איקה קומפורטי-עובדיה (1920-2011)

אדריכלית ומתכננת ערים.

איקה (חורסי) קומפורטי-עובדיה נולדה בעיר סופיה שבבולגריה בשנת 1920.  בשנת 1943 גורשו איקה ומשפחתה מעיר מגוריהם ביחד עם יהודי סופיה. המשפחה הגיעה אל העיר פלבן, שם יצרה איקה מסגרות לגיל הרך עבור ילדי העקורים ועבדה כגננת.

בתום המלחמה למדה אדריכלות בסופיה. בשנת 1950 עלתה לישראל ביחד עם בעלה ביטוש קומפורטי ובתם התינוקת.  כשהגיעה לישראל, עבדה איקה כאדריכלית העיר חולון. בהמשך, החלה לעבוד בצוות התכנון של תוכניות האב של תל אביב. במסגרת התפקיד, חקרה את שכונות העוני בעיר.  במקביל היתה אדריכלית ומתכננת ערים עצמאית.

איקה קומפורטי-עובדיה זכתה ביחד עם בעלה ביטוש בפרסים רבים על עיצוב אנדרטאות, פארקים ומבני ציבור.

בין המבנים שתכננה נמצאים המרכז לחקר ההתיישבות ברחובות (1961) ובית ספר מקיף באילת על שם גולדווטר (1970). בנוסף, הזוג תכנן את האנדרטה במצודת כ"ח להנצחת זכרם של חללי קרבות הגליל בנבי יושע (1957), וזכו בפרס על עיצוב זה.

איקה קומפורטי-עובדיה הקימה מפעל התנדבותי לסיוע לעולים החדשים מבולגריה אשר עלו בשנות ה-90. היא סייעה לעולים רבים מבולגריה להיקלט בארץ, ועזרה להם למצוא דיור ועבודה במקצועות טכניים.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

ד"ר ג'ויס ג'קובסון קאופמן (1929-2016)

 כימאית יהודיה-אמריקאית, נודעה בזכות מחקריה המתקדמים ופורצי הדרך בתחום הכימיה הקוונטית.

היא נולדה למשפחה יהודית מסורתית והחליטה לעסוק בכימיה בגיל 8 לאחר שקראה את הביוגרפיה של מארי קירי. בתקופה זו, לא הורשתה ללמוד מתמטיקה מכיוון שמדובר ב"מקצוע שלא מתאים לבנות".
קאופמן למדה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטת ג'ון הופקינס בניו יורק, שם קיבלה את תואר הדוקטורט בכימיה פיזיקלית בשנת 1960. כמו כן, היא קיבלה דוקטורט נוסף בפיזיקה תיאורטית בסורבון שבפריז בשנת 1969.

בהמשך, קאופמן מונתה לתפקיד מדענית מחקר ובהמשך קיבלה משרת פרופסור חבר. עם זאת, למרות הישגיה הרבים, מעולם לא קודמה למעמד פרופסור מן המניין.

המחקר של קאופמן השתרע על יריעה רחבה של תחומים: החל מדלק טילים, דרך תרופות וכימיה קוונטית, תוך שימוש נרחב בטכנולוגיות מחשב בתחומי הכימיה בתקופה בה הדבר לא היה נפוץ.

ב-1990, פרסמה מאמר פורץ דרך בו תיארה שיטה חדשה לסימון פחמימות סרטניות. באמצעות המודלים שפיתחה בתחום הכימיה הקוונטית, ניתן היה לבחון את המבנה המולקולרי המדויק של תרופות מתוכננות, וכן לנבא את מידת הרעילות שלה.

חייה ועבודתה של קאופמן מהווים השראה עבור מדעניות רבות ברחבי העולם.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

למידע נוסף:

https://www.jewishtimes.com/51844/dr-joyce-kaufman-broke-ground-in-science-gender/community/obituaries/

פרופ' ראובית הלפרין (1960-2014)

פרופסור לגיניקולוגיה ומיילדות במרכז הרפואי אסף הרופא. מהמתעמלות האומנותיות הראשונות שיצגו את ישראל באליפות העולם.

ראובית בלוך נולדה בליטא בשנת 1960.  בצעירותה הייתה מתעמלת אומנותית מקצועית.  כאשר עלתה לארץ בשנת 1973, החלה להתאמן בקבוצת "הפועל חולון". ראובית התמקצעה בתחום ואף היתה אלופת ישראל בהתעמלות אומנותית. היא ייצגה את ישראל בשלוש אליפויות עולם בשנים 1973-1977, והיתה אחת מהמתעמלות הראשונות שיצגו את ישראל בתחרות זו.

בבגרותה למדה הלפרין רפואה והתמחתה בתחום הגינקולוגיה והמיילדות. היא כיהנה כסגנית מנהלת החטיבה למיילדות וגינקולוגיה בבית החולים אסף הרופא. בשנת 2004, החלה לכהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 2010 פרופ' ראובית הלפרין נכנסה לרשימת "100 החוקרים המשפיעים ביותר בעולם".

פרופ' ראובית הלפרין חלתה בסרטן השד, אשר הוביל למותה בשנת 2014.

לשם הנצחתה, תחרות גביע האיגוד להתעמלות אומנותית נקראת על שמה.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)

רות הנדלר (1916-2002)

אשת עסקים יהודייה אמריקנית, נשיאת חברת הצעצועים "מאטל", הזכורה כממציאת בובת הברבי.

נולדה בשם רות מריאנה מוסקו בקולורדו שבארצות הברית.

משפחת הנדלר ושותפהּ לעסקים הקימו חברה קטנה שעסקה בייצור מסגרות לתמונות, ובשלב מאוחר יותר עברו לעסוק בייצור ריהוט לבתי בובות. כשביקרה באירופה, ראתה בחנות בשוויץ, בובה תוצרת גרמניה, וייצרה בובה לפי המודל הגרמני, שלה קראה "ברבי", על שם בתה.

בשלב מאוחר יותר, עוצבו בובות נוספות מדגם ברבי, כולל עיצוב בובת זכר. בשנת 1968 מונתה רות לנשיאת חברת "מאטל".

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/רות_הנדלר

אז איפה כדאי להנציח אותה?

תל אביב, וכל יישוב שיש בו יש חנויות צעצועים.

התמונה באדיבות ויקיפדיה, ומוצגת ברשיון שימוש הוגן.

יהודית שוויצר (1946-2001)

הייתה יוצרת וכוריאוגרפית.

נולדה וגדלה בחולון. בגיל 4, החלה בלימודי הריקוד שלה, ולמדה אצל רות גרשוני. בשלב מאוחר יותר, למדה אצל מורים נוספים, ולמדה גם בחו"ל. בהמשך הקריירה שלה, הייתה בלהקת המחול של יונתן כרמון, ומשם המשיכה ללהקת "פעמונים".

למדה באקדמיה למחול ע"ש רובין בירושלים, ועברה לגור בחדרה, שם הקימה להקת מחול מקומית שפעלה במקביל לתזמורת הנוער של חדרה. ב-1980, פגשה את המפיקה רינה כרמלי, ופגישה זו שינתה את מסלול עבודתה המקצועית בחדרה בפרט, ובישראל בכלל.

בשנת 1982 יצרה את הכוריאוגרפיה, לפסטיבל שירי הילדים מס' 13, שנערך בשנת 1982, עבודה זו סומנה כהצלחה גדולה, ויהודית עבדה בפסטיבלי ילדים נוספים, פסטיגלים, ומחזות זמר אחרים במשך שנים ארוכות.

הייתה אחראית על הכוריאוגרפיה בטקסי מלכות היופי של שנות ה-80', ושנות ה-90', ואחראית על הכוריאוגרפיה של טקס פתיחת אירועי המכביה. בשנת 1988, הקימה את מגמת המחול של תיכון חדרה.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%A8

אז איפה כדאי להנציח אותה?

עיריית חדרה

עיריית חולון

קרדיט תמונה: צילום:עדי אדר, עיתון אמצע חדרה, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

שושי חייט (1947 – 2011)

ציירת, פסלת, משוררת, סופרת ומורה.

שושי גולדמן נולדה ברומניה ובשנת 1950 עלתה לישראל. היא עברה חיי ילדות ונערות קשים, אביה נטש אותה בהיותה תינוקת ואמה, שהיתה ניצולת שואה ושרדה את עינויי ד"ר מנגלה, התאבדה כשהייתה נערה בת 12. היא נשלחה לחיות אצל מכרים של המשפחה, עבדה קשה, הוכתה, הושפלה וחיה בעוני. למרות הרקע הקשה שממנו באה, במשך השנים עזרה לאנשים להתגבר על מצוקות ונתנה דוגמה אישית איך אפשר להתקדם למרות הקושי.

בין השנים 1961-1964 למדה אמנות בויצו צרפת. בין השנים 1984-1986 למדה פיסול במכון לאמנות בבת-ים. היא לימדה והרצתה בנושאי פיסול ואמנות ברחבי הארץ, לימדה והקימה את הסדנה לציור ופיסול ב-"אורט" כפר סבא.

חייט כונתה 'ציירת הליצנים', מכיוון שהדמויות שציירה עטו על פניהן בדרך כלל מסכה. בין יצירותיה המוכרות: ה"טריפטיכון", המשקף את מהלך חייה הקשים מאז ילדותה. סדרת ציורי תנ"ך, שבה הדמויות המסורתיות לובשות על פניהן מסכות של ליצנים. מתוך הסדרה בלט ציור בשם "טרוף טורף יוסף", המציג את מעמד מכירת יוסף לישמעאלים ומהווה משל לסיפור אישי שלה.

היא הייתה חברה באגודת הציירים והפסלים של תל-אביב. במהלך הקריירה האמנותית שלה הציגה 27 תערוכות יחיד ועוד 36 תערוכות קבוצתיות בישראל, מקסיקו וברלין. רבות מיצירותיה מוצגות עד היום בגלריות ובקרב אספני אומנות.

בראיון עימה אמרה על בחירתה לצייר ליצנים: "אני משתמשת בדמותו של הליצן כדי להמחיש את מורכבות האדם ואת הצורך שלו להסתתר מאחורי מסכות. ליצן הוא אדם שעוטה על פניו מסכה, כולנו עוטים על פנינו מסכות. רוב שעות היום אנחנו מכסים את האמת במסכות כדי להתאים את עצמנו לסביבה. הליצן הוא אני, ומזה אני לא יכולה לברוח".

חייט כתבה מספר ספרי שירה ורומנים: "תותים אדומים" (1990), "לראות את אלוהים מבעד לחשיכה" (1997), "שלושה לילות בפופראד" (2006) ו"שריקת הנצרים" (2012). כמו כן, לאחר מותה יצא הספר "התזכור אהובי" (2012), המאגד למעלה מ-100 שירים מתוך כ-200 שנמצאו במגירתה.

על יצירתה זכתה בפרס לאמנות בת-ים (1984) ובפרס ספרותי של קרן תרבות ע"ש שרה וחיים ינקולוביץ-חיפה, על ספר שיריה "תותים אדומים" (1994).

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בכפר סבא, רעננה, תל אביב, רמת גן, חולון, בת-ים, גבעתיים, פתח תקווה, אשקלון, ראשון לציון וחיפה.

אילונה פהר (1901-1988)

כנרת בהונגריה ומורה לכינור בישראל, מאחרוני המייצגים את אסכולת הכינור של מרכז אירופה.

פהר נולדה וגדלה בהונגריה, בה במשך שש שנים למדה באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט, בבודפשט. עם סיום לימודיה באקדמיה החלה להופיע בנגינה בהונגריה ומחוץ לה ברחבי אירופה, בין היתר עם תזמורת הקונצרטחאבו (אמסטרדם) בניצוחו של וילם מנגלברג.

פהר התגוררה בבודפשט עד שנת 1942, אז נשלחה למחנה הריכוז ביחד עם לילי בתה. בשנת 1944 הצליחו השתיים להימלט וחברו לקבוצת פרטזינים הונגרים וצ'כוסלבקים. עם תום המלחמה התברר לה שכל משפחתה נספתה בשואה. לאחר המלחמה התיישבה בצ'כוסלבקיה ושבה להופיע, אולם פעילותה הוגבלה לבימות מזרח אירופה, בגוש הסובייטי.

בשנת 1949, לאחר קום מדינת ישראל, הופיעה בקונצרט חגיגי לציון שנה להקמת מדינת ישראל בעבורו לא קיבלה תשלום, מלבד כרטיס טיסה לישראל. לאחר הופעתה בישראל זנחה את רעיונה המקורי לכבוש ערים ברחבי העולם בהופעתה עם כינור והחליטה להעתיק את מקום מגוריה לישראל ביחד עם בעלה ובתה ולהתיישב בחולון.

פהר הופיעה תחילה בפני קיבוצים וברחבי הארץ, אך לאחר כמה שנים הגיעה למסקנה כי אין הדבר יכול להימשך כך. הארץ קטנה מדי, האפשרויות מצומצמות מדי והריצה המרתונית בין קיבוץ לקיבוץ מעייפת מדי. פהר, אשר לא נהגה ללמד בעבר אלא במקרים נדירים, החליטה להתמסר להוראות הכינור. כל רכושה היה אז דירתה הקטנה בשיכון וכינורה. בהמשך 25 שנים יצא שמה כמורה רבת השראה, קפדנית ומטילת מרות, אבל גם מחוננת בחוש הומור. פהר לימדה באקדמיה ע"ש רובין בתל אביב וקיימה כיתות אמן בכל רחבי העולם. בין 250 תלמידיה נמנים כמה מן הכנרים המפורסמים בעולם כמו פנחס צוקרמן, שלמה מינץ וחגי שחם.

פהר זכתה בדיפלומה ומדליית זהב של אקדמיית ליסט בבודפשט. כן הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד ממכון וייצמן למדע ותואר אזרחית כבוד של חולון, שהייתה עיר מושבה מאז בואה לישראל. עיריית חולון אף קראה רחוב על שמה. אחדים מתלמידיה של פהר, בהם חגי שחם ואיתי שפירא הקימו לזכרה ב – 2003 את קרן אילונה פהר.

כדאי להנציח רחובות על שמה בתל-אביב בה לימדה.

לקריאה נוספת:

אילונה פהר- ויקיפדיה

שמואל שליט, "בית ספר לכנרים גאונים" (מעריב, 1963)

אילונה פהר- ערך באתר המוזיאון למורשת יהדות דוברת הונגרית

קטע מתוך הסרט שהופק סרט על אודותיה, בבימויו של גדעון גנני: Teacher of Genius: A Portrait of Ilona Feher (מורה של גאונות: דיוקנה של אילונה פהר) (1982)-