רות גביזון (2020-1945)

משפטנית, פרופסור למשפטים, מראשוני האגודה לזכויות האזרח וממוביליה, מייסדת מרכז מציל״ה ונשיאתו, כלת פרס ישראל למשפטים.

נולדה בירושלים למשפחה ספרדית-ירושלמית ותיקה, נכדה לרב יוסף מרדכי הלוי, שהיה אב בית הדין של העדה הספרדית בעיר, ואחיינת לרב אליהו פרדס, רבה של ירושלים. גדלה בחיפה, למדה בביה״ס הריאלי, היתה חברה בשבט משוטטי בכרמל של הצופים, ושרתה בגרעין נח״ל בחצרים.

למדה משפטים, כלכלה ופילוסופיה באוניברסיטת העברית, והיתה בין חברי המערכת הראשונה של עיתון הפקולטה – ״משפטים״. סיימה תואר מוסמך בהצטיינות יתרה. ב-1975 השלימה דוקטורט בפילוסופיה של המשפט באוניברסיטת אוקספורד. עד 2010 כיהנה כפרופסור באוניברסיטה העברית, ושהתה כפרופסור אורח בביה״ס למשפטים באוניברסיטת ייל (הנחשב למוביל בעולם) ובאוניברסיטאות נוספות.

היתה חברה ועמיתת מחקר במכוני מחקר שונים, ביניהם מכון ירושלים לחקר ישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ומרכז מינרווה לזכויות האדם.

הצטרפה לאגודה לזכויות האזרח זמן קצר לאחר הקמתה בראשית שנות ה-70. בשנות ה-80 שימשה יו״ר האגודה, וכיהנה כנשיאתה בשנים 1999-1996. לקחה חלק בועדות ציבוריות שונות, ביניהן ועדת וינוגרד, ועדת שמגר, ועדת כהן להגנת הפרטיות, ועוד.

ב-2003 פרסמה, יחד עם הרב יעקב מדן, את אמנת גביזון-מדן שמהווה נסיון להגיע להבנות בין דתיים וחילונים בענייני דת ומדינה בישראל.

ב-2004 מונתה ע״י מיכאל איתן, אז יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, כיועצת בכירה לוועדה, כדי לסייע בהכנת פרק עקרונות היסוד של החוקה.

ב-2005 התעוררה מחלוקת סביב שאלת מינויה של גביזון לביהמ״ש העליון, שבסופו לא מונתה לתפקיד.

באותה שנה ייסדה גביזון את מרכז מציל״ה – מחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית – בראשו עמדה עד יום מותה. במסגרת המרכז פרסמה גביזון מסמכים וניירות עמדה סביב שלאת דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בין היתר בנושאי חוקה לישראל, הגירה, דמוגרפיה, ועוד.

ב-2013 מונתה ע״י שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, לבחון את הסדר החוקתי של זהות המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית כרקע לניסוח ׳חוק הלאום׳.

ב-2015 נבחרה לחברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

על פועלה הציבורי והמחקרי זכתה גביזון במשך השנים בפרסים חשובים רבים, ביניהם פרס ישראל (2011), פרס א.מ.ת (2003), אות יקירת ירושלים (2016), תארי דוקטור לשם כבוד, ופרסים נוספים.

נפטרה ב-2020 והותירה אחריה בן.

ניתן להנציח אותה בכל עיר בארץ, ובפרט בירושלים ובחיפה.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

רות ביידר גינסבורג (2020-1933),

משפטנית, שופטת ביהמ״ש העליון בארה״ב, ודמות פורצת דרך בחקיקה למען שוויון זכויות לנשים.

נולדה בברוקלין למשפחה יהודית-קונסרבטיבית, בת למהגרים מאודסה ומקרקוב. אמה, שעודדה אותה לרכוש השכלה, נפטרה מסרטן יום לפני סיום לימודיה בתיכון.

למדה ממשל באוניברסיטת קורנל, וזמן קצר לאחר מכן נישאה למרטין גינסבורג – לימים עו״ד מפורסם ופרופ׳ למשפטים בעצמו – ולזוג נולדו בן ובת.  המשיכה ללימודי משפטים בהרווארד, והיתה אחת מ-9 נשים מתוך 500 תלמידים במחזור. במהלך לימודיה קיבל גינסבורג משרה בניו יורק, וביידר-גינסבורג עברה לאוניברסיטת קולומביה.

מראשית שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-70 פיתחה ביידר-גינסבורג קריירה אקדמית: היתה חברה בצוותי מחקר, שימשה פרופסור באוניברסיטת ראטגרס, היתה לאישה הראשונה שקיבלה קביעות באוניברסיטת קולומביה היוקרתית, לימדה בסטנפורד ואוניברסיטאות עילית נוספות בארה״ב, ושימשה מרצה אורחת באוניברסיטאות מובילות ברחבי העולם.

בשנות ה-70 החלה קריירה כעו״ד: על אף המכשולים שהושמו בפניה בשל היותה אישה, התקבלה לבסוף להיות עוזרת משפטית בבית משפט מחוזי בניו יורק. בנוסף היתה שותפה בהקמת פרויקט הנשים ב-ACLU – האיגוד האמריקאי לחירויות האזרח – הפכה ליועצת משפטית של הארגון, והובילה עתירות שהפכו לאבני יסוד בהגנה משפטית שוויונית על בסיס מגדרי.

בשנת 1980 מונתה ע״י הנשיא קרטר לשופטת בביהמ״ש הפדרלי לערעורים בוושינגטון הבירה, תפקיד שבו כיהנה במשך 13 שנה. ב- 1993 מונתה ע״י הנשיא קלינטון לשופטת בביהמ״ש העליון, ובכך היתה לאישה השנייה בהיסטוריה בתפקיד זה, וליהודיה-האמריקאית הראשונה.

במהלך השנים היתה לשופטת המבוגרת ביותר בביהמ״ש, אך המשיכה לכהן בתפקיד עד יום מותה, גם לאחר שחלתה בסרטן פעמיים. ביידר-גינסבורג שויכה למחנה הליברלי בהרכב השופטים, והובילה שורה של פסקי דין היסטוריים שעסקו בתיקון אפליית נשים בחוקים האמריקניים. היא דגלה בגישה זהירה לחקיקה השואפת להסכמה רחבה, אך עם השנים הציגה יותר ויותר דעות מיעוט.

במהלך הקריירה הארוכה שלה פעלה נמרצות למען קידום שוויון זכויות לנשים – הן בחייה האישיים והן בעבודתה המשפטית, באמצעות החוק וע״י שינוי החוק.

מלבד תארים ופרסים רבים שקיבלה לאורך השנים, בעשור השני של המאה ה-21 הפכה ביידר-גינסבורג לאייקון פמיניסטי, וזכתה לייצוגים תרבותיים רבים, ביניהם אופרה, סרטים, ספרי ילדים ועוד.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן