רופאה וחוקרת. הייתה רופאה בכירה במחלקת נשים בבית החולים הדסה הר הצופים, והתמחתה במיילדות וגינקולוגיה. היא עסקה בין היתר בהפריות חוץ גופיות, אנדוקרינולוגיה של הפריון וגיל המעבר. במסגרת תפקידה, היא סייעה למאות מטופלות להרות ולהפוך לאמהות.
רונית היתה חוקרת בעלת שם עולמי בתחום הפוריות וגיל המעבר, פירסמה מאמרים בכתבי עת מדעיים נחשבים ואף זכתה בפרסים על היותה רופאה וחוקרת מצטיינת. היא מונתה לפרופסור-חבר בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית (שם גם למדה), ושימשה כראש החוג לגניקולוגיה ומיילדות. בנוסף, הקימה וריכזה את ועדת האתיקה של האגודה הישראלית לפריון.
בתוך כך, היא התנדבה במרכז לנפגעות תקיפה מינית בהדסה.
רונית הייתה רעיה לטובי, אם ליואב, נעמה ועמית, וסבתא למופת ללילך. לאחר מותה בטרם עת בגיל 53, משפחתה הסכימה לתרום את איבריה. כך, רונית הצילה חיים בחייה וגם במותה.
פרופ' ברכה רמות היתה רופאה פנימאית ומומחית בעלת שם עולמי להמטולוגיה, סרטן הדם והלימפה. כלת פרס ישראל ברפואה לשנת תשס"א.
ברכה נולדה בעיר קובנה שבליטא בשנת 1927 למשפחה יהודית-ציונית. היא למדה בבית ספר עברי והשתייכה לתנועת נוער. בשנת 1941, כשבוע לפני שפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, הוגלתה משפחתה לעיר סיקטיבקר שבצפון ברית המועצות. "הזכויות האזרחיות שלי ושל משפחתי נשללו לאחר שהוגלינו לברית המועצות", סיפרה בריאיון, "ולמרות זאת פילסתי את דרכי לבית ספר לאחיות ולאחר מכן לבית ספר לפלשרים (מחליפי רופא), ובלימודי ערב סיימתי בית ספר תיכון".
לאחר המלחמה חזרה לליטא, שם חברה לארגון "הבריחה" ועברה את הגבול לפולין. היא הצטרפה לאירגון "השומר הצעיר" ועלתה לישראל בספינת המעפילים "תיאודור הרצל" בשנת 1947. ספינה זו נתפסה על ידי שלטונות המנדט, ונוסעיה הוגלו לקפריסין. לאחר מספר חודשים, הגיעה ברכה לישראל.
עם הגיעה לארץ, התגוררה בקיבוץ להבות הבשן. בתחילת מלחמת העצמאות, עבדה בבית החולים בצפת ובהמשך הצטרפה לחטיבת "יפתח" של הפלמ"ח ועבדה בתחנת איסוף פצועים.
רמות למדה במחזור הראשון של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים והיתה תלמידה מצטיינת. בכל תקופת לימודיה, התפרנסה בעבודה כאחות. בשנת 1952 קיבלה את התואר ד"ר לרפואה.
לאחר השתלמות בארצות הברית, חזרה לארץ והקימה את המכון ההמטולוגי בתל השומר ועמדה בראשו בין השנים 1959-1991. בשנת 1961 החלה ללמד רפואה באוניברסיטה העברית שם מונתה למרצה בכירה. בהמשך עברה לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, שם מונתה לפרופסור מן המניין בשנת 1971.
"את מרב מאמצי" סיפרה, "השקעתי בהקמת דור ההמטולוגים בארץ".
פרופ' רמות מילאה תפקידים ציבוריים רבים. היא עמדה בראש שירותי הדם של מגן דוד אדום בשנים 1973-1979, תפקיד אותו מילאה בהתנדבות. כמו כן, היתה חברת הנהלה של האגודה למלחמה בסרטן וחברה בוועדת סל הבריאות. היא האמינה בתחלופה של ממלאי תפקידים ציבוריים, ולכן נשארה בתפקידים אלו עד חמש שנים.
פרופ' ברכה רמות היתה דמות מעוררת השראה, אשר תרמה לאין שיעור בפיתוח התחום ההמטולוגי בארץ ובעולם. מחקריה פתחו את הדרך למחקר גנטי של העדות השונות בארץ וקידמו את הרפואה בישראל.
רופאה מרדימה אמריקאית אשר היתה מהחלוצות בתחום. מפתחת מבחן אפגאר להערכת בריאות היילוד.
וירג'יניה אפגאר נולדה בניו ג'רזי למשפחה בת שלושה ילדים. היא היתה תלמידה מצטיינת אשר מגיל צעיר התעניינה במדע, בעידודו של אביה שהיה אסטרונום ומדען חובב.
בשנת 1937 סיימה אפגאר את ההתמחות בכירורגיה באוניברסיטת קולומביה. היא היתה בין הנשים היחידות בעולם בהוכשרו בתחום עד אז. בשנת 1938, החלה לעסוק בתחום ההרדמה אשר היה בראשית דרכו. בשנת 1949, התקבלה כפרופסור מן המניין בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולומביה, והיתה לאישה הראשונה שהחזיקה בתפקיד זה. כמו כן, עמדה בראש מחלקת ההרדמה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה.
בשנת 1953, פירסמה אפגאר את "מבחן אפגאר": שיטה לבדיקת בריאות הילודים בדקות הראשונות לאחר צאתם לעולם. הבדיקה פשוטה יחסית ומאפשרת איתור מצוקה אצל תינוקות. "מבחן אפגאר" מתבצע מיד בתום הלידה, במטרה להעריך את מצבו הגופני של התינוק מיד לאחר הלידה. המיילדת או הרופאה בודקות ומעריכות חמישה מדדים שונים – נשימה, קצב לב, צבע עור, טונוס שרירים ותגובה לגירויים. מבחן אפגאר היה פריצת דרך ושינה את אופן הטיפול בילודים במצוקה. השיטה, אשר נמצאת בשימוש עד היום, הפחיתה באופן משמעותי את תמותת התינוקות לאחר הלידה.
אפגאר פירסמה מחקרים רבים ומאמרים בעיתונות מדע פופולרית. היא זכתה לתארי "דוקטור של כבוד" ממספר אוניברסיטאות כהערכה על פועלה. בשנת 1994, דיוקנה הופיע על סדרת הבולים האמריקאית שהנציחה 20 אמריקאים דגולים שפעלו לשינוי החברה.
אפגאר היתה הרופאה הראשונה, ובמשך זמן רב אף היחידה, בבית החולים של אוניברסיטת קולומביה ובתחומי הכירורגיה וההרדמה. במהלך חייה, היא נמנעה מהצטרפות לארגוני זכויות נשים. היא נהגה לומר כי "נשים הן משוחררות מרגע שהן עוזבות את הרחם".
השפעתה ותרומתה של ד"ר וירג'יניה אפגאר למדע מורגשת בחדרי לידה בכל רחבי העולם. היא היתה אישה פורצת דרך ומעוררת השראה. לכן מגיע לה רחוב משלה!
פרופסור לגיניקולוגיה ומיילדות במרכז הרפואי אסף הרופא. מהמתעמלות האומנותיות הראשונות שיצגו את ישראל באליפות העולם.
ראובית בלוך נולדה בליטא בשנת 1960. בצעירותה הייתה מתעמלת אומנותית מקצועית. כאשר עלתה לארץ בשנת 1973, החלה להתאמן בקבוצת "הפועל חולון". ראובית התמקצעה בתחום ואף היתה אלופת ישראל בהתעמלות אומנותית. היא ייצגה את ישראל בשלוש אליפויות עולם בשנים 1973-1977, והיתה אחת מהמתעמלות הראשונות שיצגו את ישראל בתחרות זו.
בבגרותה למדה הלפרין רפואה והתמחתה בתחום הגינקולוגיה והמיילדות. היא כיהנה כסגנית מנהלת החטיבה למיילדות וגינקולוגיה בבית החולים אסף הרופא. בשנת 2004, החלה לכהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב.
בשנת 2010 פרופ' ראובית הלפרין נכנסה לרשימת "100 החוקרים המשפיעים ביותר בעולם".
פרופ' ראובית הלפרין חלתה בסרטן השד, אשר הוביל למותה בשנת 2014.
לשם הנצחתה, תחרות גביע האיגוד להתעמלות אומנותית נקראת על שמה.
רופאה, מנהלת היחידה לכירורגיית השד בבית החולים "אסותא" באשדוד. פרופ' לב היתה רופאה ומנתחת מוכשרת ביותר, מהמובילות בתחומה בישראל ובעולם. נשים רבות מכל הארץ הגיעו אליה לטיפולים.
בנעוריה נדדה משפחתה של דינה לב ברחבי הארץ בעקבות אביה שהיה מהנדס חשמל בצה"ל. לקראת סיום לימודיה בתיכון, עברה המשפחה להתגורר בארצות הברית, אך דינה נשארה בישראל והתגייסה לחיל האוויר. לאחר שחרורה מהצבא, החלה ללמוד רפואה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 2000 הפכה לכירורגית בכירה.
לאחר מותה, סיפרה בתה עדן בראיון: "אני נולדתי ביום שהיא היתה צריכה לגשת למבחן שלב א' בכירורגיה… אמא רצתה ללכת להיבחן עם הצירים. בסוף הבינה שאין לה ברירה והלכה ללדת".
בהמשך החלה לבצע מחקר בארצות הברית. בשנת 2011 מונתה לפרופסור חבר במחלקה לביולוגיה של הסרטן בבית חולים בטקסס בו חקרה. כאשר חזרה לישראל, החלה לעבוד כמנתחת בכירה בבית החולים שיבא, ובהמשך מונתה לפרופסור בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 2017, מונתה למנהלת המרכז לבריאות השד בבית החולים "אסותא". לפני מותה, תכננה לעבור לבית החולים איכילוב ולנהל את מערך בריאות השד של בית החולים.
"רפואה היא מקצוע של תשוקה ושליחות", סיפרה פרופ' לב בראיון למקומון 'כאן דרום – אשדוד'.
"התמחיתי בכירורגיה בבית החולים איכילוב בתקופה שבה היו מעט מאוד נשים בכירורגיה. את שלושת ילדיי ילדתי תוך כדי ההתמחות, הרבה לא ראיתי אותם, אפשר לומר שאני לא האמא הטיפוסית".
על הטיפול בחולות סיפרה, "אני נורא מתקשרת למטופלות שלי והן חברות שלי, זה מאוד אישי… הנשים האלו נכנסות לי ללב".
על מסירת הבשורות הקשות לחולות, סיפרה באותו הראיון: "יש נשים שרוצות לדעת הכל מהכל… ויש כאלה שמעדיפות לדעת פחות. צריך להכיר את המטופלת שיושבת מולך. לא להסתיר, לא להתעסק עם המחשב, אלא לדבר אל האישה ולהסתכל לה בעיניים, ולתת לה תקווה".
באותו ריאיון ביקשה להעביר מסר שגילוי מוקדם של סרטן השד הוא חשוב ביותר ויכול להציל חיים.
בשנת 2020 בגיל 55, נפטרה פרופ' דינה לב מדום לב.
לאחר מותה, ספדו לה מטופלות וסיפרו על רופאה יוצאת דופן עם גוונים בצבעי כחול וסגול בשיערה. הן סיפרו שפרופ' לב טיפלה בהן ותמכה בהן ברגעי משבר בחייהן. לאחרונה הוצבו לזכרה עמדות החייאה (דפיבולטור) במספר מוקדים.
(בתמונה: דינה לב. צילום: גלעד קוולרצ'יק. התמונה מתוך XNET ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)
אידה נולדה בעיירה רקישוק שבליטא. לאחר מות אביה אליעזר בילדותה, אמה פאניה גידלה לבדה את אידה וארבעת אחיה. בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השניה הוגלתה המשפחה למחנה עבודה בסיביר. אנשי העיירה אשר לא הוגלו נספו בשואה. אחיה של אידה, שנלחם כפרטיזן, נספה גם הוא.
בתום מלחמת העולם השניה, כשהיתה בת 20, הצליחה אידה לקבל אשרת יציאה מסיביר תוך מתן שוחד. היא ברחה מסיביר לבושה בשמלה שתפרה לעצמה משק. מתוך העוני, החלה אידה לבנות לעצמה חיים חדשים.
לאחר המלחמה היא הגשימה את חלום הילדות שלה והחלה ללמוד רפואה בוילנה, ואף סיימה את הלימודים בהצטיינות. בתקופה זו הכירה את האדם שהפך לבעלה, צבי לונסקי.
בשנת 1959 הזוג ובתם הקטנה עלו לישראל, ביחד עם אימה של אידה ובני משפחה נוספים.
לונסקי החלה לעבוד בבית החולים רמב"ם בישראל, ובהמשך עברה למחלקה הכירורגית של בית החולים בנהרייה והיוותה גורמת חשובה בפיתוחו. שם, נהייתה למנתחת הראשונה בישראל , תפקיד אותו מילאה במשך 40 שנה. לונסקי פרשה לגימלאות בגיל 67, אך המשיכה לנתח בקליניקה הפרטית שלה עד גיל 75.
ד"ר אידה לונסקי פרצה את הדרך לרופאות מנתחות ישראליות, ביניהן בתה אשר הלכה בעקבותיה. אידה הצילה את חייהם של אנשים רבים. בנוסף, היא לימדה, הכשירה וגידלה דור שלם של מנתחות ומנתחים.
אידה נפטרה בשנת 2012 ממחלת הסרטן. היא הותירה אחריה שתי בנות וחמישה נכדים.
רחוב משלה 