חנה פרידברג 1923-2006

חנה פרידברג

ימין למעלה: חנה עם הצוות הרפואי בבית החולים בקובנה (1947). משמאל: חנה רוכבת על אופנוע (1947). ימין למטה: חנה ונכדתה, יעל נודלמן (1995).

פוסט אורחת מאת יעל נודלמן

 

חנה נולדה למשפחת פרידברג בעיירה אקמנה שבליטא, החמישית מבין שישה אחים ואחיות. בילדותה עברה חנה עם משפחתה להתגורר בעיר טאורגה שגם בה הייתה אוכלוסייה יהודית גדולה. בתקופת לימודיה בתיכון הייתה לתלמידה מצטיינת ואת הכיתה התשיעית (באותה תקופה למדו 9 שנים) היא אף סיימה בהצטיינות במסלול אקסטרני. לאחר שסיימה את בית הספר, נרשמה לסמינר (מכללה) למורים והחלה ללמוד במסלול של מורות למתמטיקה. בשנת 1941, כשסיימה את שנת הלימודים הראשונה במכללה, היא נסעה לבקר את הוריה. במהלך הביקור גם הדוד שלה הגיע לבית הוריה והזהיר אותם מפני המלחמה שעמדה לפרוץ.

ביוני 1941, נמלטה חנה יחד עם משפחתה מהעיר, ימים ספורים לפני פלישת הגרמנים לעיר (כחלק ממבצע ברברוסה). במהלך ניסיון הבריחה, הצליחו בני המשפחה לעלות על רכבת לכיוון הגבול עם לטביה ולמרות הפצצות תכופות מהאוויר, הצליחו לחצות את הגבול. המשפחה המשיכה עם הרכבת וחצתה איתה את לטביה והגיעו עליה עד לגבול עם רוסיה ואחריו נכנסו לטריטוריה הרוסית. משם החליטה המשפחה לנסוע לקרובי משפחה רחוקים שהתגוררו באזור סיביר.

כאשר הגיעו לסיביר, הם הצליחו להתקיים בקושי רב שכן רק אחיה של חנה עבד ולמעשה פרנס את כל המשפחה בעצמו. חנה, שרק מלאו לה 18, החליטה להקל על משפחתה ולנסוע למוסקבה להתנדב לצבא. היא חשבה שכך יהיה למשפחתה פה אחד פחות שצריך להאכיל.

בסופו של דבר היא הגיע לעיר איוואנובו, שם למדה בקורס של אחיות צבאיות. בשנת 1943 סיימה את לימודיה ונשלחה לשרת בתור אחות צבאית בחזית האוקראינית. את מרבית שירותה היא העבירה בבית חולים שדה שהוקם בקייב ובאופן יומיומי השתתפה בניתוחים בשדה הקרב. גם לאחר המלחמה, חנה המשיכה לשרת בבית החולים, עד שב-1946 היא ביקשה לחזור בחזרה למשפחתה בליטא ושובצה בבית החולים הצבאי בקובנה. שירותה הצבאי של חנה הסתיים ב-1949, אחרי שביקשה להשתחרר מהצבא, כשהיא בדרגת סטארשי לייטננט (המקבילה לקצין בדרגת סגן בצה"ל). לאחר השחרור המשיכה לעבוד כאחות בבית חולים אזרחי.

בשנת 1991 עלתה חנה לישראל.

כדאי להציע אותה בחולון, בה התגוררה.

שרה מלכין (1885-1949)

מגיעים לה עוד רחובות!שרה מלכין

מחלוצות העלייה השנייה, ממייסדות תנועת הפועלות ואחת מראשיה.
שרה נולדה בלטביה. עוד בנעוריה הייתה פעילה בתנועת הנוער "פרחי ציון". היא עלתה לארץ בגיל 20, אידיאליסטית חדורת מוטיבציה. היא הייתה נחושה בדעתה להגשים את עצמה באמצעות עבודת אדמה בארץ ישראל. היא הגיעה לפתח תקווה ושם גילתה שחלומה לא יתגשם בקלות – נשים חלוצות הועדו לעבודות בית כגון גיהוץ, כביסה וטיפול בילדים, ועבודת אדמה יועדה לגברים בלבד. שרה התעקשה בכל זאת לעבוד בפרדס, אך לאחד שפעוט נפטר בפתח תקווה החליטו כמה מתושבי המושבה הוותיקים יותר שזהו עונש מאלוהים על עבודת נשים והוחלט לאסור על הנשים לעבוד כפועלות.
בהמשך עברה לגור ברחובות, אך גם שם התקשתה למצוא עבודה בחקלאות.
מרחובות המשיכה שרה לגליל, והגיעה לחוות כנרת. שרה הצטרפה לחברי "הקומונה החדרתית" בהקמת קבוצת דגניה. לאחר ויכוחים רבים והתנגדותם הרבה של חברי דגניה לעבודת נשים בחקלאות, עזבה שרה את הקבוצה.
בשנת 1912 היא חברה לחנה מייזל וסייעה לה להקים את "חוות העלמות", בית ספר חקלאי לנשים.
בשנת 1915 ניהלה שרה יחד עם המשוררת רחל בית ספר חקלאי לנערות בירושלים. לאחר מכן היא סייעה לד"ר הלל יפה להקים בית חולים בזכרון יעקב ועבדה בו תקופה כאחות. בשנת 1917 שבה שרה לפתח תקווה, שם הדריכה קבוצות של פועלות לעבוד בחקלאות. בהמשך ניהלה את חוות הפועלות בעפולה.
כל חייה נאבקה שרה על זכותה לעבוד עבודה חקלאית בארץ ישראל ולהגשים את חזונה הציוני והפמיניסטי. היא נפטרה בשנת 1949, ולא הספיקה לראות את מאבקיה נושאים פרי.

רחובות על שמה קיימים בהרצליה, בעפולה ובנתניה. כדאי להציע אותה גם בפתח תקווה, בזכרון יעקב וברחובות, בהן עבדה וחיה, ובערים נוספות!

לקריאה נוספת
תמונה באדיבות ארכיון דגניה א'.

 

 

טובה ברמן ישורון (1898-1997)

איך אין רחוב על שמה?טובה ברמן ישורון

היתה רופאה ישראלית, מהדמויות הבולטות ברפואה הציבורית בישראל.
נולדה באוקראינה למשפחה יהודית מסורתית. בגיל 17 התקבלה ללימודי רפואה בקייב, באוניברסיטת "ולדימיר הקדוש", אחת הפקולטות הוותיקות והגדולות בעיר. למרות שגיל הכניסה לאוניברסיטה עמד על 18 ולמרות המגבלות שהוטלו על מספר היהודים שיכולים ללמוד באוניברסיטה (הנומרוס קלאוזוס).
ב-1917 הצטרפה לתנועת "דרור" והתמסרה לפעילות ציונית. לאחר שקיבלה תואר דוקטור לרפואה, בחרו ברמן וחבריה לתנועה לעלות לארץ ישראל. ב-1923 הגיעה ברמן לישראל.
בשנתה הראשונה בארץ ישראל, שימשה ברמן רופאה במחנות החלוצים. היא טיפלה בחלוצים בבלפוריה לפני עלותם על הקרקע, לאחר מכן עברה למרפאה בבנימינה ומשם נשלחה לעבוד בבית החולים בצפת. בראשית 1927 יצאה לווינה להשתלמות רפואית והתמחתה ברפואה כללית ובבריאות הציבור. ב-1928 חזרה לארץ והתמנתה ליו"ר ארגון רופאי קופת חולים, תפקיד אותו מילאה עד שנת 1932.
ב-1932 מונתה לראשות המחלקה לרפואה מונעת במרכז קופת החולים, ומילאה תפקיד זה עד שנת 1948. היא פיתחה את רפואת הילדים, עמדה בראש ועדות לתכנון המשפחה והרחיבה את שירותי "טיפת חלב" בקופת החולים. כמו כן, הכניסה את הפיקוח הרפואי לבתי הספר.
בשנת 1948 נבחרה כחברה במרכז קופת חולים וחברה במחלקה המדיצינית. היא שימשה בתפקיד זה עד 1952, אז מונתה ליו"ר המחלקה המדיצינית במרכז קופת חולים ומילאה תפקיד זה עד 1968. בתקופת כניסתה לתפקיד התרחשו גלי עלייה המונית למדינת ישראל, וברמן תרמה בתפקידה למען קליטת העולים. היבט נוסף של העלייה היה קליטת רופאים רבים מבין העולים אל מוסדות קופת חולים, והיא פיתחה תוכניות ונהלים לקליטתם. במהלך השנים השקיעה מאמצים רבים לגיוס רופאים וכוח עזר רפואי לאזורי הספר ולמושבי העולים.
בשנים 1962-1986, במקביל לתפקידיה במרכז קופת חולים, עבדה ברמן כמרצה וראש הסקציה לרפואה כללית בפקולטה ללימודי המשך ברפואה באוניברסיטת תל אביב. ב-1963 לקחה חלק בדיון על הצורך בהקמת פקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן פעלה להקמת בית הספר לרפואה בחיפה בשיתוף פעולה עם הטכניון, ולהקמת בית הספר הראשון לרפואת המשפחה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
בשנת 1968, בגיל 70, קיבלה ברמן לידיה את הניהול הרפואי של מוסדות האשפוז של חולים סיעודיים: "בית רבקה" בפתח תקווה ו"בית אברהם הרצפלד" בגדרה.
במאי 1974 פרשה לגמלאות מתפקידיה בקופת חולים, אך עדיין שימשה ראש הסקציה לרפואה כללית בפקולטה ללימודי המשך באוניברסיטת תל אביב. במרץ 1986 העניק ארגון גמלאי קופת חולים לברמן את התואר "יקיר קופת חולים", כאות הערכה לפעילותה במשך עשרות שנים.


הציעו על שמה רחובות בעיר שלכן או בכל עיר שנראית לכן לנכון.

תמונה באדיבות דוד ג.
ויקיפדיה

 

ברטה לנדסמן (1882-1962)


מגיעים לה רחובות!ברטה לנדסמן

היתה אחות ואשת הרפואה הציבורית בהסתדרות הציונית הדסה שהקדישה את חייה לעזרה וטיפול באמהות ותינוקות. פועלה הידוע ביותר הוא הקמת התחנות לאם ולילד הידועות כתחנות "טיפת חלב" בארץ ישראל בשנת 1922.
נולדה באוקראינה. בשנת 1896 היגרה המשפחה לניו יורק. בשנת 1913 סיימה לנדסמן את לימודיה כאחות מוסמכת בבית הספר לאחיות "לבנון" (כיום ברונקס לבנון) שבניו יורק.
בין השנים 1913-1920 עבדה כאחות בריאות הציבור במחלקת הבריאות העירונית בניו יורק, בתחנות בריאות לתינוקות ובהנחלת החינוך להיגיינה בבתי ספר ובמחלקת הרווחה בבית החולים הר סיני בניו יורק. כמו כן, הייתה פעילה ברשת המרכזים לחלוקת חלב לתינוקות בניו יורק שהפעיל הנדבן היהודי נתן שטראוס. בתחנות אלו ניתנו לאימהות בקבוקי חלב כדי להבטיח הזנה ראויה של ילדיהן.
בשנת 1919 עברה לגור באטלנטה ג'ורג'יה, שם עבדה בבית מרפא לחולי שחפת, ובשנת 1920 עלתה ארצה במסגרת גל עלייה של מומחי רפואה וסיעוד שבאו להשתלב בפעילות "היחידה הרפואית" בארץ, אשר נלחמה במחלת השפעת ועזרה בבניית שירותי רפואה וקידומם. באותה שנה הצטרפה לשורות "קבוצת העזרה המדיצינית של ציוני אמריקה" (קעמצ"א). במשך שנתיים במחלקת הילדים בבית החולים 'הדסה' בירושלים ולאחר מכן יסדה את המחלקה לשירות ציבורי בהדסה, בה עבדה עד שנת 1936.
לנדסמן ארגנה והקימה בשנת 1922 את רשת התחנות לאם ולילד, שנודעה כעבור מספר שנים בתור טיפת חלב.

כדאי להציע רחובות על שמה בירושלים, שם היה עיקר פועלה בישראל, על אף שמפעל "טיפת חלב" הוא כלל ארצי…

ויקיפדיה


צילום: הזל גריוולד

אולגה (עלקה חיינה) חנקין (1852-1943)

מגיעים לה רחובות משלה.אולגה חנקין

אשת העליה הראשונה, מיילדת ידועה בראשית ההתיישבות הציונית בתקופת היישוב העברי בארץ-ישראל. היתה שותפה לרכישת קרקעות להתיישבות יהודית בפלשתינה-א"י, שידועה בהיסטוריה הציונית כ"גאולת האדמות", יחד עם בן זוגה יהושע חנקין.
בגיל צעיר למדה את מקצוע המיילדות בסנט פטרסבורג. היא הצטרפה לפגישות חברי תנועת ביל"ו וגם לפגישות של פעילי תנועת ההשכלה ופעילי חובבי ציון. לאחר לימודיה עלתה לארץ ישראל, והגיעה למושבה ראשון לציון.
זמן קצר לאחר מכן השתתפה במאבקם של האיכרים במושבה. באותם ימים פרץ המרד השני של איכרי ראשון לציון בפקידי הברון, בו התנגדו לכוונות הפקידים להופכם מאיכרים לשכירים. במהלך מאורעות אלו הכירה את יהושע חנקין והם התחתנו, ועברו ליפו. היא הייתה שותפה לקידום תוכניותיו שנחשבו לאבן יסוד בהתיישבות היהודית בארץ-ישראל. קשריה החברתיים והמקצועיים סייעו לו ליצור תשתית לקידום פרויקט "גאולת האדמות" בארץ.
בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19 יצאה לפועל רכישת אדמות חצ'ירה, היום חדרה.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה גורש יהושע חנקין לטורקיה. אולגה חנקין, הצטרפה אליו למרות שלא חויבה לכך. ב-7 בספטמבר 1918 חזרו ארצה, קודם לחדרה ואז לתל אביב. באוקטובר 1918 קיבלה דרכון מממשלת המנדט הבריטי בפלסטינה (א"י). באותם ימים כתבה מכתב לעיריית תל אביב בדבר שמות הרחובות בעיר:


"מפני מה לא נמצאים בין השמות התנ"כים זכר לנשים, גבורות האומה, כגון דבורה ואחרות? […] הריני מקווה, שדברי ימצאו הד בלבות חברי הועדה ויתקנו את המעוות ויזמינו גם נשים להשתתף בועדת השמות."

נפטרה בשנת 1943.
על שמה של אולגה חנקין נקראת השכונה גבעת אולגה בעיר חדרה. הציעו רחובות על שמה בחדרה, תל אביב, ראשון לציון.

ויקיפדיה


תמונה באדיבות תמר אשל

שפרה (~1300 לפנה"ס)

למה אין על שמה עוד רחובות רבים?11200817_868518456570359_2000400747363745595_n

שפרה המקראית, אחת ממילדות היהודים בתקופת פרעה. בתקופת גזרות פרעה המרתה את פקודת המלך להרוג את הבנים הזכרים.
"יֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר: בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם, אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן: מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה – בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שמות, א', טו'-כא)

שמה של שפרה הינו כנראה כינוי, ומתייחס לתפקידה כמיילדת, העוטפת את התינוק ומשפרת אותו.
הפרשנים חלוקים לגבי זהותה שפרה, חלקם מפרשים את הפסוק כאילו היתה מן הנשים העבריות, וחלקן גורסים כי היא היתה אישה נוכרית, שבחרה לדבוק במוסר ולא להמית את הבנים הזכרים.

יש על שמה רחוב בירושלים.
איפה כדאי להציע? ערים בעלות ריכוז אוכלוסיה דתית גבוה, וכן ערים שבהן בית חולים ליולדות.

תמונה: אורנה שפיצר