איך יכול להיות שאין על שמה רחובות?
חברת השומר הצעיר וקשרית במחתרת היהודית בביאליסטוק, במלחמת העולם השנייה. אשת חינוך ואמנות וממקימות קיבוץ להבות הבשן.
חסיה בילצקי נולדה בגרודנו, פולין בינואר 1921 כבת שנייה למשפחה בת ארבעה ילדים. בגיל 12 הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר", שם התחנכה לערכים ציוניים וסוציאליסטיים, הדריכה, השתתפה בסמינר והייתה מהפעילות המרכזיות בקן גרודנו. ובבגרותה אף הפכה לנציגת הקן בוועידת התנועה המרכזית.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 נכבשה גרודנו על ידי הצבא הגרמני. מספר שבועות לאחר מכן, כחלק מהסכם ריבנטרופ מולוטוב, עברה העיר לידי הצבא האדום.
ביוני 1941, בראשית מבצע ברברוסה, 22 ביוני 1941, נכבשה גרודנו פעם נוספת בידי הגרמנים, והיהודי העיר הועברו לגטאות.
תחת העוצר ותנאי החיים הקשים בגטו, החלו בילצקי וחבריה לשומר הצעיר להתארגן כהנהגה פעילה-'אקטיבה', גוף אשר קיבל החלטות על אופי הפעילות התנועתית בגטו והיווה רשת של עזרה הדדית, תמיכה ומערכות חינוך חלופיות.
בנובמבר 1942, בעזרתו של זרח זילברברג, החלו בילצקי וחבריה לבסס את המחתרת הלוחמת בגטו. הם יצרו דרכי מנוסה- במעברים בין בתים וגדרות, פעלו ליצירת נשק קר, להשגת נשק חם מהכפרים הסמוכים והקימו מעבדה לזיוף תעודות ומסמכים.
בינואר 1943, עקב החלטת המחתרת אשר צפתה את חיסול הגטאות בגרודנו ההולך וקרב, חסיה בילצקי וחברתה צילה שכנס העבירו את המעבדה לזיוף מסמכים לגטו ביאליסטוק, תוך שימוש בזהות פולנית בדויה. לאחר שהגיעה בילצקי לביאליסטוק היא החלה לשמש כקשרית תחת הזהות הבדויה הלינה סטשיוק. במשך חצי שנה פעלה בילצקי כמקשרת בין הצד הארי לגטו, העבירה תחמושת, תרופות, חומרים לייצור נשק ועוד.
לאחר חיסול גטו ביאליסטוק, נותרו בעיר שש קשריות: חסיה ביליצקי, חייקה גרוסמן, חברת השומר הצעיר, ממנהיגות המחתרת בביאליסטוק ברוניה קליבנסקי, חברת תנועת דרור, חברת ה"תא האנטי פשיסטי בביאליסטוק", ליזה צ'פניק, חברת תנועת קומסומול בגרודנו, אניה רוד, קומוניסטית, חברת מחתרת אי"ל בגטו ביאליסטוק, ממייסדות הוועד האנטי פאשיסטי בגטו, ורבקה מדייסקה, חברת תנועת השומר הצעיר וארגון הפרטיזנים של גטו וילנה. הן החליטו למלא תפקיד של קשריות בגדוד הפרטיזנים ביערות ביאליסטוק. במשך היום הן עבדו כפולניות אצל משפחות גרמניות ובלילה הבריחו נשק, תחמושת, מזון ותרופות ועסקו בהשגת ידיעות עבור הפרטיזנים. בספרה, "אחת ממעטים" מציינת בילצקי תושבים גרמנים אשר סייעו לה ולקשריות האחרות בדרכן והיוו תא גרמני במחתרת. ביניהם אוטו בוסה (Otto Busse), גרמני אשר סייע ליהודים רבים, אצלו עבדה והוא הפך לאיש סוד ושותף משמעותי של בילצקי בפעילותה. "וכך היה. כמעט שנה תמימה, עד אוגוסט 1944, לא חדל האיש מלעזור. בשלב מסוים הוא כבר לא היה עוזר בלבד, אלא הפך שותף ויוזם" וארתור שאדה (Arthur Schade), קומוניסט גרמני אשר סייע גם הוא ליהודים רבים ולקח חלק בפעילות המחתרת.
ביולי 1944, עקב התקדמות הצבא הרוסי ותחילת נסיגת הצבא הגרמני, נתבקשה בילצקי, יחד עם חברותיה הקשריות, לשרטט מפה של כל העמדות והבסיסים הגרמניים שבסביבת ביאליסטוק. בכוחות משותפים עם אוטו בוסה, ארתור שאדה והקשריות שנותרו, נאספו נתוני השטח ובילצקי שרטטה מפה מדויקת של המערך. עם התקדמות החיילים הסובייטים, הצטרפו בילצקי וארתור שאדה אל הכוחות הפרטיזניים ביערות. הם העבירו את המפה למפקד היחידה של הפרטיזנים אשר העבירה למטה הצבא האדום. בזכות מפה זו כבשו הרוסים את ביאליסטוק ללא נפגעים. לאחר המלחמה קיבלו על כך בילצקי, ליזה צ'יפניק ואניה רוד את אות ההצטיינות הגבוה ביותר של הצבא האדום לאזרחים.
בספטמבר 1944, חזרה בילצקי יחד עם חברותיה הקשריות- אניה רוד וליזה צ'פניק לגרודנו. בספטמבר 1945 היא הגיעה לוורשה ושם, יחד עם חייקה גרוסמן, וראשי הנהגת תנועת 'דרור'- צביה לובטקין, אנטק צוקרמן ואחרים, החליטו על הקמת קיבוצים משותפים של תנועת השומר הצעיר ודרור בערים השונות של פולין. היא לקחה חלק בהקמת הנהגה ראשית של השומר הצעיר בעיר לודז' והחלה לפעול יחד עם שותפיה לאיסוף בני הנוער הניצולים, חינוכם והכשרתם לקראת עלייה לארץ.
במרץ 1946 הוקמה "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודיים על ידי תנועות הנוער החלוציות". מטרתה הייתה לאסוף את כל הילדים היהודיים בפולין ובסביבה ולהביאם לארץ ישראל. הג'וינט סייע רבות בהקמת הארגון ומימון פדיון הילדים. בילצקי פתחה את בית הילדים היהודי הראשון של הקואורדינציה, והמשיכה לסייע ולעזור ליתומים בערי פליטים רבות באירופה.
ב-1 באפריל 1947 העפילה בילצקי והיתומים הבוגרים יותר שתחת חסותה לארץ על אוניית המעפילים 'תאודור הרצל', – נתפסה וגורשה לקפריסין, שם המשיכה לחנך ולתמוך ביתומים שתחת חסותה.
באוגוסט 1947 קיבלו הילדים אשרת כניסה לארץ ובילצקי המשיכה בדרך חדשה. היא הצטרפה לגרעין ולקחה חלק בהקמת קיבוץ להבות הבשן. במהלך החיים בקיבוץ היא המשיכה לעבוד כמחנכת. תחילה פתחה את גן הילדים במעברה חלסה, לימים קריית שמונה. לאחר מכן עסקה בקליטת קבוצות עליית הנוער בקיבוץ והגרעין הארגנטינאי שהגיע עם פרוץ מלחמת ששת הימים. גם כשהגיעה העלייה הרוסית הגדולה בשנות ה-90, בילצקי נרתמה לעזור בקליטת המשפחות ותרמה רבות הן בשל אישיותה והן בשל ידיעת השפה הרוסית.
במקביל עסקה באמנות, הקימה את מחלקת הקרמיקה במכללת תל-חי, יצרה ולימדה ואף עמדה בראש המחלקה. כגמלאית ריכזה ופיתחה את המתפרה בקיבוץ ושבה לעסוק בעבודות עיצוב ותפירה. בשנת 2003 הוציאה לאור את ספרה "אחת ממעטים", בעזרתה של נעמי יצהר אשר ראיינה וכתבה את סיפורה.
היא ראויה להנצחה בכל עיר ויישוב, על פעילותה המגוונת ללא ליאות. כדאי להציע אותה בקרית שמונה.
היתה אחרונת הנשים שלחמו במרד גטו ורשה, היא נולדה בעיירה נובי-דבור שבאותה תקופה הייתה סמוכה לבירת פולין, ורשה, ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפה לאירגון היהודי הלוחם, אי"ל.
רחוב משלה 