רוז שניידרמן (1972-1882)

פעילה חברתית ופוליטית יהודיה-אמריקאית. נאבקה למען זכויות נשים, זכויות עובדים, ובפרט למען נשים במעמד הפועלים.

נולדה כרחל שניידרמן בעיירה סאווין שבפולין למשפחה יהודית דתית. בהיותה בת 8 היגרה המשפחה ללואר-איסט-סייד במנהטן. אב המשפחה נפטר זמן קצר לאחר מכן. האם ניסתה להתפרנס באמצעות עבודה כתופרת, אך נאלצה לשלוח את הילדים לבית יתומים יהודי. בסיום ביה״ס היסודי נאלצה רוז לעזוב את ספסל הלימודים ולעבודה לפרנסתה כתופרת על פס ייצור במפעל לכובעים.

בהיותה בת 20 החלה לארגן את העובדות במפעל יחד עם עמיתה נוספת, והשתיים הצליחו לארגן מספיק עובדות כדי להצטרף לסניף המקומי של איגוד יצרני הכובעים – התאגדות הנשים הראשונה בארגון. בעת שביתת איגוד יצרני הכובעים ב-1905 נבחרה שניידרמן להיות מזכירת הסניף המקומי וצירה באיגוד העבודה המרכזי של ניו יורק. במהרה הפכה לפעילה ב'ליגת נשות האיגוד המקצועי של ניו יורק' – ארגון שהתמקד באיגוד פועלות ובשמירה על זכויותיהן.

ב-1908 נבחרה לסגנית הנשיאה המחוזית של הארגון, החלה לעבוד בו בשכר, והשלימה את לימודיה באמצעות מלגה. בתקופה זו לקחה חלק מרכזי בהתקוממות ה-20 אלף – שביתה גדולה של עובדות תעשיית הטקסטיל בניו יורק – והיתה לחברת מפתח ב'קונגרס הנשים העובדות העולמי'.

לאחר השריפה במפעל הטקסטיל טריאנגל ב-1911 שגבתה את חייהם של כ-150 פועלות ופועלים – רובם המוחלט נערות צעירות – מיקדה שניידרמן את פועלה בהעלאת המודעות לתנאי העבודה במפעלים וב'סדנאות היזע', שפגעו בראש ובראשונה בנשים, ובמאבק לשיפורם.

במקביל היתה שניידרמן פעילה נמרצת למען מתן זכות הצבעה לנשים, מאבק אותו ראתה כבלתי נפרד ממאבקה למען הפועלות. לאחר שהתמודדה לסנאט האמריקאי והפסידה, נבחרה שניידרמן להיות נשיאת הליגה בניו יורק, וב-1926 לנשיאות הארגון הארצי – תפקיד בו כיהנה במשך מעל ל-20 שנה. היא היתה שותפה להקמת איגוד חירויות האזרח האמריקאי, התיידדה עם אלינור רוזוולט ובעלה פ.ד. רוזוולט, ואף מילאה תפקיד בממשלו כשנבחר לנשיא.

בשנים 1944-1937 היתה שרת העבודה של מדינת ניו יורק ופעלה למען זכויות נשים בשוק העבודה. בתקופה זו פעלה גם להצלת יהודים מאירופה הכבושה. בשנת 1949 פרשה מהחיים הציבוריים והקדישה את חייה לכתיבת זכרונותיה, שפורסמו בספר ב-1967.

נפטרה בגיל 90 בניו יורק.

נטען כי שניידרמן טבעה את הביטוי "לחם ושושנים" בנאום מפורסם שלה, כביטוי לזכות הטבעית של הפועל והפועלת לחיים מלאים יותר מלבד ההישרדות הבסיסית ביותר.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

צפורה שרת (1973-1896)

אשת ציבור ופעילה חברתית, רעייתו של ראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת.

נולדה בדווינסק – היום בלטביה, אז בשטח האימפריה הרוסית. כנערה עלתה עם משפחתה ולמדה בגימנסיה העברית, שם הכירה את בעלה לעתיד משה שרת (שרתוק).

ב-1919 הצטרפה ל׳קבוצת כנרת׳, בה היה חבר אחיה שאול (שאול אביגור – לימים מראשי מערכת הבטחון ומאמצי העלייה ביישוב ובמדינה הצעירה), שם עסקה בעבודה חקלאית.

ב-1921 נישאה למשה שרת, חברה מאז נעוריה, וזמן קצר לאחר מכן נסעה ללמוד חקלאות באנגליה (אע״פ שלדברי ילדיה שאפה ללמוד רפואה). לאחר לימודיה שבה ארצה, ניהלה את משק הפועלות בנחלת יהודה (כיום שכונה של ראשל״צ) והיתה חברה במועצת הפועלים בת״א.

לידת שלושת ילדיה וכניסתו של שרת לחיים הפוליטיים עצרו את שאיפותיה המקצועיות והיא התרכזה בגידול המשפחה ועמידה לצידו של בעלה – הן בתפקידים דיפלומטיים והן בייעוץ מקצועי ופוליטי.

באופן כמעט-פורמלי או לא פורמלי, סייעה צפורה למשה שרת לאורך כל תקופת תפקידו כראש הזרוע המדינית של הסוכנות היהודית. ב-1942 נסעה לטהראן כדי לסייע בהצלתם של מאות יתומים יהודים מפולין (׳ילדי טהראן׳), ובעת שהיה שרת עצור בלטרון (בעקבות ׳השבת השחורה׳) שימשה כמתווכת בינו לבין הסוכנות היהודית בארץ ובעולם.

גם כשנבחר שרת לראשות הממשלה ב-1954, הוסיפה לשמש יד ימינו, התלוותה אליו לישיבות חשובות וכתבה רבים מנאומיו. לאורך כל שנות פעילותו הציבורית של שרת, יזמה צפורה פעילות ציבורית והתנדבותית, ובכך למעשה קבעה תקדים לנשות ראשי הממשלה שבאו אחריה. בין היתר, פעלה לקידום האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים, ולמען קליטת עולים חדשים.

לאחר מות שרת ב-1965 נעלמה ציפורה מעין הציבור כמעט לגמרי, עד מותה בשנת 1973.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

למידע נוסף:

http://sharon-geva.blogspot.com/2020/10/blog-post_27.html

מרשה פרידמן (1938- 2021)

פעילה פוליטית וחברתית אמריקאית-ישראלית, מחלוצות המאבק באלימות במשפחה בארץ והפמיניזם הישראלי בכלל. כיהנה כח״כ בכנסת ה-8.

נולדה בניוארק, ניו ג׳רזי. השלימה תואר שני ב-NYU ובשנות ה-60 היתה פעילה בתנועה למען זכויות השחורים בארה״ב.

ב-1969 עלתה לארץ, למדה באוניברסיטת חיפה והיתה ממייסדות התנועה הפמיניסטית בארץ ופעילה בתנועה לזכויות האזרח.

ב-1973 נבחרה כח״כ מטעם סיעת ׳רצ׳ שבראשה עמדה שולמית אלוני, על בסיס פעילותה למען זכויות נשים, ובהמשך פרשה מהסיעה והקימה, יחד עם חה״כ לובה אליאב, את ׳הסיעה הסוציאל-דמוקרטית׳.

כח"כ העלתה לסדר היום נושאים הקשורים בזכויות אדם ואזרח וזכויות נשים בפרט, שנחשבו אז לטאבו – ביניהם העיסוק באלימות נגד נשים, גילוי עריות, זנות בקרב נערות, מניעת סרטן השד, ועוד.

ב-1976 יזמה את הדיון הראשון אי פעם במליאת הכנסת שעסק באלימות נגד נשים בתוך המשפחה, ונענתה בתגובות לעגניות ומזלזלות.

ב-1977 הקימה את ׳מפלגת הנשים׳ שלא עברה את אחוז החסימה, אך נועדה, לטענתה, בעיקר להעלות מודעות לנושאים הנוגעים למעמדן של נשים בישראל.

יחד עם נשים נוספות, הקימה באותה שנה את ארגון ׳נשים למען נשים׳ שייסד את המקלט הראשון בישראל לנשים מוכות – מקום לו ייחסה גם חשיבות הסברתית, בכך שהנכיח את קיומה של תופעת האלימות במשפחה.

לקראת גיל 40 התגרשו פרידמן ובעלה והיא יצאה מהארון כלסבית, ובכך הפכה לח״כית (לשעבר) הלסבית המוצהרת היחידה. בראשית שנות ה-80 עזבה את הארץ ומאז היא מתגוררת בארה״ב.

במלאת 40 שנה לאגודה למען הלהט״ב נכללה ברשימת 40 המשפיעים בתולדות קהילת הלהט״ב.

תודה ל Naama Lazimi ול Anat Rosilio על ההשראה לפוסט.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

לאונורה גליגאי (1568-1617)

בת לווייתה הנאמנה של המלכה-האם של צרפת, אשר הוצאה להורג לאחר שהואשמה בהתייהדות ומעשי כשפים.

לאונורה גליגאי (לבית דורי) נולדה בפירנצה בשנת 1568. היא היתה חברת ילדות של מריה מדיצ'י מפירנצה, אשר לימים נישאה למלך צרפת אנרי הרביעי. מריה הביאה עמה לפריז את לאונורה, שהיתה חברתה הטובה ואשת סודה.

לאונורה האיטלקיה, שהיתה זרה בצרפת, התקשתה בלימודי הצרפתית. עם זאת, היא צברה כוח פוליטי רב בחצר המלך, דבר שעורר טינה רבה. היא נישאה לקונצ'ינו קונצ'יני, אשר השתלב גם הוא בחוגי השלטון. הוא מונה לתואר מרקיז וקודם לתפקיד בכיר המקביל לראש ממשלה של ימינו.

בתקופה זו, לאונורה סבלה מדיכאון וממחלות שונות (ביניהן, ככל הנראה, אפילפסיה). לאחר שדרכי הטיפול המסורתיות העלו חרס, נקרא הרופא היהודי ד"ר אליהו מונאלטו לטפל בה. הוא סילק מחדרה את הכמרים והנזירים שהתפללו, גזר פרישות מבעלה ל-40 יום, ובמקביל יום-יום היו יוצאים לאוויר הצח ומנהלים שיחות נפש. מאמצים אלו הועילו ושיפרו את מצבה הבריאותי של לאונורה.

לאחר הירצחו של המלך אנרי הרביעי מונתה מארי דה-מדיצ'י למלכה עד אשר בנה, יורש העצר לואי ה-13, יגיע לבגרות. לאונורה יעצה למלכה מארי בענייני המדינה. במקביל קונצ'ינו, בעלה של לאונורה, מונה לתפקיד בכיר עוד יותר בממשל.

בשנת 1617 יזם המלך לואי ה-13 "הפיכת חצר" בעקבות סכסוך עם מארי. במסגרתה נרצח קונצ'ינו וליאונורה נעצרה והואשמה בכישוף, בגידה והתייהדות. קשריה עם הרופא היהודי וכן ספרים עבריים שנמצאו בביתה היוו הוכחה מרשיעה במשפט.

גזר הדין של לאונורה היה הוצאה להורג, היא הועלתה על המוקד כמכשפה. ההוצאה להורג של לאונורה וקונצ'ינו היא תוצאה של נסיבות מורכבות, אך נגועות בשנאת זרים, אנטישמיות ושנאת נשים.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

שמחה צברי (1913-2004)

פעילה פוליטית, חברת כנסת ואקדמאית.

שמחה נולדה בארץ ישראל לסעדיה וזהרה, עולים חדשים מתימן, אשר עלו לארץ במסגרת עליית "אעלה בתמר" של בני הקהילה. המשפחה התיישבה בשכונת נווה צדק התל-אביבית, ובילדותה הצטרפה שמחה לתנועת הצופים, אך בהמשך עזבה את הצופים לטובת "גדול עמל" – תנועת נוער קומוניסטית חדשה. שמחה נקשרה לרעיון הקומוניסטי, ולמרות גילה הצעיר, פעילותה הענפה בארגונים קומוניסטיים רבים הביאו לירידתה למחתרת בסוף כיתה ח'. מגיל צעיר התאפיינה שמחה באופיה החזק ונאמנותה הבלתי מתפשרת לשיוויון חברתי ולאידאל הקומוניסטי.

ב1930 נשלחה שמחה מטעם המפלגה הקומוניסטית בפלשתינה לברית המועצות לשם לימודים, ושם זכתה לכינוי יאמינה – התימנייה. לאחר סיום לימודיה, חזרה שמחה לארץ ישראל ולקחה חלק במגוון פעילויות מחתרתיות נגד מטרות בריטיות וציוניות כאחד. שמחה נעצרה מספר פעמים, ואף ישבה בכלא לתקופות שונות. תכתובת פנים ארגונית מגלה כי שמחה זכתה להערכה רבה בשורות המפלגה הקומוניסטית: "יאמינה, אשה משכילה ומפותחת, מתמצאת היטב בשאלות הפוליטיות… זוכה בכבוד מיוחד וביוקרה ואפשר לקדמה לעבודה אחראית יותר". ואכן, החל מ1934, בהיותה רק בת 21, שמחה לא הייתה רק בת זוגו של אל-חילו, ראש המפלגה, אלא שימשה גם כחברת הוועד המרכזי, מספר שתיים במפלגה ואחת מהדמויות הבולטות ביותר בתנועה הקומוניסטית של אותם ימים.

עם הקמת המדינה, הצטרפה שמחה לקומוניסטיים העבריים אשר היו חלק ממפלגת מפ"ם. אולם לאחר הצטרפותם של חבריה הפוליטיים למק"י, מצאה את עצמה מחוץ למערכת הפוליטית. בגיל 41, ללא בית פוליטי ולאחר שזוועות משטרו של סטלין החלו להתברר, גרמו לשמחה לשבר אידיאולוגי ואישי קשה. שמחה החליטה לחזור לספסל הלימודים, השלימה בגרויות, והמשיכה עד לתואר דוקטור במזרחנות מטעם הסורבון. לאחר חזרתה לארץ, שימשה שמחה כמרצה באוניברסיטת ת"א עד ליום מותה.

לקריאת נוספת

מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א בה נולדה והתגוררה במרבית ימיה.
עיריית תל אביב יפו

** התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן **

זינה הרמן (1914-2013)

למה היא לא מונצחת?

דיפלומטית וחברת כנסת ישראלית. עבודתה הציבורית של הרמן התאפיינה בנתינה לזולת, דאגה לזכויות ילדים ונוער, סיוע ועזרה לאחר. עבודתה בתוך תחומי מדינת ישראל סייעה לביסוס מערך העבודה הסוציאלית, ופעולתה הדיפלומטית באו"ם סייעה לקבלת ישראל במישור הבינלאומי.
הרמן נולדה בלונדון בשנת 1914 למשפחת שטרן- משפחה יהודית מבוססת. בשנת 1935 סימה את לימודיה בחוק ויחסים בינלאומיים. במהלך לימודיה האקדמאיים פגשה בקיימברידג' את אבא אבן ואת אברהם הרמן (שלאחר מכן התחתנה איתו), שהכניסו אותה למעגלים הציוניים בשנים אלו. עם סיום לימודיה היא החלה לעבוד בפרסום, אולם עם התדרדרות המצב באירופה היא פרשה מעולם זה והחלה לעבוד בסיוע לפליטים. תודעתה הציונית התחדדה בשנים אלו והרמן עלתה יחד עם בעלה לישראל בשנת 1940.
בראשיתה דרכה בארץ עבדה כעובדת סוציאלית, ולאחר מכן, בין השנים 1943-1949 עבדה במחלקת ההסברה של עליית הנוער. עם קום המדינה היתה הרמן חלק מהגרעין המייסד של משרד החוץ, וסייעה לגבש את המדיניות הדיפלומטית של המדינה הקמה.
עם קום המדינה מונתה לחברה במשלחת ישראל לאו"ם, תפקיד בו שימשה עד שנת 1955. בסיום כהונתה באו"ם מונתה לנציגת מדינת ישראל ביוניצ"ף. בשנים 1957-1959 מנהלת המחלקה למוסדות בינלאומיים במשרד החוץ.
בשנים 1969-1974 כיהנה כחברת הכנסת השביעית מטעם סיעת המערך. הייתה חברה בוועדת החינוך ובוועדת השירותים הציבוריים. בין השנים 1976-1996 היתה נציגה של כבוד בועדה לפליטים באו"ם.
לאורך השנים פעלה במסגרת ארגונים בינלאומיים בנושאי רווחה, זכויות אדם ומעמד האישה ופעלה ללא לאות לזכויות קבוצות מוחלשות.

איפה כדאי להציע? ירושליים- שם פעלה ושירתה את הציבור, חולון, הנחשבת עיר הילדים, תל אביב- עיר מרכזית לפעילות דיפלומטית ובינלאומית בארץ.

להמשך קריאה
התמונה באדיבות אתר הכנסת

שרה דורון (1922-2010)

מגיע לה רחוב משלה!

חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו, חברת כנסת, כיהנה כיו"ר מכבי שירותי בריאות.
שרה נולדה בליטא ועלתה לישראל כשהייתה בת 11. היא החלה את הקריירה הציבורית שלה כיו"ר ועד ההורים העירוני בתל אביב. בשנת 1967 נבחרה למועצת העיר מטעם מפלגת גח"ל, ושירתה כיו"ר ועדת החינוך העירונית בתל אביב.
לאחר קרוב לעשור בעיריית תל אביב נבחרה שרה לכנסת בשנת 1977, מטעם מפלגת הליכוד. היא מונתה לשרה בלי תיק ובכך הפכה לאישה השלישית בישראל שמונתה לתפקיד שרה. שרה שימשה כיו"ר הקואליציה וכחברה בוועדת החוץ והבטחון, בוועדת הכנסת, בוועדת החינוך והתרבות ובוועדת העבודה והרווחה. במסגרת פעילותה הפרלמנטרית יזמה את חוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה.
החל משנת 1988 כיהנה שרה בהתנדבות כיו"ר הנהלת מכבי שירותי בריאות. היא ניהלה את התמודדותה של מכבי עם חוק הביטוח הבריאות הממלכתי שנכנס לתוקף בשנת 1995.
מדי שנה מתקיים כנס של "קבוצת מכבי" הקרוי על שמה.

אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בתל אביב-יפו.

לקריאה נוספת
תצלום: אתר הכנסת.

פסיה ארוך (1947-2014)

מגיע לה רחוב משלה!

אשת חינוך, פעילה פוליטית וחברתית, חברת עיריית אילת.

פסיה הקדישה את חייה לפעילות ציבורית בעירה, אילת, ובפרט לחינוך. היא החלה את דרכה המקצועית כמורה, ובהמשך הפכה למנהלת בית ספר יסודי. היא ניהלה את פרוייקט "נוער שוחר מדע" במכללת אילת, ואף כיהנה כיו"ר מכללת אילת. בעבודתה כמנהלת "עמל הישגים" באילת הצליחה להביא לעיר סגל מקצועי שיילמד מקצועות נדרשים כגון הנדסאי חשמל, תוכנה, תעשייה וניהול וכו'.
דלתה של פסיה תמיד הייתה פתוחה בפני כל מי שנזקק לעזרה. היא סייעה ככל שיכלה לאוכלוסיות מוחלשות – קשישים, נכים, אמהות חד-הוריות ועוד.
בין השנים 1993-2003 שימשה פסיה כחברת עיריית אילת מטעם מפלגת "מרצ". כחברת עירייה הובילה פסיה את המאבק נגד הקמת קזינו באילת, ומאבק לסגירת בתי הבושת בעיר. בנוסף, הייתה פסיה ממובילי המהלך להקמת שלוחה של אוניברסיטת בן גוריון באילת.

אין על שמה אף רחוב בישראל! כדאי להציע אותה בעירה, אילת, בה חיה ופעלה. מאז מותה של פסיה לפני כשנתיים, מנסה משפחתה להנציח את זכרה בעיר אך העירייה לא משתפת פעולה. כדאי לפנות לעיריית אילת ולהדגיש את חשיבותו של הנושא.

תמונה באדיבות ענבל נצר.

 

חנה לוין (1897-1985)

מגיע לה רחוב משלה!

ראשת עיריית ראשון לציון. יו"ר ויצו ישראל. נשאה את פנקס השירות מס' 1 של חיל הנשים של צה"ל. הייתה ראשת העירייה הראשונה שכיהנה במדינת ישראל.
חנה נולדה ברוסיה למשפחה ציונית. כשמלאו לה 26 עלתה לארץ יחד עם משפחתה. בארץ הכירה את מיכאל לוין שיהיה לבן זוגה, וכעבור שנה נישאו.
בני הזוג לוין גרו בראשון לציון. בתקופה זו החלה חנה את פעילותה בויצו. במרוצת השנים היא שימשה כיו"ר ויצו בראשון לציון, יו"ר ויצו בישראל וחברת הנהלת ויצו העולמית. במסגרת עבודתה הקדישה חנה את עצמה לקליטת עולות ועולים חדשים, סייעה לעולות למצוא עבודה ומגורים ולהיקלט בארץ. חנה אף הקימה קרן להלוואות לעולות החדשות מכספה הפרטי.

בשנת 1942 התגייסה חנה לחיל העזר הבריטי. במסגרת שירותה הצבאי טיפלה בחיילות העבריות וכונתה "אם החיילות העבריות". היא השתחררה בשנת 1945 בדרגת לוטננט, וגם אחרי השחרור הוסיפה לדאוג לרווחתן של החיילות והחיילים המשוחררים במסגרת לשכת השחרור.
כשהייתה בת 50, בשנת 1948, התגייסה חנה לצה"ל, ונשאה את פנקס השירות מס' 1 של חיל הנשים. היא שימשה כקצינת גיוס ראשית לחיל הנשים במלחמת העצמאות. גם אחרי שהשתחררה משירות סדיר המשיכה חנה לדאוג לרווחת החיילות והחיילים המשוחררים, בפרט לשיקום נפגעי הקרבות.
בשנת 1956 נבחרה חנה לראשות עיריית ראשון לציון. במהלך כהונתה הדגישה חנה את חשיבותו של חינוך הילדים והנוער והדאגה לרווחתם. במסגרת פועלה כראשת עיר הקימה בין היתר את השירות הפסיכולוגי העירוני, קונסרבטוריון ללימודי מוזיקה ואת "מפעל ההזנה" לילדי בתי הספר בעיר. בנוסף, תרמה מכספה הפרטי כסף להקמת "בית ויצו" בראשון לציון המשמש עד היום כמועדון לילדים ונקרא על שמה ועל שם בן זוגה.
חנה זכתה בעיטור "גור אריה" על ידי איגוד החיילים המשוחררים מכל הצבאות שנלחמו בנאצים.
זכתה בתואר "עמית כבוד" של האגודה למען החייל.
בשנת 1984 נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות ה-36 למדינת ישראל.

קיים על שמה רחוב אחד בלבד בישראל – בעיר ראשון לציון קיים רחוב "חנה ומיכאל לוין" על שמה ועל שם בן זוגה. כדי להציע אותה בערים נוספות! למשל, בחולון עיר הילדים, בערים בהן יש שכונות ליוצאי צבא כמו יבנה ותל אביב, ועוד.

לקריאה נוספת
תמונה באדיבות משה פרידן

 

 

המלכה ברניקי (~28 – ~79)

מגיעים לה עוד רחובות וקרדיט נכון!

מלכה יהודיה מבית הורדוס, אחת הנשים המשפיעות ברומא העתיקה, נכדה-רבתה של מרים החשמונאית.
שימשה כנראה, כמלכה לצד אחיה המלך אגריפס. כאשר הניצבים הרומיים החלו להתעמר באוכלוסיה היהודית, לגזול את כספי בית המקדש ולטבוח בחפים מפשע התחננה ברניקי על חייהם.
יחד עם ההנהגה היהודית בירושלים היא שלחה אגרת לנציב בסוריה בה התריעה על התנהגותו של הנציב פלורוס.
למרות ניסיונם של ברניקי ואגריפס לשכנע את העם לא למרוד ברומא, פרץ מרד וארמונותיהם הועלו באש. הותר להם לצאת את העיר אז גלו לסוריה.
כשרומא הכניסה כוחות לדכא את המרד מתעד יוסף בן מתיתיהו את ברניקי מתחננת בפני אחיה על חייו של יוסטוס איש טבריה שהוביל את המרד ובכך הצילה אותו ממוות.
ברניקי החלה מערכת יחסים עם טיטוס, בנו של אספסינוס, נציב בסוריה. היא היתה אז בת כארבעים אחרי שתי מערכות נישואים והוא בערך בן שלושים או צריך מכך. לאחר הדחתו והתאבדותו של נרון ומתוך אי יציבות, תומכת ברניקי במינוי אספסינוס לקיסר, עוזרת לו בעזרת קשריה וזוכה לראות איך אבי מאהבה הופך לקיסר.
היא ציפתה להנשא לטיטוס אך הרכילות, המזימות והשנאה כלפיה משום שהיתה יהודיה ו"מזרחית" כמו קלאופטרה הביאה לפרידתם. היא זכתה לראות את טיטוס הופך לקיסר בטרם שבה אל ממלכתו של אגריפס.

רחוב על שמה יש בירושלים, אבל עיניכן הרואות- ההסבר השגוי מאד מרגיז.
בטבריה יש על שמה מספר אתרים: הר ברניקי, שמורת מצוקי ברניקי, אמת ברניקי וחוף ברניקי. אנחנו סבורות שהגיע הזמן גם לרחוב על שמה בטבריה ובכלל בערי הגליל.

עוד מידע
צילום: שרון צימרמן