורשה שבפולין. בשנת 1924, עלתה עם משפחתה לארץ ישראל, ובתחילת דרכה בארץ, התגוררה ברחובות. בשנת 1928, עברה להתגורר בקיבוץ בית אלפא, ולאחר סיום תקופת מגוריה שם, חזרה לגור בתל אביב. בשנת 1930, החלה את לימודיה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ובעת לימודיה שם התעורר בה הרצון ללמוד עריכת דין. בתחילת דרכה בתחום, הייתה מנסחת תביעות פליליות, ופסקי דין מדומים, בהיותה נערה, למדה את נוסח הכתיבה המשפטית.

בשנת 1937 עברה לגור ברמת גן, ובאותה תקופה התגייסה להגנה. במהלך שירותה בהגנה, נשלחה לקורס מפקדות, ובסיום הקורס, התמנתה למפקדת כיתה. בשנת 1939 החלה את לימודיה בבית הספר המנדטורי למשפטים, והייתה לאישה הראשונה במחזור לימודיה. בשנת 1945 סיימה את לימודיה, וקיבלה את רשיון עריכת הדין.

בשנת 1949 החלה לעבוד במשרד המשפטים, במחלקת ייעוץ וחקיקה, והחוק הראשון שניסחה במסגרת עבודתה היה חוק גיל הנישואין, החוק השני שניסחה היה חוק נישואין אזרחיים, ובהמשך דרכה הייתה שותפה לכתיבת התקנות לחוק חינוך חובה. בשנת 1950 החלה לעבוד בפרקליטות, ועסקה בהכנת כתבי אישום פליליים. בשנת 1951 ריכזה את תחום התיקים האזרחיים בפרקליטות.

בשנת 1962 מונתה לפרקליטת מחוז תל אביב בתחום האזרחי, במקביל לתפקידה זה, החלה להרצות בבית הספר למשפט וכלכלה בתחום האזרחי, פעילותה האקדמית נמשכה 20 שנים. בשנת 1964, מונתה לשופטת הראשונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת תפקידה זה שימשה כראש ועדת השיחרורים.

בשנת 1976 מונתה לסגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, ובמסגרת תפקידה ישבה בהרכבים שדנו בתיקים פלילים, ובתיקים אזרחיים. הציעה להקים מוסד להכשרת שופטים, ובשנת 1984 הוקם המכון להכשרת שופטים, שבו הרצתה בנושאים אזרחיים ונושאים פלילים. במשך תקופה בת כמה חודשים שימשה כשופטת בבית המשפט העליון במינוי זמני, עד למינויה לתפקיד נשיאת בית המשפט המחוזי בשנת 1983.

לאחר פרישתה לגימלאות, בשנת 1989, מונתה ליושבת ראש בית הדין להגבלים עסקיים, והשתתפה בכנסי ארגוני נשים באירופה, כתבה כתבות לעיתונות בנושאים משפטיים וציבוריים, והתפנתה לכתיבת זיכרונותיה שיצאו לאור בספר בשנת 2001. לאחר סיום תפקידה זה, עסקה בעריכת דין.

בשנת 1998 השיאה משואה בטקס יום העצמאות ה-50 למדינת ישראל, כשופטת הראשונה של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בשנת 2014, עיריית תל אביב הנציחה את שמה קריאת כיכר על שמה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%A8

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית רחובות

עיריית רמת גן

מרים בן-פורת (1918-2012)

איך אין על שמה עוד רחובות?!מרים בן פורת

האישה הראשונה שכיהנה כשופטת בית המשפט העליון וכמבקרת המדינה.
מרים נולדה בבלארוס וגדלה בליטא. היא עלתה לישראל לבדה בשנת 1936. את לימודי המשפטים השלימה בשנת 1945 והוסמכה כעורכת דין. עם קום המדינה החלה לעבוד במשרד המשפטים, והתקדמה לתפקיד סגן פרקליט המדינה.
בשנת 1958 מונתה בן-פורת לשופטת בבית המשפט המחוזי בירושלים. בשנת 1975 מונתה לנשיאת בית המשפט המחוזי. בנוסף, לימדה באוניברסיטה העברית בירושלים בין השנים 1964-1978.
בשנת 1976 מונתה לשופטת בפועל בבית המשפט העליון. בשנת 1977 מונתה למינוי קבע בהרכב בית המשפט. בשנת 1983 מונתה למשנה לנשיא בית המשפט העליון, תפקיד בו כיהנה עד לפרישתה מכס השיפוט בשנת 1988.
בשנת 1988 מונתה לתפקיד מבקרת המדינה. בעשר השנים בהן ניהלה בן-פורת את משרד מבקר המדינה, הפך מוסד המבקר ללוחם בשחיתות השלטון והמנהל הציבורי. הדו"חות שפרסמה עוררו דיון ציבורי נרחב על השחיתות השלטונית בישראל.
זכתה בפרס ישראל למפעל חיים בשנת 1991 .
זכתה בתואר "יקירת ירושלים" בשנת 2004.

למיטב ידיעתנו, יש על שמה רחוב בעיר עכו בלבד. מומלץ להציע אותה בירושלים בה התגוררה, ובכל עיר בה יש בית משפט בישראל! הציעי אותה לעירייה שלך.

לקריאה נוספת

בתמונה: מרים בן פורת עם הנשיא הרצוג. צילום: צביקה ישראלי.