אתלטית יהודייה סובייטית, אלופת אירופה בעלת 4 מדליות זהב בתחום ריצת 400 מטרים.
נולדה בעיר רוסלאבל במחוז סמולנסק שברוסיה, התאמנה במועדון ספרטק מינסק, ובמועדון דינמו שבמינסק בבלארוס.
בשנת 1954 זכתה ב-2 מדליות זהב, בריצת 200 מטרים, ובריצת שליחות.
ביולי 1956 נערכה תחרות נוספות, בה קבעה שיא אישי חדש, והייתה מוכנה לאולימפיאדת מלבורן שנערכה באותה שנה. בשנת 1957 קבעה שיא עולם, חודש לאחר קיומה של התחרות הראשונה, נערכה תחרות נוספת, בה שיפרה את השיא שקבעה. בשנת 1958 באליפות אירופה שנערכה בשוודיה, זכתה במדליות זהב וארד, בריצת 400 מטרים, ולא הצליחה לשמור על תוארה.
בתחרות שנערכה בשנת 1959 בברית המועצות, קבעה שיא בריצת 400 מטרים.
באולימפיאדת רומא שנערכה בשנת 1960 סיימה 3 פעמים במקום הרביעי בתחרויות, ולא זכתה במדליה אולימפית.
בשנת 1961 קבעה שיא עולם, בריצת 60 מטרים.
בשנת 1962 בתחרות שנערכה ביוגוסלביה, זכתה במדליית זהב בריצת 400 מטרים, והייתה אלופה פעם נוספת.
בשנת 1963 קבעה שיא בריצת 4X200.
בשנת 1964 שברה את שיאה האישי, והגיעה מוכנה לאולימפיאדת טוקיו שנערכה באותה שנה, אך במשחקים עצמם, סיימה במקום החמישי, ולא זכתה במדליה.
פרופסורית לחינוך באוניברסיטת חיפה, נשיאת מכללת תל-חי וכלת פרס ישראל לחקר החינוך בשנת 2006.
מרים בן-פרץ (לבית רבין) נולדה בגרמניה בשנת 1927. המשפחה עלתה לישראל בשנת 1935 והתיישבה בעיר חיפה.
כשסיימה את בית הספר התיכון, טרם מלחמת העצמאות, החלה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית, אך לימודיה נעצרו בגלל המלחמה. בתקופה זו היתה מרים פעילה בארגון ההגנה ושירתה כמדריכת נשק בירושלים הנצורה במלחמת העצמאות. במהלך המלחמה נפל בעלה יוסף קופלר בקרב הל"ה, והיא הפכה אלמנה בגיל 19.
בתום המלחמה השלימה בהצטיינות את לימודי התואר הראשון. מרים בן-פרץ המשיכה להצטיין בלימודיה, והשלימה תואר שני בהוראת מדעים ודוקטורט בחינוך באוניברסיטה העברית. בתקופה זו נישאה לבעלה השני, משה בן פרץ.
בשנת 1969, מונתה לחברת סגל בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת חיפה, והמשיכה ללמד שם עד שיצאה לגמלאות. במהלך הקריירה שלה תיפקדה מרים כראש החוג להוראה וראש בית הספר לחינוך באוניברסיטה, ובשנת 1990 מונתה כפרופסור מן המניין. בין השנים 1993-1996 כיהנה כנשיאת מכללת תל חי.
מחקריה של בן-פרץ עסקו בחקר פיתוח תוכניות הלימודים ובהכשרת מורים. המומחיות שלה בתחומים אלו הובילה לרפורמות משמעותיות במערכת החינוך כולה, ועבודותיה זכו להדים ברחבי העולם.
במחקריה עסקה רבות בהתפתחות האישית והמקצועית של מורים. אחד ממחקריה החשובים בחן כיצד חוויות מקצועיות של מורים משפיעות על התפתחותם ועל רכישת הידע שלהם. בנוסף, חקרה בן-פרץ את החינוך היהודי בישראל ובתפוצות, ובדקה את התפיסה של סמלים יהודים וזהות יהודית בתרבויות שונות.
בן-פרץ הרבתה להשתמש בכלים ותיאוריות מתחומים נוספים, ביניהם כלים מתחום הפסיכולוגיה, היסטוריה וסוציולוגיה.
פרופ' בן-פרץ זכתה בפרסים רבים על פועלה, ביניהם בפרס ישראל לחקר החינוך בשנת 2006, אז תוארה כאחת מגדולי החוקרים בחינוך והוראה. בנאומה בטקס קבלת פרס ישראל אמרה: "יש להרבות בלמידה ולהמעיט במדידת הישגים מתמדת, המחבלת בחדוות הלימוד".
רות אזרחי נולדה בפולין. ב-1938 עלתה לישראל עם משפחתה והם השתקעו בחיפה, שם למדה בבית הספר היסודי ובתיכון אליאנס. בהמשך למדה במסלול ישיר לתואר שני בביולוגיה ובחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיימה אותו בשנת 1971.
בין השנים 1971-1973, עברה הנדזל התמחות בתחום מיפתוח רפואי במאגר Medline ובדליית מידע בספרייה הלאומית לרפואה בארצות הברית ועבדה כממפתחת ב-PubMed. עם שובה לארץ, החלה לעבוד בספרייה למדעי החיים ולרפואה באוניברסיטת תל אביב. במסגרת עבודתה בספרייה, הקימה את המדור לחיפוש מידע ע"ש יוכבד וא. ז. כהן ועבדה בו עד ל-2003. המדור היה ייחודי וחדשני ועסק באיתור מידע אקדמי עבור סטודנטים וחוקרים בתחום מדעי החיים והרפואה, סיעוד, מקצועות פארא-רפואיים ועוד. בנוסף, המדור סיפק שירות איתור מידע עבור רופאים בבתי חולים, וכלל הציבור. בתחילה באמצעות אינדקסים מודפסים, ובהמשך באמצעות מאגרי מידע מקוונים.
בשנת 1980 סיימה הנדזל תואר שני נוסף במדעי המידע בבית הספר לספרנות, ארכיונאות ומידע באוניברסיטה העברית בירושלים. עם סיום לימודיה, השתלבה בתור מרצה מן החוץ בבית הספר, ולימדה שם עד סגירתו ב-2005.
תחום ההוראה העיקרי של רות היה אחזור מידע ומידענות רפואית. לאורך השנים היא השפיעה רבות על עיצוב תוכנית הלימודים של בית הספר והרחבתה, והעשירה את תוכנית הלימודים על ידי שילוב הרצאות אורח של מומחים בתחום המידע והספרנות מישראל ומחוצה לה. היא היתה מורה משמעותית לסטודנטים שלה, היא דאגה לקדם ולכוון אותם בדרכם המקצועית ולהנחותם בכתיבת עבודת התיזה.
בין השנים 1985-2010 סיפקה שירותי ייעוץ מדעי לחברת טלדן. בשיתוף טלדן יזמה את הכנס ותערוכת המידע הבינלאומית "Info". בתחילה, היה הכנס בן יום אחד ועד מהרה התרחב לשלושה ימים, והפך לכנס המוביל בישראל בתחום המידע, המתקיים מזה למעלה מ-30 שנה ברצף. לאורך השנים הרצתה הנדזל ושימשה כיושבת ראש של מושבים בכנסים אלה. בנוסף הייתה מהיוזמות וחברה בוועדת השיפוט של פרס פינקלר למידע שמוענק מאז שנת 2012 בכל שנה בכנס.
הנדזל הייתה משתתפת פעילה במסגרת קבוצת העניין לאחזור מידע וטקסט "SIGTRS". היא העבירה הרצאות, פרסמה מאמרים ואף הייתה שותפה בעריכת אסופת מאמרים לציון חצי היובל של קבוצת העניין.
בשנת 1996 סיימה הנדזל תואר שלישי במדעי המידע ביוניברסיטי קולג' לונדון. בעבודת הדוקטורט שלה הגדירה מודל למאגר מידע בנושא שימוש בתרופות בהיריון ובהנקה.
לאחר פרישתה מאוניברסיטת תל אביב החלה הנדזל ללמד בתוכנית למידענות ולספרנות באוניברסיטת חיפה בשנת 2005 ובמגמה ללימודי מידע וידע במכללה האקדמית בית ברל בשנת 2007. בתוכנית למידענות וספרנות באוניברסיטת חיפה לימדה שני קורסים: מידע במקצועות הבריאות ומאגרי מידע ואיחזור מידע. את שיעוריה ליוותה בסדנאות ובתרגול.
לאורך השנים, הייתה הנדזל אחראית על ארגון כנס חוקרים בין-אוניברסיטאי בנושא מידענות, מידע וספרנות. בכנסים אלו, אשר נערכו באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן גם באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית גליל מערבי שילבה הרצאות של סטודנטים מהחוג, בהן הם הציגו פרויקטים חדשניים שאותם הנחתה. בנוסף, היא יזמה, הרצתה והזמינה לסמינרים המחלקתיים את טובי החוקרים שבתחום המידענות והספרנות בארץ. באוניברסיטת חיפה לימדה עד שנת 2019. בבית ברל לימדה עד שנת 2014 קורס בנושא מקורות מידע במדעי הבריאות והרפואה.
הנדזל האמינה כי תפקיד המידען אינו מתמצה רק בביצוע חיפושי מידע על-פי דרישה, אלא כולל גם את חינוך הצרכנים לבצע חיפושי מידע מושכלים ולהיעזר בשירותי היעץ של ספריות. בהתייחס למידע רפואי היא חשבה כי גם למטופלים אחריות לחפש מידע על מצבם ולהשתמש לשם כך במקורות מידע מהימנים ומוסמכים. לכן, במאמריה ובהרצאותיה על השימוש במאגרי מידע רפואיים, היא פנתה הן לצוותים רפואיים והן למטופלים.
בנוסף על השימוש במאגרי מידע מקצועיים, תמכה הנדזל בהטמעת טכנולוגיות מידע במוסדות הרפואה, ובכלל זה מערכות לניהול המידע הרפואי ומערכות תומכות החלטה בתחום הטיפול בחולה. בכל הנוגע להוראת ספרנות ומידענות, הנדזל תמכה בגישה המעשית, לפיה יש לכלול בתוכנית הלימודים לספרנות נושאים הקשורים במיומנויות מעשיות, כגון טכניקות מתקדמות לחיפוש מידע. היא האמינה, כי על הספרן/מידען להיות בעל ידע במערכות מידע ומבני נתונים.
היא ראויה לרחוב משלה, וניתן לעשות זאת בתל אביב, חיפה, רמת גן וירושלים.
נולדה באוקראינה שבאודסה. בשנת 1950 מונתה לראשת צוות המחקר והסיקור הגאולוגי בהרי קרטאו שבקזחסטן.
בשנת 1976 התבטאה נגד השלטון הסובייטי בנושא חתימת הסכמי הלסינקי, שנחתמו שנה קודם לכן, ואמרה שלא ניתן לסמוך על השלטון הסובייטי שיכבד את זכויות האדם. היא הצטרפה לארגון זכויות האדם "קבוצת הלסינקי", ופעלה בו עד למעצרה בשנת 1980. לאורך תקופת פעילותה בארגון זה, תמכה ביהודי ברית המועצות דאז, ובדרישתם לעלות לארץ ישראל, והייתה לאחת מאסירי ציון.
לאחר שחרורה מהכלא פעלה לטובת שמירת זכויות האדם, פעילות שהתגברה לאחר נפילת ברית המועצות.
בשנת 2015, בהיותה בת 97, עלתה לארץ ישראל, והתגוררה בחיפה. כדאי להנציחה שם.
פרופסור לחינוך, סוציולוגיה והיסטוריה יהודית, ראש המכון להגות יהודית באוניברסיטת בר אילן.
נולדה בהמבורג, גרמניה, אחת מתשעה אחים ואחיות, ובת לד״ר יוסף צבי קרליבך, הרב הראשי של המבורג ובן למשפחת רבנים ידועה.
ב-1938, לילה אחד בלבד לפני ליל הבדולח, עזבה את גרמניה במסגרת עליית הנוער. כמה מאחיה ואחיותיה הצליחו להמלט גם הם, ואילו יתר המשפחה נרצחה בשואה. בארץ למדה מרים בביה״ס החקלאי בחיפה, נישאה שנה לאחר תום לימודיה וגידלה 4 ילדים.
בהיתה בת 47 השלימה תעודת בגרות, בגיל 52 סיימה תואר מוסמך במחלקה לחינוך באוניברסיטת בר אילן, ובגיל 62 קיבלה תואר דוקטור. נושא הדוקטורט היה הוראת הקריאה העברית בארץ-ישראל – נושא שבו התמחתה והמשיכה לחקור בהמשך דרכה האקדמית.
משנת 1992, בהיותה בת 70, ועד פטירתה עמדה בראש המכון להגות יהודית ע״י יוסף קרליבך במחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.
לאורך שנות פועלה באקדמיה פרסמה, ערכה ותרגמה ספרים רבים בנושאי הוראת הקריאה, הגות יהודית, וכן מורשתה של משפחתה, יהדות המבורג והאזור ויהדות גרמניה בכלל.
ב-2008 הוענק לה עיטור הכבוד הגבוה של גרמניה על תרומתה לקידום יחסי המדע בין גרמניה וישראל, וב-2009 קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אולדנבורג.
נפטרה ב-2020, 4 ימים לפני יום הולדתה ה-98.
*צילום נאור רהב. התמונה מתוך אתר NRG ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.
כימאית יהודיה-אמריקאית, נודעה בזכות מחקריה המתקדמים ופורצי הדרך בתחום הכימיה הקוונטית.
היא נולדה למשפחה יהודית מסורתית והחליטה לעסוק בכימיה בגיל 8 לאחר שקראה את הביוגרפיה של מארי קירי. בתקופה זו, לא הורשתה ללמוד מתמטיקה מכיוון שמדובר ב"מקצוע שלא מתאים לבנות". קאופמן למדה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטת ג'ון הופקינס בניו יורק, שם קיבלה את תואר הדוקטורט בכימיה פיזיקלית בשנת 1960. כמו כן, היא קיבלה דוקטורט נוסף בפיזיקה תיאורטית בסורבון שבפריז בשנת 1969.
בהמשך, קאופמן מונתה לתפקיד מדענית מחקר ובהמשך קיבלה משרת פרופסור חבר. עם זאת, למרות הישגיה הרבים, מעולם לא קודמה למעמד פרופסור מן המניין.
המחקר של קאופמן השתרע על יריעה רחבה של תחומים: החל מדלק טילים, דרך תרופות וכימיה קוונטית, תוך שימוש נרחב בטכנולוגיות מחשב בתחומי הכימיה בתקופה בה הדבר לא היה נפוץ.
ב-1990, פרסמה מאמר פורץ דרך בו תיארה שיטה חדשה לסימון פחמימות סרטניות. באמצעות המודלים שפיתחה בתחום הכימיה הקוונטית, ניתן היה לבחון את המבנה המולקולרי המדויק של תרופות מתוכננות, וכן לנבא את מידת הרעילות שלה.
חייה ועבודתה של קאופמן מהווים השראה עבור מדעניות רבות ברחבי העולם.
רופאה מרדימה אמריקאית אשר היתה מהחלוצות בתחום. מפתחת מבחן אפגאר להערכת בריאות היילוד.
וירג'יניה אפגאר נולדה בניו ג'רזי למשפחה בת שלושה ילדים. היא היתה תלמידה מצטיינת אשר מגיל צעיר התעניינה במדע, בעידודו של אביה שהיה אסטרונום ומדען חובב.
בשנת 1937 סיימה אפגאר את ההתמחות בכירורגיה באוניברסיטת קולומביה. היא היתה בין הנשים היחידות בעולם בהוכשרו בתחום עד אז. בשנת 1938, החלה לעסוק בתחום ההרדמה אשר היה בראשית דרכו. בשנת 1949, התקבלה כפרופסור מן המניין בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולומביה, והיתה לאישה הראשונה שהחזיקה בתפקיד זה. כמו כן, עמדה בראש מחלקת ההרדמה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה.
בשנת 1953, פירסמה אפגאר את "מבחן אפגאר": שיטה לבדיקת בריאות הילודים בדקות הראשונות לאחר צאתם לעולם. הבדיקה פשוטה יחסית ומאפשרת איתור מצוקה אצל תינוקות. "מבחן אפגאר" מתבצע מיד בתום הלידה, במטרה להעריך את מצבו הגופני של התינוק מיד לאחר הלידה. המיילדת או הרופאה בודקות ומעריכות חמישה מדדים שונים – נשימה, קצב לב, צבע עור, טונוס שרירים ותגובה לגירויים. מבחן אפגאר היה פריצת דרך ושינה את אופן הטיפול בילודים במצוקה. השיטה, אשר נמצאת בשימוש עד היום, הפחיתה באופן משמעותי את תמותת התינוקות לאחר הלידה.
אפגאר פירסמה מחקרים רבים ומאמרים בעיתונות מדע פופולרית. היא זכתה לתארי "דוקטור של כבוד" ממספר אוניברסיטאות כהערכה על פועלה. בשנת 1994, דיוקנה הופיע על סדרת הבולים האמריקאית שהנציחה 20 אמריקאים דגולים שפעלו לשינוי החברה.
אפגאר היתה הרופאה הראשונה, ובמשך זמן רב אף היחידה, בבית החולים של אוניברסיטת קולומביה ובתחומי הכירורגיה וההרדמה. במהלך חייה, היא נמנעה מהצטרפות לארגוני זכויות נשים. היא נהגה לומר כי "נשים הן משוחררות מרגע שהן עוזבות את הרחם".
השפעתה ותרומתה של ד"ר וירג'יניה אפגאר למדע מורגשת בחדרי לידה בכל רחבי העולם. היא היתה אישה פורצת דרך ומעוררת השראה. לכן מגיע לה רחוב משלה!
הדוויג קליין נולדה בעיר אנטוורפן שבבלגיה בשנת 1911. כשהיתה בת 3, עברה המשפחה להתגורר בעיר המבורג שבגרמניה. בשנת 1931 נרשמה ללימודי חקר האסלאם באוניברסיטת המבורג.
הפרופסור אלברט דיטריך סיפר עליה: "… היו לה חושים ביקורתיים, היא היתה ספקנית ביחס לטיעונים דוגמטיים, והשמיעה מדי פעם בפעם את ספקותיה בקול שקט. זה זיכה אותה […] בכינוי המכובד "شَكّاكة" ("שקאקה"), "הספקנית הקבועה", שאותו קיבלה בחיוך…"
בשנת 1937 סיימה קליין את עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכתה בהצטיינות והיתה לדברי המנחה שלה "תרומה יקרת ערך לחקר האסלאם". עם זאת, קליין לא קיבלה את תואר הדוקטור בשל מוצאה היהודי.
קליין כתבה מכתב המפרט את הסיבות שלפיהן עליה לקבל את התואר. במכתב התייחסה למותה של אביה במלחמת העולם הראשונה, דבר המעיד על שייכותה לעם הגרמני. הדיקן החליט לאשר את הבקשה באופן חריג, אך כשהגיעה העת לקבל את ההסמכה הוא נסוג בטענה ש"המצב החמיר". הדבר אירע זמן קצר לפני אירועי ליל הבדולח בשנת 1938.
לאחר סיום לימודיה, הדוויג קליין קיבלה הזדמנות לעבוד בהודו והחליטה לעזוב את גרמניה בעזרתו של הגאוגרף קרל ראתיינס. בשנת 1939 עזבה את המבורג על ספינה. בגלוייה שכתבה לו סיפרה: "אני מרגישה מאוד בנוח על הסיפון במזג האוויר היפהפה ואני לא מודאגת כרגע מהעתיד, אללה יעזור. פגשתי פעם את אחד מחבריו ומאז אני מאמינה בכך".
עם זאת, הספינה חזרה להמבורג מספר ימים אחרי שהפליגה, בגלל איום המלחמה. הדוויג חזרה לחיק משפחתה וסבלה "מכל סוגי הסבל", כפי שתיאר מאוחר יותר ראתיינס – החל מנשיאת הטלאי הצהוב על דש הבגד, וכלה בגירוש מדירתה לבית יהודים.
בעזרת החוקר ארתור שאדה, שאותו הכירה מימיה באוניברסיטת המבורג, החלה לעבוד בכתיבת מילון לערבית מודרנית. המילון החל כמיזם עצמאי מספר שנים קודם לכן, אך במהלך שנות ה-40 העבודה על המיזם מומנה על ידי ממשלת הרייך על מנת לבדוק את איכות התרגום לערבית של הספר "מיין קאמפף", במטרה להפוך את העמים הערבים לבני ברית של גרמניה הנאצית.
במסגרת עבודה זו, היא כתבה על פתקים את המשמעות המילולית של מילים, כפי שקראה ביצירות ספרות ערבית מודרנית, וקיבלה תשלום של 10 פפניגים על כל פתק. העובדים במיזם המילון היללו את האיכות המעולה של תרומתה. "עם זאת", כתבו, "כמובן שאי אפשר שהיא תוזכר כאחת המשתתפות בפרוייקט".
עבודתה של קליין הצילה אותה מגירוש לריגה בדצמבר 1941. כך למעשה ארתור שאדה עיכב את שליחתה למחנות ההשמדה. עם זאת, למרות הניסיונות להצילה, הדוויג קליין נשלחה בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1942, שם נרצחה.
שאדה וראתיינס המשיכו לדאוג להדוויג קליין גם לאחר שנשלחה למחנה ההשמדה, ניסו לסייע לה ולברר מה עלה בגורלה. בסוף שנת 1945 כתב ראתיינס: "ניתן להניח בוודאות של 100% שמדובר בטרנספורט הראשון שנשלח ישירות לאושוויץ. היא נכנסה אם כך ישר לתנור הגז. […] אם רק אחשוב על כך אבכה, ואמשיך בהתקפי שנאה נגד הנאצים".
במכתבים המעטים של קליין ששרדו, היא כתבה על ההתלבטות בין אופציית ההגירה אל מול המחקר והפעילות האקדמית, וכי זו הסיבה שלא רצתה להגר לארצות הברית. מספרים כי לא יכלה לדמיין את האיום הקיומי שאליו נקלעה, כמו יהודים רבים באותה התקופה.
בשנת 1947 הדפיס קרל האתיינס 56 עותקים מעבודת הדוקטורט של הדוויג קליין כאות כבוד, והיא קיבלה באופן רשמי את תואר הדוטור. בשנת 2010, הונחו אבני נגף לפני הבניין הראשי של אוניברסיטת המבורג לזכר הדוויג קליין ומדענים יהודים נוספים שנרצחו בשואה.
מגיע להדוויג קליין, חוקרת אסלאם מוכשרת אשר נרצחה בשואה בגיל צעיר מדי, רחוב משלה. ניתן לעשות זאת בערים שבהן יש אוניברסיטאות: תל אביב, חיפה, ירושלים, באר שבע, רחובות, אריאל.
משפטנית, פרופסור למשפטים, מראשוני האגודה לזכויות האזרח וממוביליה, מייסדת מרכז מציל״ה ונשיאתו, כלת פרס ישראל למשפטים.
נולדה בירושלים למשפחה ספרדית-ירושלמית ותיקה, נכדה לרב יוסף מרדכי הלוי, שהיה אב בית הדין של העדה הספרדית בעיר, ואחיינת לרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים. גדלה בחיפה, למדה בביה״ס הריאלי, היתה חברה בשבט משוטטי בכרמל של הצופים, ושרתה בגרעין נח״ל בחצרים.
למדה משפטים, כלכלה ופילוסופיה באוניברסיטת העברית, והיתה בין חברי המערכת הראשונה של עיתון הפקולטה – ״משפטים״. סיימה תואר מוסמך בהצטיינות יתרה. ב-1975 השלימה דוקטורט בפילוסופיה של המשפט באוניברסיטת אוקספורד. עד 2010 כיהנה כפרופסור באוניברסיטה העברית, ושהתה כפרופסור אורח בביה״ס למשפטים באוניברסיטת ייל (הנחשב למוביל בעולם) ובאוניברסיטאות נוספות.
היתה חברה ועמיתת מחקר במכוני מחקר שונים, ביניהם מכון ירושלים לחקר ישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרכז מינרווה לזכויות האדם.
הצטרפה לאגודה לזכויות האזרח זמן קצר לאחר הקמתה בראשית שנות ה-70. בשנות ה-80 שימשה יו״ר האגודה, וכיהנה כנשיאתה בשנים 1999-1996. לקחה חלק בועדות ציבוריות שונות, ביניהן ועדת וינוגרד, ועדת שמגר, ועדת כהן להגנת הפרטיות, ועוד.
ב-2003 פרסמה, יחד עם הרב יעקב מדן, את אמנת גביזון-מדן שמהווה נסיון להגיע להבנות בין דתיים וחילונים בענייני דת ומדינה בישראל.
ב-2004 מונתה ע״י מיכאל איתן, אז יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כיועצת בכירה לוועדה, כדי לסייע בהכנת פרק עקרונות היסוד של החוקה.
ב-2005 התעוררה מחלוקת סביב שאלת מינויה של גביזון לביהמ״ש העליון, שבסופו לא מונתה לתפקיד.
באותה שנה ייסדה גביזון את מרכז מציל״ה – מחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית – בראשו עמדה עד יום מותה. במסגרת המרכז פרסמה גביזון מסמכים וניירות עמדה סביב שלאת דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בין היתר בנושאי חוקה לישראל, הגירה, דמוגרפיה, ועוד.
ב-2013 מונתה ע״י שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, לבחון את הסדר החוקתי של זהות המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית כרקע לניסוח ׳חוק הלאום׳.
ב-2015 נבחרה לחברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
על פועלה הציבורי והמחקרי זכתה גביזון במשך השנים בפרסים חשובים רבים, ביניהם פרס ישראל (2011), פרס א.מ.ת (2003), אות יקירת ירושלים (2016), תארי דוקטור לשם כבוד, ופרסים נוספים.
נפטרה ב-2020 והותירה אחריה בן.
ניתן להנציח אותה בכל עיר בארץ, ובפרט בירושלים ובחיפה.
רחוב משלה 