מרי ג'קסון נולדה בהמפטון, וירג'יניה. בשנת 1951, החלה לעבוד בנאס"א בתור מתמטיקאית ומחשבת (computer) במרכז המחקרי "לנגלי" שבעיר הולדתה.
היא היתה חלק מקבוצה משמעותית של נשים אשר היו אמונות על החישובים של מסלולי החלליות המאויישות הראשונות, וכך סייעה לסוכנות החלל האמריקאית (נאס"א) להשלים את משימתה לשלוח אסטרונאוטים לחלל. בהמשך הקריירה שלה עברה הכשרה הנדסית מתקדמת ונהייתה מהנדסת אווירונאוטיקה. למעשה, מרי ג'קסון היתה המהנדסת השחורה הראשונה בנאס"א.
לאחר 34 שנות קריירה, בהן הגיעה לתפקידי ההנדסה הגבוהים ביותר, היא החלה לנהל את התוכנית הפדרלית לקידום נשים בנאס"א. במסגרת תפקיד זה, היא סייעה לתעסוקה של מדעניות ולקידומן בסוכנות, עזרה לפרוץ מחסומים ולפתוח אפשרויות בתחום הטכנולוגיה וההנדסה עבור אפרו-אמריקאים ונשים.
סיפורה של ג'קסון הונצח בספר ובסרט "מאחורי המספרים".
בשנת 2020, סוכנות החלל האמריקאית (נאס"א) הכריזה כי המטה הראשי בוושינגטון ייקרא על שמה.
כימאית יהודיה-סובייטית, פרופסור לכימיה פיזיקלית, חוקרת, מרצה, ומחברת ספרי לימוד פופלריים.
נולדה במוסקבה למשפחה יהודית. סיימה בהצטיינות תואר שני בכימיה באקדמיה הצבאית והמשיכה לתואר דוקטור עם התמחות בפולימרים.
בשנים 1948-1941 עבדה כמהנדסת וכמנהלת טכנית במפעל למוצרי גומי בסברדלובסק שבחבל אורל. במקביל החלה לעבוד כמרצה, בתחילה במכללה לכימיה והנדסה של תעשיית הגומי, ובהמשך כחברת סגל באוניברסיטת אורל – מהמוסדות האקדמיים הנחשבים באזור. ב-1958 הקימה את המחלקה לחקר הפולימרים ועמדה בראשה במשך 3 עשורים.
עבודתה המדעית התמקדה בחקר התכונות התרמודינמיות של גומי ושל תמיסות פולימריות. היא פרסמה מעל 400 מאמרים, כתבה ספרי לימוד שתורגמו לשפות רבות ונותרו בשימוש במשך עשורים, והרבתה להרצות ברחבי ברה״מ.
אורסולה פרנקלין היתה מטארולוגית, פיזיקאית, סופרת ומחנכת גרמנית-קנדית ממוצא יהודי. בנוסף, היא פעלה רבות לקידום זכויות אדם וזכויות נשים, כתבה בין היתר על הקשר בין שלום לבין צדק חברתי וזכתה בפרסים רבים על פעילות זו. בשנת 2012 נכללה בהיכל התהילה למדע והנדסה של קנדה.
אורסולה נולדה בעיר מינכן שבגרמניה בשנת 1921. אמה היתה היסטוריונית ממוצא יהודי ואביה היה אתנוגרף ממוצא נוצרי-פרוטסטנטי. במהלך מלחמת העולם השניה, הוריה נכלאו במחנות ריכוז והיא נשלחה לעבודות כפייה במחנה עבודה. המשפחה שרדה את השואה והתאחדה בברלין לאחר המלחמה.
פרנקלין סיפרה כי בחרה ללמוד מדעים מכיוון שתכנים רבים (כמו למשל היסטוריה) היו מצונזרים כשהחלה את לימודיה האקדמיים בגרמניה הנאצית. "אני זוכרת הנאה חתרנית ממש," סיפרה בראיון, "אין שום מילה של סמכות שיכולה לשנות את חוקי הפיזיקה או את ההתנהגות של המתמטיקה".
פרנקלין כתבה על ההשפעות הפוליטיות של הטכנולוגיה על החברה. בספרה The Real World Of Technology היא מבדילה בין טכנולוגיות מנחות, בהן הפרטים מייצרים מרכיבים של השלם (כמו למשל פס ייצור במפעל המפוקח על ידי מנהלים), לבין טכנולוגיות הוליסטיות, בהן היצרן שולט בתהליך ומבין אותו מההתחלה עד סופו (כמו למשל על ידי בעלי מלאכה ואומנים). פרנקלין טענה כי טכנולוגיות מנחות, הנפוצות בחברה המודרנית, מקדמת "תרבות של ציות" ולא מעודדת חשיבה ביקורתית.
מחקריה של פרנקלין עסקו בתחום הארכאומטריה, המשתמשת בטכניקות ניתוח חומרים מודרניים לשם ניתוח ארכיאולוגי, בין היתר בתיארוך חפצים פרהיסטוריים. היא לקחה חלק בסקר שיני החלב, אשר חקר רמות איזוטופ רדיואקטיבי המצוי בנשורת של ניסויי נשק גרעיני בשיניים של ילדים. המחקר תרם להפסקת ניסויים אטמוספריים בנשק גרעיני.
אמילי לנדאו נולדה בבוסטון בשנת 1960 ועלתה לישראל ביחד עם משפחתה כשהיתה בת 14. היא למדה תואר ראשון במדע המדינה וספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, והמשיכה לתואר שני במדע המדינה. לאחר מכן המשיכה ללימודי דוקטורט ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.
בשנת 1986 הצטרפה לנדאו למכון למחקרי ביטחון לאומי שבאוניברסיטת תל אביב (INSS) כחוקרת מדעי המדינה, וניהלה פרוייקטים בנושאי בקרת נשק וביטחון אזורי. היא נחשבה לאחד מעמודי התווך שלו.
לנדאו עסקה והתמחתה בנושאי אסטרטגיה, משא ומתן, בקרת נשק וביטחון אזורי. היא כתבה מספר ספרים, אשר עסקו בין היתר במדיניות הגרעין של ישראל והאופן בו היא מובנת על ידי מדינות ערב, בקרת נשק במזרח התיכון ועוד. בנוסף חקרה לנדאו את הסכם הגרעין עם איראן, עובדה שהפכה אותה למרואיינת מבוקשת במערכות החדשות בארץ.
על הקשיים שחוותה בתור אישה באקדמיה בתחום הביטחון סיפרה בראיון למגזין פורבס: "היו לאנשים מסויימים סיבות להתעלם מדברים שהשמעתי. זו היתה דרך לא פשוטה בכלל… אבל אני מרגישה שהיום יש לי המקום שלי בתוך השיח, עם כל מה שכרוך בזה".
לאורך השנים הרצתה במוסדות אקדמים, ביניהם המרכז הבינתחומי בהרצליה ואוניברסיטת חיפה, וכן בכנסים בינלאומיים. במקביל ייעצה לגופים רבים ברחבי העולם בנושאי התמחותה והשתתפה ביוזמות Track II הנוגעות לסוגיות בקרת נשק וביטחון אזורי .
על עבודתה סיפרה בראיון למגזין פורבס, "הדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה לכתוב, זה הסיפוק האמיתי שלי. ההרגשה שהכתיבה שלי יכולה להשפיע בנושאים כל כך חשובים מספקת עוד יותר. אני נמצאת בדיוק איפה שאני רוצה להיות".
בשנת 2015 נבחרה על ידי מגזין פורבס כאחת מ-50 הנשים המשפיעות ביותר בישראל.
בשנת 2020, נפטרה ד"ר אמילי לנדאו לאחר מאבק במחלה קשה. היא הותירה אחריה בעל ושני ילדים.
רות עמירן היתה ארכיאולוגית ידועה, אשר התמחתה בארכיאולוגיה של העת העתיקה בארץ ישראל. ידועה בזכות ספרה "הקיראמיקה הקדומה של ארץ ישראל", אשר נחשב עד היום לאחד הכתבים החשובים ביותר בתחום זה.
רות נולדה במושבה יבנאל שבצפון הארץ, ולמדה בבית הספר הריאלי שבחיפה. ילדותה ונערותה התאפיינו בחינוך ציוני והסתפקות במועט. היא למדה ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית וסיימה את לימודיה בשנת 1939. בתקופה זו השתתפה בחפירות ארכיאולוגיות בג'רישה והעי.
בתחילת דרכה עבדה באגף העתיקות כאוצרת במוזיאון רוקפלר שבירושלים. בהמשך היתה מפקחת עתיקות בחפירות ארכיאולוגיות בירושלים ובצפון הארץ. בשנת 1953 חקרה את הרגמים בדרום מערב ירושלים. בשנים 1955-1957 השתתפה בחפירות של יגאל ידין בחצור וניהלה את שטח ב' של החפירה הארכיאולוגית בתל חצור. בסיום תקופה זו כתבה את ספרה על הקרמיקה הקדומה של ארץ ישראל, אשר עודנו חיבור יסוד בתחום.
בשנת 1962, בעת החפירות של המצודה בתל ערד, החלה עמירן בחשיפה של העיר הכנענית באתר. עבודה זו נמשכה יותר מ-30 שנה, כאשר עמירן ניהלה כ-18 עונות חפירה במקום. עבודה זו נחשבת הישג מרכזי בקריירה של עמירן. כמו כן בנתה את התוכנית לביתן הקרמיקה של מוזיאון ארץ ישראל ואת אגף הארכיאולוגיה במוזיאון ישראל.
בשנת 1982 זכתה בפרס ישראל בתחום חקר ארץ ישראל.
רות עמירן הקדישה את חייה לחקר הארכיאולוגיה, ונחשבת אחת מהחוקרות המשמעותיות בתחומה. עבודתה משמשת עד היום כבסיס להבנת הארכיאולוגיה של ארץ ישראל ושל המזרח הקדום.
עידית נולדה בירושלים בבית בו דיברו עברית, לדינו ויידיש. אמה רחל נולדה בארץ, ואילו אביה עלה לישראל בילדותו מגליפולי שבטורקיה, לאחר שמשפחתו גורשה עם הקהילה היהודית. במסגרת עבודתם של הוריה בשירות החוץ של ישראל התגוררה המשפחה במרוקו ובצרפת. בתקופה זו למדה ספרדית וצרפתית. "שם החלה האהבה שלי לשפות", העידה. בהמשך למדה עידית גם אנגלית, גרמנית, פורטוגזית, ערבית, ארמית, אכדית ומלאיאלאם (שפתם של יהודי קוצ'ין).
עידית למדה תואר ראשון ושני במתמטיקה באוניברסיטה העברית. בעקבות קורס שעסק בקשר בין שפות טבעיות (של בני אדם) לשפות המחשב, החליטה לפנות ללימודי בלשנות. "הוקסמתי מהפרדוקס", סיפרה, "שאותה שפה אנושית, שמאפשרת לי לומר כל דבר שעולה בדעתי ולבטא חידושים ורעיונות אינסופיים, שאינם כפופים לידע קודם, היא למעשה תוצר של מערכת חוקים סופית, סגורה ובעלת כללים מאוד חמורים".
היא למדה את תואר הדוקטורט באוניברסיטת טקסס באוסטין והתמחתה בפן המתמטי של חקר הבלשנות. בשנת 1987, לאחר סיום פוסט דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, חזרה לארץ והחלה ללמד באוניברסיטה העברית. בהמשך מונתה לפרופסור חבר ופרופסור מן המניין. היא היתה ממקימי המרכז לשפה, לוגיקה וקוגניציה, ועמדה בראש התוכנית ללימודי קוגניציה והחוג לאנגלית.
אהבתה של עידית לשפה העברית הביאה אותה לייסד ולהוביל שתי קבוצות מחקר אשר עסקו בהתהוות העברית החדשה. במחקרים אלו שילבה בין אהבתה לשפה להכשרה המתמטית שלה. אחד הפרוייקטים עסק בתחיית השפה העברית במאה ה-19. היא טענה כי אמנם אליעזר בן יהודה היה סמל המהפכה, אך מי שביצע אותה בפועל היה הציבור הרחב.
בשנת תשע"ו הוענק לעידית פרס ישראל בחקר הבלשנות. בנימוקי הפרס נכתב: "פרופ' עידית דורון היא חוקרת פורצת דרך, העומדת בחוד החנית של מחקר הבלשנות בארץ ובעולם, הן בחקר הבלשנות התאורטית הפורמלית הן בחקר השפות השמיות, ובכללן חקר העברית לדורותיה. פרופ' דורון היא מחלוצות הבלשנות התאורטית בישראל. למחקרה ולפועלה תרומה מכרעת לביסוס מחקר הבלשנות התאורטית באקדמיה הישראלית ולמיצובה של ישראל כמרכז עולמי חשוב בתחום זה".
בשנת 2019 נפטרה פרופ' עידית דורון ממחלת הסרטן, והותירה אחריה את בנה יוני.
התמונה מתוך אתר פרסי ישראל ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.
פנינה נולדה בעיר טרנוב שבפולין עם תום מלחמת העולם השניה. הוריה, דב ורחל, היו ניצולי שואה. המשפחה עלתה לארץ באוניית המעפילים "נגבה" והתגוררה בתל אביב. היא למדה פסיכולוגיה וביולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, ובמהלך לימודי התואר השני עבדה בשירות הפסיכולוגי החינוכי עם ילדים בסיכון משכונת התקווה. בתקופה זו החלה להתעניין בפיתוח תוכניות להתערבות מוקדמת עבור אוכלוסיות אלו.
לאחר השלמת הדוקטורט שלה בארצות הברית, החלה ללמד ולחקור בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן כפרופסורית מן המניין. היא שימשה כראש התוכנית ללימודי התפתחות הילד והקימה את מרכז "בייקר" לחקר שיטות חינוך וטיפול בילדים בעלי צרכים מיוחדים בבר אילן.
מחקריה של קליין, אשר זכו להערכה בינלאומית, עסקו בחקר החינוך לגיל הרך. היא פיתחה מודלים ושיטות הערכה ליחסי גומלין בין פעוטים למבוגרים, בפרט בקשר שבין אנשי הוראה לתלמידים וכן הקשר שבין הורים לילדיהם.
השיטה הייחודית שפיתחה למדידה כמותית של איכות הקשר הרגשי בין הילד למטפליו, וכן הגישה שפיתחה להתערבות חינוכית המשלימה את החסכים של הילד, הן אבני יסוד בטיפול בתחום החינוך בישראל וברחבי העולם.
"החלום שלי", אמרה, "הוא לראות את כל הפעוטות והתינוקות בישראל מקבלים את 'התפריט המנטלי' המלא שהם זקוקים לו, לראות את כל הילדים משתלבים במסגרות המתאימות להם, וגדלים לממש את הפוטנציאל הגלום בהם לטובתם ולטובת החברה שהם חיים בה".
קליין נמנתה עם מדליקי המשואות ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל, שנחגג בסימן ילדי ישראל. כמו כן, בשנת 2011 הוכרזה כזוכת פרס ישראל לחקר החינוך. בנוסף, היתה חברה בוועדת טרכטנברג שהוקמה בעקבות המחאה החברתית בשנת 2011.
בלשנית, מומחית בתחומי התקשורת, הבלשנות והחינוך. במשך שנים רבות לימדה במחלקה לתקשורת ועיתונאות בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית.
שושנה נולדה למשפחה יהודית בעיר קלוז' שברומניה בשנת 1936. בזמן השואה, הצליחה להימלט מרומניה ונמנתה עם ניצולי רכבת קסטנר, בה חולצו 1684 יהודים. היא עלתה לארץ בשנת 1945, כשהיתה בת 9, ולמדה בבית הספר הריאלי שבחיפה.
את הקריירה האקדמית שלה התחילה שושנה כמרצה לבלשנות יישומית באוניברסיטה העברית. בשנת 1982 היא מונתה לפרופסור חבר ובהמשך לפרופסור מן המניין. במקביל, היתה חוקרת אורחת באוניברסיטת הרווארד.
תחומי מחקרה היו חקר השיח, התפתחות פרגמטית וחינוך לשוני. ספריה ומאמריה עסקו בתרגום, תקשורת בין תרבותית, שיח משפחות, שיח מדיה והתפתחות לשונית. כמו כן, כיהנה בלום-קולקה כראש הועדה לקביעת תוכניות לימודים להוראת עברית כשפת אם וכשפה שניה.
שארלוטה נולדה בברלין בשנת 1893 למשפחה ממוצא יהודי-פולני. אביה ואלטר היה מהנדס ואמה רוז היתה מוזיקאית ואינטלקטואלית, אשר הביעה את תסכולה לגבי חוסר היכולת של נשים להתקדם באותה תקופה.
בשנת 1913 החלה ללמוד פסיכולוגיה, רפואה ופילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג. שארלוטה למדה אצל בכירי הפסיכולוגים באותה התקופה. בשנת 1918 סיימה שרלוטה את הדוקטורט, וכך הפכה לדוקטור הצעירה ביותר והאישה הצעירה ביותר בעלת דוקטורט בסקסוניה. בשנים אלו פגשה שארלוטה את קארל ביהלר, שהפך לבן זוגה.
בשנת 1923 עבר הזוג ביהלר לאוניברסיטת וינה, שם החלה שארלוטה ללמד ובהמשך קודמה למשרת פרופסור חבר. בשנים אלו זכתה להכרה בינלאומית בעקבות מחקריה על פסיכולוגיה התפתחותית, בדגש על ההתפתחות הפסיכולוגית מגיל הילדות לנעורים. היא פתחה את "בית הספר הוינאי להתפתחות הילד" של שארלוטה ביהלר, שם חקרה ופיתחה שיטות רבות הנמצאות בשימוש גם היום.
במרץ 1938, בעת ששהתה בלונדון, כבשה גרמניה הנאצית את אוסטריה. קארל, בעלה של שארלוטה ששהה באותה תקופה בגרמניה, נאסר עקב הבעת דעותיו נגד השלטון הנאצי. בעזרת קשריה דאגה שארלוטה לחילוצו של בעלה מהשבי, ובאוקטובר 1938 המשפחה התאחדה בעיר אוסלו שבנורווגיה. המשפחה היגרה לארצות הברית זמן קצר לפני הפלישה הנאצית למדינה.
לאחר המעבר לארצות הברית, החלה שארלוטה להיות מעורבת בזרם הפסיכולוגיה ההומניסטית (אסכולה העוסקת במימד האנושי של הפסיכולוגיה והקשר שלו להתפתחות התיאוריה הפסיכולוגית), ואף עמדה בראש האגודה לפסיכולוגיה הומניסטית.
שארלוטה ביהלר נפטרה בשנת 1974 בעיר שטוטגארט שבגרמניה, בה התגוררו ילדיה.
בשנת 1992, הוקם בוינה מכון מחקר על שמה (Charlotte-Bühler-Institut für praxisorientierte Kleinkindforschung), העוסק במחקר פסיכולוגיה של פעוטות. שרלוטה ביהלר זכתה לרחוב משלה בערים בגרמניה.
אנחנו מאמינות כי ראוי להכיר ולהוקיר את פועלה בישראל. לכן, מגיע לה גם כאן רחוב משלה!
פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, מומחית בעלת שם עולמי בפרשנויות לתורת הקוונטים.
מרה בלר נולדה בברית המועצות לשעבר, בעיר צ'רנוביץ שבצפון בוקובינה. היא עלתה לישראל בשנת 1964 כאשר היתה בת 19. בלר למדה תואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית, והמשיכה לתואר שני בפילוסופיה של המדעים. בתקופה זו עבדה ברדיו הישראלי כדוברת רוסית והפיקה תוכנית שבועית על המדע בישראל. במהלך לימודיה, נישאה ונולדו לה שני ילדים.
מרה בלר השלימה את לימודי הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המדע באוניברסיטת מרילנד בשנת 1983. באותה שנה הצטרפה לסגל האוניברסיטה העברית כחוקרת ומרצה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע. לאורך השנים, בלר התקדמה הפכה לאחת המומחיות להיסטוריה של מכניקת הקוונטים.
בשנת 1998, הגישה בקשה למינוי כפרופסור חבר, אך בצעד חריג האוניברסיטה העברית מינתה אותה לפרופסור מן המניין. בין השנים 2001-2004, שימשה כפרו-רקטור האוניברסיטה העברית.
בשנת 1999 כתבה את הספר Quantum Dialogue: The Making of a Revolution, אשר נבחר לספר הטוב ביותר להיסטוריה אינטלקאוטלית לשנת 1999 על ידי כתב עת נחשב בתחום. בספר טוענת בלר כי המדע מבוסס על שיח אך גם על אי הסכמה, ספק וחוסר ודאות, וכי דווקא אלו מעודדים יצירתיות בקהילה המדעית.
בשנת 2000, אובחנה כחולה במחלת הסרטן. במהלך המאבק עם המחלה, המשיכה מרה בעבודת ההוראה תוך התמודדות עם מכאובים וקשיים רבים. היא היתה מלמדת את הסטודנטים ימים ספורים לאחר טיפולי כימותרפיה, תוך שמירה על הסטנדרטים הבלתי מתפשרים שלה.
מרה בלר נפטרה בגיל 59.
מגיע לה רחוב משלה בירושלים, שם למדה, חקרה, לימדה ועוררה השראה בדורות של סטודנטים וסטודנטיות באוניברסיטה העברית.
רחוב משלה 