נחמה ריבלין, (1945-2019)

מגיע לה רחוב משלה!
undefined

הייתה אשת נשיא המדינה ראובן ריבלין יבדל"א.
נולדה במושב חרות.
למדה בבית ספר תיכון בעמק חפר.
בשנת 1964, למדה באוניברסיטה העברית בירושלים, וקיבלה תואר ראשון בביוטכנולוגיה וזואולוגיה, יחד עם תעודת הוראה בתחום מדעי הטבע.
במשך שנים ארוכות עבדה באוניברסיטה העברית כמזכירה מדעית במכון למדעי החיים, בתחילת דרכה עבדה כמזכירה במחלקה לזואולוגיה, ולאחר מכן, עבדה במחלקת אקולוגיה.
לאחר יציאתה לגימלאות, החלה ללמוד את תולדות האמנות, אך לא קיבלה תואר אקדמי בתחום זה.
במסגרת תפקידה כאשת הנשיא, תמכה בפעילויות לטובת נשים וילדים, לצד תמיכה במשפחות שכולות.
בעת כהונתה אירחה 200 פעילי אקי"ם, במטרה לתמוך בילדים המתמודדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית.
קידמה נושאים כמו שמירה על איכות הסביבה ושלום.
בשנת 2018, ייסדה את הפרס לשירה עברית, ולקחה חלק בדיבוב הסרט "הדב פדינגטון 2".
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ירושלים
עיריית תל-אביב-יפו
Reuven Ruvi Rivlin – ראובן רובי ריבלין
קרדיט תמונה:ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/נחמה_ריבלין

פרופ' מנוחה גלבוע (1926-1998)

מגיע לה רחוב משלה!

הייתה פרופ' בחוג לספרות עברית של אוניברסיטת תל אביב.
נולדה בירושלים.
למדה את לימודיה בבית הספר הריאלי בחיפה.
לאחר מכן, למדה בבית המדרש למורים בתל אביב.
בשנות לימודיה האקדמיים, למדה באוניברסיטאות תל אביב וירושלים.
משנת 1962, לימדה במוסדות להכשרת מורים ברחבי הארץ.
משנת 1972, לימדה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב.
כתבה ספרי שירה, וספרי סיפורת לילדים ונוער.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית תל-אביב-יפו
עיריית ירושלים
עיריית חיפה
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/wiki/מנוחה_גלבוע
קרדיט תמונה: התמונה מתוך אתר לקסיקון הספרות העברית החדשה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

פרופ׳ חוה ליפשיץ (2005-1936)


undefined

כימאית ישראלית בולטת, מומחית בתחום ספקטרומטרית מסה.

▪️נולדה בוינה כאוה וולף, ולאחר האנשלוס עלתה עם משפחתה לא״י. בילדותה גילתה כשרון בולט למוזיקה ולמדה פסנתר אצל המלחין פאול בן חיים.

▪️למדה כימיה וכימיה פיזיקלית לתואר ראשון ושני באונ׳ העברית. בשנת 1961 השלימה את דוקטורט בכימיה של קרינות בהנחיית גבריאל שטיין, שלאחריו נסעה לפוסט-דוקטורט באונ׳ קורנל, שם החלה את דרכה המקצועית בתחום המוביל בו עסקה – ספטקטרומטרית מסה.

▪️בשובה הצטרפה לסגל האונ׳ העברית שם פיתחה מעבדה לחקר התחום ותרמה לפיתוח ההוראה. הנחתה תלמידים רבים לדוקטורט ופוסט-דוקטורט, עמדה בראש המכון לכימיה באונ׳ העברית והיתה חברה בצוות העורכים של כתבי עת מקצועיים מובילים וזכתה במספר פרסים חשובים.

▪️בנוסף, החזיקה בתפקידים ציבוריים שונים בעולם האקדמיה – היתה חברה במועצה להשכלה גבוהה, יו"ר המחלקה לכימיה פיזיקלית וחברה בוועדה העליונה למדע וטכנולוגיה.

▪️שימשה דמות תומכת ומודל לחיקוי עבור מדעניות בתחילת דרכן באקדמיה.

▪️ליפשיץ התמודדה עם מחלת הסרטן במשך כ-20 שנה, אך המשיכה בפעילות ובמחקר עד ימיה האחרונים.

▪️הותירה בלכתה את בעלה, פרופ׳ אסא ליפשיץ – גם הוא במכון לכימיה באונ׳ העברית, ושלושה ילדים.

עיריית תל-אביב-יפועיריית ירושליםעיריית רחובותהאוניברסיטה העברית

*התמונה מתוך אתר מכון ויצמן ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

תמר ליבס (1943- 2015)

תמר ליבסהייתה פרופסור לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים.

נולדה בישראל. בשנת 1972 החלה לעבוד במחלקת הנוער בקול ישראל ובמשך שנים ערכה וביימה תוכניות רבות, ובהן התוכנית לנוער "חתול בשק", והייתה חברה במליאת רשות השידור.

היא נחשבה לחוקרת פורצת דרך מפני שסללה נתיבים חלוציים בחקר התרבות הפופולרית וביישום שיטות מחקר איכותניות בתקשורת. את עבודת הדוקטור עשתה בהנחייתו של אליהוא כ"ץ. העבודה עסקה בסדרת הטלוויזיה "דאלאס" וצופיה ברחבי העולם, ועובדה לספר בשם The export of meaning:‎ cross-cultural readings of Dallas.
בעבודת הדוקטורט ליבס הראתה שקהילות שונות מפענחות אותם מסרים בצורה שונה, אבל במידה רבה גם חולקות הבנה דומה של התכנים. בכך היא תרמה לביסוס הגישה המחקרית שעל-פיה צרכני התקשורת אינם "קונים" את כל מה שהמסך "מוכר" ומגייסים בזמן הצפייה את הידע המוקדם שלהם כדי לפרש את התוכן בדרכים המתכתבות עם עולמם התרבותי. הדוקטורט זכה בפרס הצטיינות מטעם האוניברסיטה העברית ואף לפרסום עולמי לאחר שעבודתה נסקרה על-ידי העיתונאי תומס פרידמן בעמוד השני של ה"ניו-יורק טיימס". בשיא עבודתה האקדמאית כיהנה כראש החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים.
למרות שאת תהילתה האקדמית רכשה בעיקר בשל העיסוק רב השנים במדיום הטלוויזיוני, אולם גם הרדיו היה אפיק משמעותי של הניתוח התרבותי שבו פעלה.
ליבס חקרה את תפקיד כלי התקשורת בעיצוב הלאום ובביסוסו של מרחב ציבורי. מחקרה נע על הציר שבין העבר להווה: היא עמדה על תרומת הרדיו לתחיית השפה העברית המדוברת בשנות ה-30 בארץ-ישראל, על תפקידו בעיצוב זכרון השואה בזמן משפט אייכמן בשנות ה-60 ועל שינויים בתרבות השידור בישראל לאורך שנות קיומה של המדינה. היא גייסה את היכרותה המעמיקה עם מאפייני המדיום הטלוויזיוני כדי לחקור את תפקיד המסך הקטן (שהלך והתרחב במהלך שנות המחקר שלה) בביסוס מרחב ציבורי שבו אנשי התקשורת פונים אל ראשו ולא לכיסו של הצופה ומתייחסים אליו כאזרח ולא כצרכן

ליבס לא הגבילה את עשייתה לתחום האקדמאי, אלא פעלה במישור הציבורי והחברתי. היא נאבקה למען שילוב אוכלוסיות מוחלשות בבתי-ספר מבוססים, היא היתה חברה במליאת רשות השידור מטעם מפלגת מרצ ונלחמה על שימור חופש העיתונות בישראל. היא היתה גם חברה במועצת העיתונות והתוותה עקרונות אתיים לעבודת כלי התקשורת במרכז לאתיקה שבמשכנות-שאננים. במיוחד ראויה לאזכור תמיכתה המוחלטת בשידור הציבורי.

תמר ליבס פירסמה 14 ספרים, למעלה מ-100 מאמרים ופרקים ואינספור מאמרי דעה וחוות דעת מקצועיות. את תהילתה האקדמית רכשה בעיקר בשל העיסוק רב השנים במדיום הטלוויזיוני. היא זכתה, יחד עם נילי המאירי, בפרס רשות השידור על הפקת תוכנית שעסקה בטראומה של ילדים בצל מלחמות. 

עדנה אולמן מרגלית (1946-2010)

עדנה אולמן מרגליתחוקרת, מתרגמת, ופעילת זכויות אדם.
אולמן-מרגלית נולדה וגדלה בשכונת רחביה בירושלים וסיימה לימודיה בגימנסיה העברית בשכונה זו. את לימודיה הגבוהים החלה בתחומי המתמטיקה והפילוסופיה ולאחר שהשלימה תואר באוניברסיטה העיברית השלימה תואר שלישי באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1973. לאחר סיום לימודיה שימשה כעמיתת מחקר באוניברסיטת אוקספורד, במכון ללימודים מתקדמים בברלין ובמכון למחקר מתקדם בפרינסטון. ב-1976 הצטרפה כחברת סגל לאוניברסיטה העברית.

בשנה 1996 נתמנתה לראשות החוג לחינוך באוניברסיטה העברית (היא לא יכלה ללמד בחוג לפילוסופיה היות ובעלה כבר לימד בחוג זה). בשנים 2008-2005 כיהנה כראש המרכז לחקר הרציונליות. החל משנת 2008 כיהנה כמנהלת בית הספר לחינוך.

אולמן-מרגלית הייתה פעילה בארגונים שונים: בשנים 1993-1985 הייתה חברה בהנהלת הקרן החדשה לישראל, ובתוך פרק זמן זה בשנים 1992-1988 שימשה כסגן נשיא הקרן. שימשה בשלוש תקופות כהונה שונות כיו"ר האגודה לזכויות האזרח בישראל (1994-1993, 2001-1999, 2003-2002), והייתה חברת הנהלת "בצלם".

אולמן-מרגלית נפטרה ב-16 באוקטובר 2010 ממחלת הסרטן, בגיל 64.

בלה וקסנר 1908-2001

בלה וקסנראשת עסקים ונדבנית.
וקסנר נולדה להורים שנמלטו במהלך המאה ה-19 מן הרדיפות ברוסיה, והתיישבו בניו יורק. בשנת 1912 הם עברו עם ששת ילדיהם להתגורר בעיר קולומבוס, אוהיו.
אין לנו מידע על ילדותה וחייה המוקדמים.
בשנת 1951 פתחו בלה ובעלה, הארי וקסנר, חנות לבגדי נשים. עסק זה שגדל והתפתח עם השנים הביא לבני הזוג את הונם. הם תרמו כל השנים מיליוני דולרים למוסדות שונים, בעיקר בתחום העיר קולומבוס.
בשנת 1999 תרמה בלה וקסנר, יחד עם בתה סוזן, סכום משמעותי לשיפוץ בית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית בירושלים, שנקרא בעקבות זאת על שמם של בלה והארי וקסנר.

בנוסף תרמו השתיים סכום כסף להקמת המרכז ללימודים מתקדמים ברפואת שיניים בירושלים, שנקרא על שם אחיה של בלה, ד"ר איזידור י. קבקוף (Dr. Izador I. Cabakoff), שהיה רופא שיניים בעיר קולומבוס.
לרגל פעולתה נקרא על שמה רחוב באשקלון ונטבעה לרגל תרומתה חותמת של דואר ישראל (בתמונה)

סוזי דבוסקין (1947-2017)

סוזי דבוסקיןספורטאית, ממארגני "טריאתלון נשים הרצליה".
סוזי דבוסקין נולדה בארה"ב למשפחה יהודית ומגיל קטן נמשכה לספורט. כבר מגיל 7 החלה סוזי לשחות, בעיקר שחייה אומנותית, ואף הגיעה להישגים ארציים רבים במסגרת תחרויות בין אוניברסיטאיות בחוף המערבי של ארה"ב. ב1966, בהפלגת הנוסעים האחרונה מניו יורק לישראל, הגיעה סוזי לראשונה לישראל, והחלה ללמוד חינוך באוניברסיטה העברית אשר בירושלים. במקביל ללימודיה ולשיעורי העברית אותם לקחה, החלה סוזי להתנדב באלי"ן – האיגוד הישראלי לילדים נפגעים, ופעילות זו השתלבה היטב עם לרצונה להעמיק את לימודיה בתחום החינוך המיוחד. לאחר סיום לימודיה, הבינה סוזי כי בארץ אין עדיין מסגרות ללימוד חינוך מיוחד, ועל כן נאלצה לחזור לארה"ב על מנת להשלים את השכלתה בתחום כפי שרצתה. כעשור לאחר מכן, שבה סוזי לישראל, והפעם בלווית בעלה, דני, אותו הכירה במסגרת חוגי עולים אשר הייתה מארגנת לציבור הסטודנטים סביבה.הזוג דבוסקין ושלושת ילדיהם- אורן, עודד ותמר, הרבו לעסוק בספורט, אולם לאחר שהכירו את תחרות הטריאתלון – שילוב בין ריצה, שחייה ורכיבה על אופניים – הפך ענף זה למועדף על המשפחה. לאחר שהגיעה לתחרות הגברים על מנת לעודד את אחיה, אורן, החליטה תמר להירשם לתחרות הנשים יחד עם אמה. סוזי ותמר החלו להתאמן יחדיו לקראת התחרות, והצליחו להגיע לקו הסיום יחד כאשר תמר מקדימה את אמה רק במעט. ב1996, בעת אימוניה לקראת הטריאתלון השנתי השלישי לנשים, נהרגה תמר בתאונת פגע וברח בעת שרכבה על אופניה. מותה של תמר היכה את משפחתה בהלם וכאב רב, ומשפחתה החליטה להתמודד במקומה בטריאתלון כשלשה. לאחר מכן, החליטה סוזי להנציח את תמר דרך הספורט, והחל מהטריאתלון הרביעי לקחה על עצמה את הפקת וארגון התחרות כולה לאורך השנים. משפחת דבוסקין, ובייחוד סוזי ודני, הם הרוח החיה מאחורי התחרות, כאשר חודשים רבים לפני הם מארגנים אימונים לקהל הרחב, מעודדים אוכלוסיות רבות לקחת חלק בתחרות עצמה ובספורט בכלל, רתימת גופים ציבוריים ועסקיים למהלך ועידוד נשים מכל המגזרים והאוכלוסיות לקחת חלק – אפילו למקטע מסויים. עם השנים, תחרות הטריאתלון נקראה על שמה של תמר ונערכת לזכרה, ומתחרות קטנה של כמה עשרות משתתפות צמחה לכאלף משתתפות בשנה שעברה.

סוזי ראתה בהשתתפות בטריאתלון הרבה מעבר לספורט. לדבריה, תחרות הטריאתלון לנשים היא כהעצמה נשית לכל דבר. למרות הנחישות הרבה וההתמדה באימונים הנדרשים לשם כך, סוזי רואה בכל אישה שנכנסת לתחום, ובייחוד לאור הרתיעה בעבר של נשים מהענף, כהצלחה אישית וכחיזוק לכך שאין דבר העומד בפני אותן נשים לאחר מכן. סוזי קידמה את התחרות לאור המוטו "כל אחת מנצחת", סיסמא אשר נולדה כאשר התאמנה לטריאתלון הראשון יחד עם ביתה, תמר.

בחודש שעבר, כשבועיים לפני התחרות השנתית, נפטרה סוזי דבוסקין לאחר מלחמה ממושכת במחלה. החל מהשנה, תחרות הטריאתלון היא לזכר סוזי ותמר דבוסקין.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד ערי השרון, הרצליה, כפר סבא ורעננה, בהן פעלה.
עיריית הרצליה – Herzliya Municipality עיריית רעננהעיריית כפר סבא

למידע נוסף – https://goo.gl/HCpI9p

**התמונה צולמה על ידי דני דבוסקין, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

שרה (סורור) סורודי (1938-2002)

שרה סורודימרצה בכירה, מזרחנית בולטת.
שרה (סורור) סורודי נולדה באיראן, למשפחה יהודית. לאחר סיום לימודיה, נרשמה ללימוד תואר ראשון באוניברסיטת טהרן וסיימה בהצטיינות. לאחר עלייתה לישראל המשיכה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטה העברית, אולם את לימודי הדוקטורט בחרה להמשיך ב-UCLA אשר בארה"ב. שרה חקרה רבות את השינויים והמאפיינים בשירה הפרסית המודרנית לאור המפכה החוקתית אשר התרחשה באיראן בשנים 1900-1925, זאת תחת הנחייתו של פרופ' אמין בנאני – בן עירה. לאחר הסמכתה כדוקטור, חזרה שרה לירושלים והתמנתה למרצה מן המניין באוניברסיטה העברית. לאחר זמן קצר, ובעקבות מחקריה הרבים בנושא, התמנתה שרה לראש החוג ללימודי הודו, איראן וארמניה באוניברסיטה.

שרה המשיכה לחקור את תחום הפולקלור הפרסי, ובייחוד הקשר שבין סיפורי עם לבין התרבות העממית על שלל קהילותיה. מחקריה של שרה התאפיינו בדיוק מופתי, ובשל כך משמשים כתיאור מופתי לחיים האיראניים – על עדינותם ועושרם מחד, ונוקשותם וחריפותם מנגד. שרה הרבתה לעסוק בקשר המיוחד שבין התרבות האיראנית הכללית לבין התרבות היהודית: ניתוחו של שיר חתונה יהודי-איראני לאור אירועי התקופה שבה נכתב, השוואה בין השבועה המקובלת בקהילות היהודיות באיראן לבין נוסחים מוסלמים-איראנים עתיקים ואף שימורו הכמעט מלא של טקס יהודי-איראני המוקדש לאליהו הנביא מהתקופה הפרה-איסלמית. מחקריה של שרה ביססו את מעמדה האקדמי כמומחית כמעט יחידה לתרבות האיראנית כולה, והיהודית בפרט. לצד הקריירה האקדמית הענפה, שימשה שרה כעורכת חדשות ותכניות בשפה הפרסית בקול ישראל. בנוסף, שימשה כיועצת משרד החינוך לשילוב מורשת עדות המזרח במערכת החינוך ופיקחה על בחינות הבגרות בשפה הפרסית.

שרה שמרה את דבר מחלתה בסוד, ועל כן מותה בטרם עת היכה את עמיתיה, מכריה ותלמידיה בהפתעה. כמעט עד יומה האחרון הייתה שרה פעילה במחקריה, ובעבודה כמרצה בכירה. ד"ר שרה סורודי הייתה בת 64 במותה.

מומלץ להציע את שמה לכל עיר בישראל, ובייחוד העיר ירושלים בה עבדה והתגוררה.
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
The Hebrew University of Jerusalem
למידע נוסף – https://goo.gl/MgjtKk

**התמונה לקוחה מכתב העת "פעמים", ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

%d7%97%d7%a0%d7%94-%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%90%d7%99חנה ספראי (1946-2008). מרצה ופעילה פמיניסטית דתית. מחלוצות לימוד התורה והתלמוד בארץ לנשים וממייסדות ארגון הנשים הדתיות "קולך".

נולדה בשנת 1946 בירושלים, בתם של חיה ושמואל ספראי, שהיה היסטוריון של תקופת בית שני ותקופת המשנה ותקופת התלמוד ופרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים.
גדלה והתחנכה בירושלים. בהשכלתה הגבוהה היא למדה בחוג ללימודים קלאסיים והיסטוריה יהודית באוניברסיטה העברית, ולאחר סיום לימודיה לימדה בחוג במשך מספר שנים. לאחר מכן עמדה בראש מכון יהודית ליברמן – המכון הראשון שפתח בפני נשים בוגרות את לימודי התורה שבעל פה.
עם סיום תפקידה שם, גרה מספר שנים בהולנד, שם סיימה את הדוקטורט על נשים בבית המקדש, וכיהנה כפרופסור באוניברסיטת אוטרכט. בשובה לישראל לימדה באוניברסיטה העברית בירושלים כמרצה מן החוץ ובהיברו יוניון קולג', ושימשה כעמיתת מחקר במכון הרטמן עד שנת 2006.

עיקר פעילותה החברתית התרכזה בתנועת "קולך". תנועה זו פועלת למיצוב מעמדן של הנשים בלימוד הטקסטים היהודיים. בתוך מסגרת זו פעלה כקול דתי פמיניסטי במרחב הציבורי- כתבה דפי "פרשת שבוע" עם דגש על המבט הנשי, מילאה ב"קולך" תפקיד של "אישה חכמה" המשיבה על שאלות בענייני השקפת עולם, ערכה ספר של נשים כותבות הלכה וספר נוסף על מקומן של נשים במדרשי הלכה.
על השתתפותה, כאישה, בפירוש "משנת ארץ ישראל" אמרה כי עובדת היותה פמיניסטית, מעניקה ערך מוסף לפירוש. "עולם הלימוד היהודי מוצף מזה אלפיים שנה בלימוד של גברים. הגברים המצויים בעולם זה, משועבדים במידת מה, כמעט בעל כורחם, במודע ושלא במודע, אל שבלונות ומודלים ידועים של לימוד בתחומים שונים". ספראי ראתה בהשתלבותה שלה, כאישה, שהודרה ממסגרות הלימוד הגבריות בעל כורחה, בעולם הלימוד כמאפשרת הענות ועירנות לשאלות הלכתיות מהותיות שחמקו מפרשנים גברים. היא תפסה בנק' המבט הפמיניסטית כבעלת יכולת להתרחק מהפרשנות המוכרת ולאפשר פרשנות שאינה משועבדת למודל ההלכתי בראש ובראשונה. היא טענה כי לפמיניזם יש אמנם מחיר דתי, אולם יש לזכור שבהיעדרותן של נשים – המחיר כבד עוד יותר. שכן "איזו מן יהדות זו כשחמישים אחוזים מעם ישראל אינו שותף לה? איזו תורה זו?".

בשנת 2008 זכתה בפרס האגודה לזכויות האזרח, כאישה פורצת דרך.
איפה כדאי להציע?
בירושלים, שם חיה, למדה ולימדה. בערים בעלות אוכלוסייה דתית- עיריית רעננה, עיריית גבעת שמואל.