שרה שפירא (1866-1932)

הייתה משוררת שכתבה בעברית, ופעלה בתחומי רוסיה והאימפריה הרוסית.
במהלך הקריירה שלה פירסמה שירים בכתבי עת שהופיעו באותה תקופה.
שירה הנודע "ציון", המוכר בזכות מילות הפתיחה שלו:"אל טל ואל מטר", נכתב בשנת 1887.
ארבע שנים לאחר פירסום השיר, הוא הולחן ע"י דוד קבונובסקי, שהיה מלחין ידוע שפעל בתקופה ההיא.
השיר התקבל בהתלהבות רבה ע"י אנשי היישוב, והודפס בשירונים רבים.
בשנת 1901, עבדה כמורה באודסה, ולקחה חלק בוועידת חובבי ציון שהתכנסה בעיר.
קיימה קשר מכתבים עם המשורר יהודה לייב גורדון, שהקדיש לה ארבעה שירים מיצירתו.
משוררים נוספים של התקופה כתבו לכבודה שירים.
לאחר המהפכה הרוסית התגוררה במוסקבה, ועברה לעבוד במחלקה היהודית של ספריית לנין, במסגרת עבודתה שם, שימשה כעוזרת מנהל המחלקה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו, ובכל עיר אחרת שבה יש חיי תרבות.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%A9%D7%A8%D7%94_%D7%A9%D7%A4%…
קרדיט תמונה: התמונה מתוך אתר "עונג שבת" ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

נחמה ריבלין, (1945-2019)

מגיע לה רחוב משלה!

הייתה אשת נשיא המדינה ראובן ריבלין יבדל"א.
נולדה במושב חרות.
למדה בבית ספר תיכון בעמק חפר.
בשנת 1964, למדה באוניברסיטה העברית בירושלים, וקיבלה תואר ראשון בביוטכנולוגיה וזואולוגיה, יחד עם תעודת הוראה בתחום מדעי הטבע.
במשך שנים ארוכות עבדה באוניברסיטה העברית כמזכירה מדעית במכון למדעי החיים, בתחילת דרכה עבדה כמזכירה במחלקה לזואולוגיה, ולאחר מכן, עבדה במחלקת אקולוגיה.
לאחר יציאתה לגימלאות, החלה ללמוד את תולדות האמנות, אך לא קיבלה תואר אקדמי בתחום זה.
במסגרת תפקידה כאשת הנשיא, תמכה בפעילויות לטובת נשים וילדים, לצד תמיכה במשפחות שכולות.
בעת כהונתה אירחה 200 פעילי אקי"ם, במטרה לתמוך בילדים המתמודדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית.
קידמה נושאים כמו שמירה על איכות הסביבה ושלום.
בשנת 2018, ייסדה את הפרס לשירה עברית, ולקחה חלק בדיבוב הסרט "הדב פדינגטון 2".
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ירושלים
עיריית תל-אביב-יפו
Reuven Ruvi Rivlin – ראובן רובי ריבלין
קרדיט תמונה:ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/נחמה_ריבלין

פרופ׳ חוה ליפשיץ (2005-1936)

כימאית ישראלית בולטת, מומחית בתחום ספקטרומטרית מסה.

▪️נולדה בוינה כאוה וולף, ולאחר האנשלוס עלתה עם משפחתה לא״י. בילדותה גילתה כשרון בולט למוזיקה ולמדה פסנתר אצל המלחין פאול בן חיים.

▪️למדה כימיה וכימיה פיזיקלית לתואר ראשון ושני באונ׳ העברית. בשנת 1961 השלימה את דוקטורט בכימיה של קרינות בהנחיית גבריאל שטיין, שלאחריו נסעה לפוסט-דוקטורט באונ׳ קורנל, שם החלה את דרכה המקצועית בתחום המוביל בו עסקה – ספטקטרומטרית מסה.

▪️בשובה הצטרפה לסגל האונ׳ העברית שם פיתחה מעבדה לחקר התחום ותרמה לפיתוח ההוראה. הנחתה תלמידים רבים לדוקטורט ופוסט-דוקטורט, עמדה בראש המכון לכימיה באונ׳ העברית והיתה חברה בצוות העורכים של כתבי עת מקצועיים מובילים וזכתה במספר פרסים חשובים.

▪️בנוסף, החזיקה בתפקידים ציבוריים שונים בעולם האקדמיה – היתה חברה במועצה להשכלה גבוהה, יו"ר המחלקה לכימיה פיזיקלית וחברה בוועדה העליונה למדע וטכנולוגיה.

▪️שימשה דמות תומכת ומודל לחיקוי עבור מדעניות בתחילת דרכן באקדמיה.

▪️ליפשיץ התמודדה עם מחלת הסרטן במשך כ-20 שנה, אך המשיכה בפעילות ובמחקר עד ימיה האחרונים.

▪️הותירה בלכתה את בעלה, פרופ׳ אסא ליפשיץ – גם הוא במכון לכימיה באונ׳ העברית, ושלושה ילדים.

עיריית תל-אביב-יפועיריית ירושליםעיריית רחובותהאוניברסיטה העברית

*התמונה מתוך אתר מכון ויצמן ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

נחמה דוידית (1924-2015)

שחקנית, במאית, מורה וציירת.

נחמה סטוקלין נולדה בתל אביב. היא למדה בסמינר לוינסקי למורים וב-1945 נבחנה לבית הספר הדרמטי שליד תיאטרון הבימה.
היא התקבלה והפכה לשחקנית, בת המחזור הראשון של שחקני הבימה. בין השנים 1947-1950 שיחקה בהצגות כמו- משפחת היינה, המבול וערבות הנגב.
במהלך משחקה בהצגה, צפה בה הבמאי האמריקאי הרולד קלורמן והציע לה מלגת לימודים בארה"ב. היא למדה בניו יורק ב-neighborhood playhouse והמשיכה את לימודיה ב-actor's studio. במהלך הלימודים החלה לעסוק בבימוי ועבדה במחנות נוער לילדים דוברי עברית.

ב-1951 שבה לישראל וביימה הצגות עם תלמידים ושחקנים חובבים. ב-1955 חתמה חוזה חסר תקדים עם תיאטרון האוהל שאיפשר לה לבחור את תפקידיה ולא להופיע בהצגות ישנות המחודשות. היא הופיעה בהצגות שזכו לשבחים כמו: ג'וני בלינדה, קערת העץ וכוכב השחר. ב-1957 עברה השתלמות משחקית נוספת בפריז.

ב-1962 פרשה מעולם המשחק והחלה לצייר. ציוריה הוצגו בתערוכות בגרמניה וארה"ב. ב-1973 למדה ציור בבית הספר לאומנות "בצלאל" שבירושלים והשלימה תואר שני בריפוי אומנויות בבוסטון.
בין השנים 1981-2004 עבדה כמורה להוראה מתקנת בשילוב אומנות בבתי ספר יהודיים בארה"ב. וב-2010 שבה לארץ, התגוררה ברעננה והמשיכה לצייר עד סוף ימיה.

ראוי שיהיה רחוב על שמה בערים בהן ניכר פועלה- תל אביב, ירושלים ורעננה. עיריית תל אביב יפו עיריית ירושלים עיריית רעננה

נג'ווה סלאם (1925-1988)

שחקנית מצריה.

נט'ירה מוסא שח'אתה נולדה בקהיר למשפחה יהודית. עקב העוני שבו גדלה, היא הפסיקה את לימודיה בסוף בית הספר היסודי.
היא החלה לשחק בקבוצת התיאטרון של נגיב א-רחיאני. זאת לאחר שכשצפתה בהצגה של הקבוצה בגיל 13, היא ניגשה לרחיאני ואמרה לו שנהנתה ממנה ותרצה לעבוד אצלו. בתחילה הוא סירב, אך נג'ווה המשיכה להגיע כל שבוע. הוא התרשם מהילדה ואיפשר לה לעבוד כסייעת ללא תשלום. לאחר שנה, הוא החל לשלם לה סכום מועט וכאשר אחת מהשחקניות חלתה היא החליפה אותה. כאשר עלתה לבמה, אף אחד מהשחקנים האחרים לא האמין שזוהי הפעם הראשונה שלה עליה.

היא הפכה לשחקנית מן המניין, כוכבת מוכרת ואהובה ששיחקה בהצגות רבות.
בשנות ה-60 הקהל המצרי החל לגלות את עולם הטלוויזיה. נג'ווה שיחקה באחת מהתוכנית הנצפות ביותר, "הגבר שהתחייב" (בתרגום חופשי). בכל פרק היא שיחקה דמות אחרת לגמרי, דבר שדרש טווח משחק ויכולת של עמידה מול מצלמה, יכולות שלא כל שחקני התיאטרון ידעו או יודעים ליצור. היא שיחקה בעוד סדרות טלוויזיה מוכרות ומספר סרטים.
בשנות ה-70 הקימה קבוצת תיאטרון משלה שנקראה בשמה, "נג'ווה סלאם". הקבוצה הופיעה במרכז המוזיקה שבמרכז קהיר והצליחה מאד.

ב-1978 הוענק לה אות הוקרה מהמדינה מצרים ועד היום היא זכורה כאייקון לאומי ממלכתי מצרי.
ראוי להוקיר לה כבוד ושיהיה רחוב על שמה. ניתן לעשות זאת באחת מהערים בעלות דו קיום כמו יפו, עכו, חיפה או ירושלים. או באשדוד, שם חיים חלק ממשפחתה של נג'ווה עד היום.
עיריית אשדוד – העמוד הרשמי עיריית ירושלים עיריית חיפה עיריית עכו עיריית תל-אביב-יפו

ד"ר מלכה (מלי) שפיגל (1895-1983)

נולדה במגדבורג שבגרמניה.
בשנת 1919, עברה הסמכה לרופאה, ולאחר מכן נישאה לבעלה ד"ר אברהם שפיגל.
לזוג שפיגל היו 3 ילדים, בהריונה עם גבריאל, עברה שפיגל בתאונת דרכים שבעקבותיה בנה נולד עם לקות שכלית.
בשנת 1933, עלתה משפחתה לארץ ישראל, והחליטה להתיישב בירושלים.
במהלך השנים, חלה התקדמות במצבו של גבריאל, אך למרות ההתקדמות, החריגות נשארה.
בשנת 1946, החליטו מלכה ובעלה לחפש פיתרון לגבריאל, ולילדים נוספים, ולאחר כמה שנים, בשנת 1951, הזוג שפיגל יחד עם קבוצת ידידים, החליטו להקים את עמותת אקי"ם.
הבן מיכאל נתן לעמותה את שמה, ע"ש הפסוק מספר איוב פרק ד':
"אקים כושל במלי וידיים רפות אחזק".
בשנת 1980, הוענק לד"ר מלכה שפיגל תואר יקירת העיר ירושלים.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
יש על שמה רחוב בירושלים.
אנחנו קוראות לציבור העוקבים ללחוץ על Jerusalem Municipality | עיריית ירושליםלהציב את שלט הרחוב על שמה, במהירות האפשרית.
למידע נוסף:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4533869,00.html
קרדיט תמונה:
צילום: עליזה אורבך ז"ל

דורותי (דבורה) דה רוטשילד, (1895-1988)

הייתה פילנטרופית ישראלית, נשיאת פיק"א, ואשת ג'יימס דה רוטשילד.
היא נולדה כבת למשפחת פינטו שמוצאה הוא מספרד, והיו לה שושלות רבנים במרוקו, בדמשק, וגם בארץ ישראל, בעיר צפת.
בנוסף לרבנים יצאו מהמשפחה גם משפטנים ומדענים ידועים.
דורותי נישאה לבעלה בשנת 1913, כשהייתה בת 17, בעת נישואיהם בעלה היה בן 35.
בשנת 1922 ירש בעלה את אחוזת וואדאדסון בעיר בקינגהמשיר שבבריטניה, ובני הזוג עברו לגור באחוזה. בעת מגוריהם שם סייעה דורותי לבעלה בעיסוקיו הפוליטיים, במיוחד בתקופה שבין השנים 1929 ל-1945 שבה ג'יימס היה חבר פרלמנט מטעם המפלגה הליברלית, כנציג מחוז האי אלי.
לאחר מות בעלה, בשנת 1957, ירשה דורותי את אחוזת וואדאסדון, ועוד אחוזה קטנה בבקינגהמשיר.
היא המשיכה לתמוך ביישוב היהודי שהיה בארץ ישראל, כפי שהיו בעלה וחותנה שקדמו לה, היא הייתה ידידה של חיים וייצמן, לימים נשיא מדינת ישראל, והייתה יושבת ראש של קרן יד הנדיב, שהיא קרן התרומות של משפחת רוטשילד, הקרן אחראית להקמת מוסדות ציבוריים רבים במדינה, כמו: הטלוויזיה החינוכית הישראלית, וחידוש פרוייקט הספרייה הלאומית.
תרומתו האחרונה של בעלה, מימנה את בניית משכן הכנסת, ולפני מותה תרמה לבניית בניין בית המשפט העליון.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/דורותי_דה_רוטשילד
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.

רוזה שושנה יפה. 1914-1864

הייתה מחנכת ומנהלת בית הספר, ייסדה את בית הספר העברי ביפו.
רוזה שושנה יפה נולדה בעיירה קטנה באוקראינה של היום, למשפחה בת חמישה ילדים. שלוש אחיות ואח אחד- הלל יפה, שלימים היה רופא המושבות בתקופת העלייה הראשונה, ונציג "חובבי ציון" בארץ ישראל. יפה גדלה במשפחה אמידה, ששמה דגש על השכלת הילדים. היא למדה בפנימייה בעיר הקרובה, ולאחר סיום לימודיה התיכוניים המשיכה להשכלה גבוהה באוניברסיטת מונפלייה בצרפת.
בשנת 1892, בגיל 26, היא עלתה לישראל, והשתקעה בתחילה בטבריה, שם אחיה עבד כרופא. כעבור שנה היא הוזמנה ע"י האליאנס להקים בית ספר ביפו.
בית הספר נפתח בשנת 1893, במימון משותף של עמותת כל ישראל חברים והאליאנס. הדרישה הראשונית היתה כי שפת הלימוד תהיה עברית, אולם כחלק מתהליך תחיית השפה ותפיסתה הלאומית המרתה יפה את ההחלטה ושפת הלימוד בבית הספר היתה עברית. ביה"ס לבנות הפך חלוץ בתחום השימוש בשפה העברית ובתוכניות לימוד מקוריות. בזכות מנהיגותה התקיפה של המנהלת, רוזה יפה, התנתק ביה"ס לבנות מן הלשון הצרפתית ומנטיות ההתבוללות של הנהלת "אליאנס". כך הפך לבית ספר עברי לאומי.
בית הספר לא היה רק מקום לימוד אלא גם מקום הכשרה אידיאולוגי- תלמידי בית הספר הוכשרו להיות מורים בעברית למושבות וליישובים החלוציים שקמו , בראי האידיאולוגיה שת תנועת חובבי ציון.
יפה ניהלה את בית הספר במשך 11 שנים . ב 1904 עברה ליבניאל שם חיה כחלוצה חקלאית עד מותה בשנת 1914.

איפה כדאי להציע אותה?@עיריית טבריה, שם גרה בתחילה, @עיריית תל אביב, שם פעלה וב@יבניאל.

התמונה מתוך אתר בית הספר אליאנס.

 

שולמית (שולה) איתן (1927-2014)

הייתה מחנכת, סופרת ילדים ומשוררת ילדים.
שולמית נולדה בשנת 1927 בארץ ישראל, ולמדה בגימנסיה הרצליה בתל אביב. בשלב מאוחר יותר בלימודיה, למדה במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין, ובמחלקה לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
הייתה לה השכלה אקדמית רחבה שהתבטאה בתארים בספרות, בתיאטרון ובאמנות.
במסגרת פעילותה, לימדה בבתי ספר ובמכללות, ושילבה גם הדרכה בחוגי דרמה, פירסום מאמרים בנושא חינוך, כתבה מחזות וסיפורים שהיו מיועדים לילדים ולמבוגרים, והתפרסמו בעיתוני ילדים, ובבמות פירסומיות נוספות.
עסקה עיבוד תסכיתי רדיו עבור קול ישראל הישן, ובעיבוד חומר ספרותי לילדים, פעוטות, וילדי חינוך מיוחד, העיבוד היה מיועד למשרד החינוך ולטלוויזיה הלימודית, לימים הטלוויזיה החינוכית הישראלית.
בנוסף לכך פירסמה ספרי ילדים, ספרי שירה, וספרים למבוגרים.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/שולמית_איתן
קרדיט תמונה: מאתר מכללת ספיר

 

נעה בלאס (1937-2008)

מוזיקאית, מחנכת ומייסדת שיטות ריפוי באמצעות מוזיקה ויוגה.

נעה בלאס נולדה בתל אביב, וכבר מגיל קטן נמשכה לעולם המוזיקה. הוריה זיהו את כשרונה, ונעה למדה מגיל קטן נגינה על פסנתר, חליל וקומפוזיציה. בבגרותה, המשיכה נעה את לימודיה באקדמיה למוזיקה בתל אביב, ולאחר תום לימודיה כבר החלה בהלחנת יצירות מוזיקליות שונות, כתבה ספרים רבים בתחום החינוך המוזיקלי והחינוך המיוחד וכתבה סיפורי אגדות לילדים המשלבים צלילים ומוזיקה. אך מעל הכל, נדמה כי מפעל חייה היו שיטות הלימוד אותם פיתחה המיועדים לכלל האוכלוסייה ומבוססים על חינוך מוזיקלי כאמצעי טיפולי. התעניינותה המוזיקלית הייתה מגוונת, ובהדרגה חיפשה צלילים חדשים בעלי אפקט פסיכולוגי ופסיכותרפי. נעה הפכה את ביתה למעין מעבדה מוזיקלית, וחדריה השונים היו מעוטרים בצלחות מנגנות, גונגים גדולים ושאר כלי נגינה – מאולתרים ותקניים – אשר דרכם חקרה את השפעת הצלילים והמוזיקה על נפש האדם. את שיטותיה הייחודיות לימדה נעה במשך כ-3 עשורים באוניברסיטת בר אילן במחלקה להשתלמות מורים, ובכך למעשה הכשירה מטפלים לשיטותיה. לדבריה, המכנה המשותף לכל שיטות הלימוד אותם ייסדה, הוא הדגש על יצירת הקשר מצד המטופל בין המילים והסמלים לצלילים, ועל ידי חיבור זה לנסות ולסייע למטופל בקושיו ובצרכיו.

עד היום, שיטותיה נלמדות באוניברסיטאות, מכללות לחינוך, השתלמויות מטעם משרד הרווחה ועמותות העוסקות בתחום החינוך המיוחד, ובבתי ספר רבים המשלבים את את ילדי החינוך המיוחד. בנוסף, שיטותיה זכו להכרה עולמית ותורגמו לשפות שונות, תוך כדי המלצות מטעם משרדי רווחה רבים באירופה ובארה"ב כשיטות טיפול עדיפות.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ת"א, בה התגוררה ויצרה.
עיריית תל-אביב-יפו

למידע נוסף – http://www.noablass.com/

**תמונת של נעה לקוחה מתוך אתרה הרשמי, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן. צילום: דרורה שפיץ**