שרה בורק (1922-2019)

מחברת ספרי לימוד למתמטיקה במסגרת החינוך המיוחד, מורה, ומנהלת בתי ספר.

נולדה בפולין, ולמדה בגימנסיה יהודית. ניהלה בית ילדים לילדים אזרחי פולין, שם עסקה בהעברת ילדים לתנועה הציונית, כדי שהתנועה הציונית תעלה אותם ארצה. לאחר חזרתה לפולין, ניסתה לעלות ארצה, אך גורשה לקפריסין ולימדה שם בבית ספר.

בשנת 1948 עלתה לארץ, ולימדה בבית ספר לחינוך מיוחד בפתח תקווה. לאחר סיום עבודתה שם, עברה לנהל את בית ספר מסילות בבת ים, גם הוא בית ספר לחינוך מיוחד, ועבדה בו עד צאתה לגמלאות.

במהלך הקריירה שלה, חיברה ספרי לימוד בחשבון שהיו מיועדים לילדים עם מוגבלות התפתחותית שכלית קלה, וחוברות לפיתוח אינטליגנציה לגנים, שנעזרו בהן גם בטיפת חלב, לטובת בדיקת ילדי גן. ספריה היו מבוססים על ספרי לימוד בגרמנית, פולנית, אנגלית, ורוסית, ועל ניסיונה כמורה בארץ. כתבה עשרות של ספרים וחוברות לתלמידים ומורים, שרובם עסקו בהוראת חשבון, אך גם בהוראת קריאה, וכתבה גם מילון מצויר. ערכה השתלמויות למורים, בתחום הוראת החשבון בחינוך המיוחד.

בשנות ה-60' ארגנה תערוכה גדולה של עזרי לימוד לילדים עם מוגבלות התפתחותית שכלית.

ספריה ועזרי הלימוד שפיתחה, נמצאים בארכיון בית הספר לחינוך שבאוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1981 זכתה בפרס החינוך, ובתעודות הוקרה מטעם אקי"ם, ועיריית בת ים.

למידע נוסף:https://he.wikipedia.org/wiki/שרה_בורק

תקוה שריג (1915-1997)

סופרת ומחנכת, ממקימי קיבוץ בית השיטה.

תקוה שריג נולדה בירושלים בשנת 1915. בתקופה ההיא, העיר היתה נתונה בשליטת האימפריה העות'מאנית. אמה היתה ממייסדות ארגון נשי מזרחי בארץ ישראל, ואביה היה איש חינוך שהקים את בית הספר תחכמוני. במהלך ילדותה, ספגה תקוה סיפורים ואגדות מהעולם היהודי, כפי שסופרו על ידי משפחתה הדתית.

אביה נפטר כאשר היתה בת 4, ולפי צוואתו תקוה היתה זו שאמרה עליו קדיש, מהלך שהיה (ועודנו) חריג ומהפכני.

בעת נערותה, התרחקה תקוה מהדת אך נשארה מחוברת אל ערכי היהדות והמסורת.  היא הצטרפה לתנועת "לגיון הצופים" אשר בהמשך התאחדה עם תנועת "המחנות העולים". כשהיתה בת 17, היתה חלק מקבוצת החלוצים שהקימה את קיבוץ בית השיטה.

בשנות ה-40 הדריכה את "חברת הנוער הצ'כי", נערים ניצולי שואה שנקלטו בקיבוץ. זו היתה תחילת דרכה כאשת חינוך, אשר לימדה בקיבוץ בית השיטה ובבתי ספר נוספים באזור במשך כ-25 שנים.

בשנת 1935 נישאה לבן זוגה נחום, וביחד בחרו בשם המשפחה העברי שריג. על הבחירה סיפרה בספר האוטוביוגרפי "סופה", אשר יצא לאור לאחר מותה: "רק שריג – לא גפן חדשה, לא גזע חדש, לא שורשים חדשים. רק אדמה חדשה, רק ענף, סעיף, קנוקנת משורש עמוק, עתיק ימים .. כשהתאחדנו, היינו לשריג מ'כרם' ירושלמי, ששורש נטע ועשה בנים, פירות משובחים, בבית השיטה".

במקביל כתבה תקוה שריג סיפורת, שירה ופרוזה, והוציאה מעל ל-60 ספרים לילדים ומבוגרים. יצירותיה עסקו בחיי הילדים בקיבוץ ובסיפורים יהודיים אותם הכירה מילדותה. היא סיפרה: ""אני רואה ייעוד בהבאת מקורות ישראל אל הילדים מגיל רך ביותר כדי שעולם האסוציאציות שלהם יהיה קשור מילדותם ליהדות".

בנה, יוסף שריג, אשר היה כותב ומלחין מוכשר, נהרג במהלך מלחמת יום הכיפורים. היא סיפרה כי האסון הוביל אותה למשבר עמוק, אשר גרם לה להשקיע בכתיבה את מרבית זמנה.

כתיבתה של שריג על אודות הסיפורים היהודיים היתה יחודית, מכיוון שהיתה קיבוצניקית חילונית. היא הקפידה להתאים את עיבודיה לקהל החילוני, לספר סיפורים שהיתה בהם זיקה למסורת, המיתוסים וההיסטוריה של העם היהודי, ובחרה שלא להתמקד בחוקים והמצוות הדתיים.

תקוה שריג נפטרה בקיבוץ בית השיטה בשנת 1997, בת 83 היתה במותה.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

מרים בן-פרץ (1927-2020)

פרופסורית לחינוך באוניברסיטת חיפה, נשיאת מכללת תל-חי וכלת פרס ישראל לחקר החינוך בשנת 2006.

מרים בן-פרץ (לבית רבין) נולדה בגרמניה בשנת 1927. המשפחה עלתה לישראל בשנת 1935 והתיישבה בעיר חיפה.

כשסיימה את בית הספר התיכון, טרם מלחמת העצמאות, החלה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית, אך לימודיה נעצרו בגלל המלחמה.  בתקופה זו היתה מרים פעילה בארגון ההגנה ושירתה כמדריכת נשק בירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. במהלך המלחמה נפל בעלה יוסף קופלר בקרב הל"ה, והיא הפכה אלמנה בגיל 19.

בתום המלחמה השלימה בהצטיינות את לימודי התואר הראשון. מרים בן-פרץ המשיכה להצטיין בלימודיה, והשלימה תואר שני בהוראת מדעים ודוקטורט בחינוך באוניברסיטה העברית. בתקופה זו נישאה לבעלה השני, משה בן פרץ.

בשנת 1969, מונתה לחברת סגל בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת חיפה, והמשיכה ללמד שם עד שיצאה לגמלאות. במהלך הקריירה שלה תיפקדה מרים כראש החוג להוראה וראש בית הספר לחינוך באוניברסיטה, ובשנת 1990 מונתה כפרופסור מן המניין.  בין השנים 1993-1996 כיהנה כנשיאת מכללת תל חי.

מחקריה של בן-פרץ עסקו בחקר פיתוח תוכניות הלימודים ובהכשרת מורים. המומחיות שלה בתחומים אלו הובילה לרפורמות משמעותיות במערכת החינוך כולה, ועבודותיה זכו להדים ברחבי העולם.

במחקריה עסקה רבות בהתפתחות האישית והמקצועית של מורים. אחד ממחקריה החשובים בחן כיצד חוויות מקצועיות של מורים משפיעות על התפתחותם ועל רכישת הידע שלהם. בנוסף, חקרה בן-פרץ את החינוך היהודי בישראל ובתפוצות, ובדקה את התפיסה של סמלים יהודים וזהות יהודית בתרבויות שונות. 

בן-פרץ הרבתה להשתמש בכלים ותיאוריות מתחומים נוספים, ביניהם כלים מתחום הפסיכולוגיה, היסטוריה וסוציולוגיה.

פרופ' בן-פרץ זכתה בפרסים רבים על פועלה, ביניהם בפרס ישראל לחקר החינוך בשנת 2006, אז תוארה כאחת מגדולי החוקרים בחינוך והוראה. בנאומה בטקס קבלת פרס ישראל אמרה: "יש להרבות בלמידה ולהמעיט במדידת הישגים מתמדת, המחבלת בחדוות הלימוד".

התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן

גרטה ליבוביץ (1907-2001)

מתמטיקאית, מורה, עורכת ומתרגמת.

גרטה נולדה בקמפן שבהולנד. בתחילת דרכה היתה פעילה מרכזית בתנועת "צעירי מזרחי", ביחד עם בעלה הפילוסוף והמדען ישעיהו ליבוביץ. היא עסקה בחינוך לחלוציות ובניין ארץ ישראל, ואף נבחרה להנהלת התנועה בשנת 1930.

באחד המאמרים שפירסמה בתקופה זו דנה בחשיבות הקניית ידע יהודי לנערות שומרות מצוות ובהנגשת הספרות היהודית עבורן. בשנת 1933 השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בהיסטוריה של המתמטיקה, אותה ביצעה באוניברסיטת קלן שבגרמניה. כשנה לאחר מכן, היא עלתה לארץ בשנת 1934 בעקבות גילויי אנטישמיות בגרמניה ולאחר שהגסטאפו חיפש אחריה בבית אמה.

לאחר עלייתה ארצה, היא התגוררה בסמוך לשכונת רחביה שבירושלים ולימדה פיזיקה וכימיה בסמינר למורים שבעיר. בנוסף, היא שימשה כמזכירה המדעית של האנציקלופדיה העברית וגם כתבה בה ערכים בנושאי מדע. כמו כן, היא עסקה בתרגום מגרמנית, וגם ערכה וביצעה הגהה עבור חלק מכתבי בעלה.

מטעמה קשתי (1934-2019)

אשת חינוך וסופרת ילדים.

מטעמה קשתי נולדה בישראל וגדלה בתל אביב. לאחר לימודיה בסמינר למורים, עבדה כמורה בבית ספר היסודי שהוקם במעברת אבו-כביר ובכפר הנוער אלוני יצחק. לאחר שעברה להתגורר בגבעתיים, עבדה כספרנית ומורה טיפולית בבית הספר היסודי "מצדה" (כיום "אלון") ומונתה לסגנית מנהל בבית הספר.

בהמשך ניהלה קשתי את בית ספר היסודי "במעלה" באור יהודה, שם זכתה להערכה רבה על פועלה. היא מונתה למפקחת על בתי הספר היסודיים בבת ים ובהמשך גם בגבעתיים.

במקביל לעבודה החינוכית הענפה, כתבה קשתי ספרי ילדים ואת המדור המיתולוגי "עצתי לכם" שהתפרסם בעיתון "דבר לילדים". כמו כן, במשך שנותיה במערכת החינוך, פרסמה קשתי ספרים וכתבות אשר התמקדו בעבודה חינוכית ובבעיות בהם נתקלים ילדים ובני נוער.

קשתי, אשר החינוך היה עבודה מפעל חיים, הטביעה את חותמה על מערכת החינוך היסודי בגבעתיים. היא נודעה ברפורמות שהובילה במערכת החינוך השמרנית ובגישות החדשניות שהביאה עמה. עד היום, הרעיונות שיזמה מיושמים במערכת החינוך בעיר.

דינה בנקלר (1932-2019)

מורה, מנהלת ומחנכת, ומייסדת בית הספר לטבע בתל אביב, וממקימות עמותת "ידיד לחינוך".

נולדה בתל אביב. לאחר סיום לימודי התיכון שלה, התקבלה לסמינר לווינסקי לחינוך, והפכה למורה. בתחילת דרכה לימדה בבית הספר במעברת סלמה, ותלמידיה היו עולים חדשים, משם עברה ללמד בבית הספר דובנוב שבתל אביב.

בשנת 1968 יצאה לשליחות בלונדון, ולימדה שם עברית. כשחזרה לארץ, לימדה ב"בית הספר למקצועות הדפוס – עמל " בדרום תל אביב. לאחר מכן, לימדה בבית הספר כצנלסון שבגבעתיים, משם עברה לבית הספר "אוהל" בתל אביב, ומשם עברה לבית הספר "כפיר" בתל אביב, וניהלה אותו במשך 10 שנים, שבמהלכן זכתה בפרס החינוך.

בשנת 2007 הקימה את עמותת "ידיד לחינוך", עמותה שבמסגרתה גימלאים מתנדבים בבתי הספר השונים.

https://he.wikipedia.org/wiki/דינה_בנקלר

קרדיט תמונה: ויקישיתוף.

מירה זכאי ( 1942 – 2019)

זמרת אלט בתחום הליד והאורטוריה, פרופסור נלווה בבית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל אביב.

מירה זכאי נולדה בירושלים. למדה במדרשה למורי ציור בתל אביב ובעלת תואר ראשון בספרות עברית ותיאטרון מאוניברסיטת תל אביב ותואר אמן מטעם האקדמיה הישראלית למוזיקה ע"ש רובין באוניברסיטת תל אביב.

זכאי הופיעה לראשונה על בימת האופרה בגלאזגו, באופרה הלאומית של סקוטלנד, שם ביצעה את תפקיד אורפאו באופרה "אורפאו ואאורידיצ'ה" מאת גלוק. ברפרטואר האופראי שלה ניתן למצוא גם את הרוזן אורלובסקי (מהאופרטה "העטלף" מאת יוהאן שטראוס) וארדה, אלת האדמה (מהאופרה "זהב הריין" מאת וגנר).

היא היתה בעלת קריירה ענפה בישראל ובעולם, הופיעה עם מנצחים ידועים בקונצרטים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התזמורת הסימפונית תל אביב, הקאמרטה הישראלית ירושלים, הפילהרמונית של ברלין, התזמורת הסימפונית של שיקגו, הפילהרמונית של ניו יורק, התזמורת הפילהרמונית של לונדון, תזמורת פריז, הפילהרמונית של וינה ועוד.

עם הקלטותיה הידועות נמנות הסימפוניה השנייה של מאהלר עם התזמורת הסימפונית של שיקגו, ביצוע שזכה בגראמי. האופרות "בוריס גודונוב" מאת מוסורגסקי ו"מלחמה ושלום" מאת פרוקופייב, "תיקון חצות" מאת מרדכי סתר והקלטות רבות של שירים אמנותיים ישראליים. יהודי מנוחין בחר בה כמבצעת הסולו היחידה לקונצרט מיוחד שנערך לכבוד האפיפיור יוחנן פאולוס השני; בקונצרט ביצעה את האריה Erbarme dich, mein Gott מתוך ה"מתאוס פסיון" מאת יוהאן סבסטיאן באך, כאשר מנוחין מלווה אותה בכינור. למעלה משמונים יצירות נכתבו במיוחד לקולה על ידי מלחינים בישראל ומחוצה לה.

בשנת 1997 החלה ללמד והפכה לפרופסור אמריטוס נלווה בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב ודרך תפקיד זה הצמיחה דורות של זמרים וזמרות. במהלך עבודתה פרסמה מאמרים רבים על אמנות בכתבי עת מקצועיים ואת הספרים "לאן שוחים דגי הסלמון – שיחות על מוזיקה" (1999) ודלתות נפתחות (2015), שאותם כתבה בשיתוף עם המלחין אנדרה היידו. היא העבירה בקביעות כיתות אמן בבתי ספר גבוהים למוזיקה באירופה ובארצות הברית. היא גם ישבה בוועדות שיפוט רבות שהעניקו פרסים ומלגות לאמנים צעירים. זכאי הייתה גם יו"ר ועדת רפרטואר בסל תרבות ארצי בשנים 1999–2009.

מלבד פרס הגראמי שקיבלה, זכתה בפרס אקו"ם על ביצוע מצטיין של מוזיקה ישראלית עבור התקליט "שיר ארץ", בפרס המועצה לתרבות ואמנות על תרומתה למוזיקה ישראלית ובפרס מטעם רשות השידור על ביצוע מצטיין של מוזיקה יהודית וישראלית. במסגרת חגיגות החמישים למדינת ישראל העניק לה שר החינוך והתרבות פרס הוקרה מיוחד על מסירותה לביצוע ולקידום מוזיקה ישראלית. ב-2013 הוכרזה מטעם משרד התרבות והספורט כזוכת פרס מפעל חיים ע"ש פרנק פלג עבור פעילות אמנותית מרשימה ברמה גבוהה, רבת שנים.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב, ירושלים וגבעתיים.

Erbarme dich mein Gott – Mira Zakai & Yehudi Menuhin

אינטרמצו עם אריק – שני שושנים – מירה זכאי

מירה זכאי – פזמון ליקינטון

ד"ר אמילי לנדאו (1960-2020)

חוקרת בעלת שם עולמי בתחום בקרת הנשק.

אמילי לנדאו נולדה בבוסטון בשנת 1960 ועלתה לישראל ביחד עם משפחתה כשהיתה בת 14. היא למדה תואר ראשון במדע המדינה וספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, והמשיכה לתואר שני במדע המדינה. לאחר מכן המשיכה ללימודי דוקטורט ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.

בשנת 1986 הצטרפה לנדאו למכון למחקרי ביטחון לאומי שבאוניברסיטת תל אביב (INSS) כחוקרת מדעי המדינה, וניהלה פרוייקטים בנושאי בקרת נשק וביטחון אזורי. היא נחשבה לאחד מעמודי התווך שלו.

לנדאו עסקה והתמחתה בנושאי אסטרטגיה, משא ומתן, בקרת נשק וביטחון אזורי. היא כתבה מספר ספרים, אשר עסקו בין היתר במדיניות הגרעין של ישראל והאופן בו היא מובנת על ידי מדינות ערב, בקרת נשק במזרח התיכון ועוד. בנוסף חקרה לנדאו את הסכם הגרעין עם איראן, עובדה שהפכה אותה למרואיינת מבוקשת במערכות החדשות בארץ.

על הקשיים שחוותה בתור אישה באקדמיה בתחום הביטחון סיפרה בראיון למגזין פורבס: "היו לאנשים מסויימים סיבות להתעלם מדברים שהשמעתי. זו היתה דרך לא פשוטה בכלל… אבל אני מרגישה שהיום יש לי המקום שלי בתוך השיח, עם כל מה שכרוך בזה".

לאורך השנים הרצתה במוסדות אקדמים, ביניהם המרכז הבינתחומי בהרצליה ואוניברסיטת חיפה, וכן בכנסים בינלאומיים. במקביל ייעצה לגופים רבים ברחבי העולם בנושאי התמחותה והשתתפה ביוזמות Track II הנוגעות לסוגיות בקרת נשק וביטחון אזורי . 

על עבודתה סיפרה בראיון למגזין פורבס, "הדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה לכתוב, זה הסיפוק האמיתי שלי. ההרגשה שהכתיבה שלי יכולה להשפיע בנושאים כל כך חשובים מספקת עוד יותר. אני נמצאת בדיוק איפה שאני רוצה להיות".

בשנת 2015 נבחרה על ידי מגזין פורבס כאחת מ-50 הנשים המשפיעות ביותר בישראל.

בשנת 2020, נפטרה ד"ר אמילי לנדאו לאחר מאבק במחלה קשה. היא הותירה אחריה בעל ושני ילדים.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

אליזבת שמיץ (1893-1977)

חסידת אומות העולם אשר סייעה ליהודים בגרמניה במהלך מלחמת העולם השניה.

אליזבת שמיץ נולדה בגרמניה בעיירה הנאו. אביה, פרופ' אוגוסט שמיץ, עודד את אליזבת ואת אחיותיה להשכלה, לערכים ליברליים וערכי הנצרות הפרוטסטנטית.  בעידוד הוריה, אליזבת התקבלה ללימודי גרמנית ותאולוגיה באוניברסיטת בון וברלין. במקביל החלה לימודי הוראה ועבדה כסייעת בבתי ספר בברלין. שם נחשפה לאירועי גזענות ואנטישמיות אשר עוררו את כעסה והתנגדותה.

בשנת 1933, כאשר היטלר עלה לשלטון בגרמניה, תוכנית הלימודים שונתה והודגשו בה ערכים שקודמו על ידי המפלגה הנאצית, ביניהם תורת הגזע. שמיץ, אשר ערכיה עמדו בסתירה לאידיאולוגיה הנאצית, החליטה למחות כנגדה. היא הצטרפה לכנסיה פרוטסטנטית ייחודית אשר עודדה התנגדות לשלטונו של היטלר. כמו כן, כתבה מסמך בנושא "מצבם של הגרמנים שאינם ארים", אשר חזה את הידרדרות היחס כלפי יהודי גרמניה, אותו פרסמה בעצמה לאחר שנדחה על ידי מספר מוציאים לאור.

שמיץ התפטרה מעבודתה בבית הספר בעקבות ליל הבדולח בשנת 1938. במכתב ההתפטרות כתבה כי אינה מסוגלת יותר ללמד חומר הנוגד בצורה כה קיצונית את עמדותיה.  כאשר החל גירוש היהודים מגרמניה, שמיץ סייעה לחבריה היהודים וסיפקה להם מזון וכסף. בשנת 1937 נלקחה לחקירה בעקבות פעילותה, אך שוחררה לאחר שלא נמצאו ראיות מרשיעות.  לאחר החקירה, הרחיבה שמיץ את פעילות הסיוע ונתנה מסתור ומקלט ליהודים בביתה שבברלין. במקביל, המשיכה לסייע ליהודים נזקקים.

קשה להעריך כמה אנשים הצילה אליזבת שמיץ, מכיוון שאת רובם לא הכירה. היא סייעה להם מבלי לבקש תמורה או הכרה.

לאחר תום מלחמת העולם השניה חזרה שמיץ לעבודתה כמורה ומחנכת בבית ספר בעיר הולדתה, הנאו. בשנת 1958 חזרה לעסוק בהיסטוריה לאחר שפרשה מהוראה וערכה מחקר על אודות חיי היהודים בעיר.

בשנת 1961 העידה ליזלוטה פרלס, ניצולת שואה, על הסיוע שקיבלה בתקופת השואה. ליזלוטה היא אחת הנשים שאותן הסתירה אליזבת שמיץ בביתה שבברלין וכך הצילה את חייה. העדות ניתנה ללא ידיעתה של שמיץ ונשמרה בארכיון בברלין.

אליזבת שמיץ נפטרה בשנת 1977 בגרמניה בגיל 84.

בשנת 2010, הוכרה על ידי מוזיאון "יד ושם" כחסידת אומות עולם. לצורך קבלת האות, ניסו במוזיאון לאתר את קרובי משפחתה אך ללא הצלחה. קריאת רחוב על שמה של אליזבת שמיץ יכולה להיות דרך מכובדת ונפלאה להנציח את פועלה, צניעותה וערכיה. מגיע לה רחוב משלה!

מרגלית עקביא (1918 – 2001)

אתלטית, מורה לחינוך גופני, ממציאה ומלקטת משחקים, מייסדת "המרכז החינוכי למשחקים בישראל". אלופה ושיאנית ארץ ישראל הראשונה בקפיצה לגובה.

מרגלית ספיר נולדה בפולין, בגיל שש עלתה לארץ עם משפחתה. כבר מילדותה אהבה משחקים וספורט, התחרתה בירושלים והתאמנה בקבוצת מכבי רחובות. ב-1934 צעדה בטקס הפתיחה של המשחקים העולמיים לנשים שנערכו בלונדון כחברה במשלחת הארץ ישראלית.

בשנת 1935 נערכה אליפות האתלטיקה הראשונה של ארץ ישראל ובה זכתה עקביא ב-3 מדליות, 1 זהב ו-2 כסף. מדליית זהב בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.25 מטר, מדליות כסף בריצת 200 מטר בתוצאה של 30.8 שניות ובהטלת כידון בתוצאה של 19.85 מטר. בתחרות שנערכה בשנת 1936 קבעה שיא ארץ ישראל בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.36 מטר. שיא זה החזיק מעמד כ-3 שנים.

משנות ה-30 עבדה כמורה להתעמלות. לימדה בבתי ספר, בסמינר לוינסקי ובמכללה לחינוך גופני בתל אביב. היא ביקשה להשתמש בשיעוריה במשחקים, ומאחר שלא היו ספרים בעברית בנושא, החליטה לכתוב אותם בעצמה. ספרה הראשון, "משחקים לתלמידים", ובו כ-60 משחקי קריאה וכתיבה, חשבון, ידיעת הארץ, טבע, היסטוריה ועברית הופיע בהוצאת יזרעאל בשנת 1941.

המשחקים והלימוד באמצעותם הפכו לעניין מרכזי בחייה. לאורך חמישים שנה היא פרסמה 20 ספרים בנושא משחקים. בהקדמה לספרה השני, "ילקוט משחקים", כתב יוסף מיוחס, מנהל לשכת הנוער במחלקת החינוך של הוועד הלאומי, כי ראוי שילדים ישחקו במשחקיה של עקביא, היודעת "ליצור מצב רוח מרומם ולהפוך את המוני הילדים המשתתפים במשחק לחברה מלוכדת, שמחה, מתפרצת, ואף על פי כן מרוסנת". בין ספריה: "הבה נשחקה", שתורגם גם לערבית על ידי מחמוד עבאסי ונשלח לנשיא מצרים דאז אנוור סאדאת. בשנות ה-60 כתבה לבקשת צה"ל ספר ובו משחקי חברה לגיבוש יחידתי. באותה תקופה שידרה ב"קול ישראל" תוכניות של משחקים, חידונים ובילוי חברתי. ב-1972 הציעה משחקי חברה בתוכנית "למשפחה" בטלוויזיה הישראלית בערבית.

בשנת 1954 זכתה בפרס הוז לספורט על חוברותיה למשחקי תנועה לילדים, בהן "אחת! שתים! שלום!" ו-"הבה נשחקה".

עקביא הנחתה קורסים במשחקים ובפעילות גופנית במסגרת שונות, בהן אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בר-אילן, בית הספר למדריכי תיירות, אקי"ם והסתדרות המורים. היא עסקה גם ברקע העיוני של המשחק, כתבה בנושא זה והשתתפה בסימפוזיונים בחו"ל. גאוותה הייתה על כך שהצליחה לשכנע את עמיתיה לא להוציא אף פעם ילד ממשחק.

ב-1981, לאחר פרישתה מהוראה, ייסדה את "המרכז החינוכי למשחקים בישראל" ושימשה כמזכ"לית שלו. המרכז מקיים חוגים וסדנאות, בהן סדנאות לקשישים הלומדים לשחק עם נכדיהם.