עדנה אולמן מרגלית (1946-2010)

עדנה אולמן מרגליתחוקרת, מתרגמת, ופעילת זכויות אדם.
אולמן-מרגלית נולדה וגדלה בשכונת רחביה בירושלים וסיימה לימודיה בגימנסיה העברית בשכונה זו. את לימודיה הגבוהים החלה בתחומי המתמטיקה והפילוסופיה ולאחר שהשלימה תואר באוניברסיטה העיברית השלימה תואר שלישי באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1973. לאחר סיום לימודיה שימשה כעמיתת מחקר באוניברסיטת אוקספורד, במכון ללימודים מתקדמים בברלין ובמכון למחקר מתקדם בפרינסטון. ב-1976 הצטרפה כחברת סגל לאוניברסיטה העברית.

בשנה 1996 נתמנתה לראשות החוג לחינוך באוניברסיטה העברית (היא לא יכלה ללמד בחוג לפילוסופיה היות ובעלה כבר לימד בחוג זה). בשנים 2008-2005 כיהנה כראש המרכז לחקר הרציונליות. החל משנת 2008 כיהנה כמנהלת בית הספר לחינוך.

אולמן-מרגלית הייתה פעילה בארגונים שונים: בשנים 1993-1985 הייתה חברה בהנהלת הקרן החדשה לישראל, ובתוך פרק זמן זה בשנים 1992-1988 שימשה כסגן נשיא הקרן. שימשה בשלוש תקופות כהונה שונות כיו"ר האגודה לזכויות האזרח בישראל (1994-1993, 2001-1999, 2003-2002), והייתה חברת הנהלת "בצלם".

אולמן-מרגלית נפטרה ב-16 באוקטובר 2010 ממחלת הסרטן, בגיל 64.

אחיות לואיז קוק (1901-1991), ואידה קוק (1904-1986)

אחיות קוקהיו עובדות השירות הציבורי של אנגליה, לואיז עבדה כמזכירה ואחותה עבדה כקלדנית.
לאורך כל השנים, הייתה בין האחיות מערכת יחסים קרובה, והן גרו יחד במשך תקופה ארוכה.
כאשר הייתה אידה בת 32, החלה לפרסם ספרים בשם העט מרי בורצ'ל, וזכתה להצלחה גדולה, במשך עבודתה כסופרת כתבה 112 ספרים, והפכה לסופרת אהובה בבריטניה כולה.
הכסף שהרוויחה אידה במהלך פעילותה כסופרת, מימן את פעילות האחיות להצלת יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
האחיות ביקרו בגרמניה, במטרה לצפות באופרה, ובעת ביקורן שם, דרך ידידן המשותף, גילו את המצב הקשה במדינה בכל הקשור למצוקת היהודים שעדיין נרדפו ע"י הנאצים, הן ערכו בדקה שבסיומה גילו כי כדי לאפשר ליהודים להיכנס לבריטניה, החוק דרש שלפליט תהיה עבודה או שיהיה לו כסף כדי לדאוג לעצמו.
שתי האחיות מימנו את נסיעת הפליטים לבריטניה, ועזרו להם להבריח את כספם, (המשטר הנאצי אסר על היהודים לקחת את כספם), כדי שבהמשך יוכלו הפליטים לקבל אשרת כניסה לבריטניה, וזאת באמצעות לקיחת רכוש שכלל תכשיטים, יהלומים, ומעילי פרווה יקרים, האחיות עזרו ליהודים לשאת רכוש זה לאורך כל הדרך, כי לפי חוקי המשטר הנאצי, היהודים לא היו יכולים לקחת אותו בעצמם.
בתקופה שבין השנים 1936-1939, האחיות סייעו לפליטים להימלט מגרמניה הנאצית ב-29 מקרים שונים, בכמה מהמקרים סייעו האחיות למשפחות יהודיות.
ככל הנראה, הן העניקו סיוע ל-50 או 60 יהודים.
הן עשו שימוש באהבתן המשותפת לאופרה, כדי להסוות את מטרתן האמיתית, של הנסיעות החוזרות ונשנות, באמצעות ידידן המשותף, שהעביר להן מידע על הופעות אופרה קרובות, וחיבר ביניהן לבין בכירי השילטון הנאצי דאז, האחיות עשו שימוש במסלול עוקף שעבר דרך הולנד, כדי להקשות על גילוי זהותם של היהודים שלקחו איתן.
שיא פעילות ההצלה שלהן, היה לאחר ליל הבדולח, בתקופה שבין נובמבר 1938, כולל תקופת פרוץ המלחמה, וניתוק היחסים הדיפלומטיים בין בריטניה וגרמניה שקרה בספטמבר 1939.
האחיות שכרו דירה בלונדון, שבה שיכנו את הפליטים שהביאו איתן מגרמניה, במקביל, אידה נסעה ברחבי בריטניה, ונאמה בכנסיות כדי לגייס תרומות לפליטים.
פעילותה של אידה מומנה באמצעות הכסף שהרוויחה מפעילותה הספרותית, בשלב מאוחר יותר, הנציחה אידה את פעילותה למען הפליטים בספרה "עקבנו אחרי כוכבים", שפורסם בשנת 1956.
בשנת 1964, הכיר יד ושם בשתי האחיות כחסידות אומות העולם.
קרדיט תמונה: אתר "הטלגרף", התמונה מוצגת בשימוש הוגן.
אז איפה כדאי להנציח אותן?
עיריית ירושלים
Yad Vashem: World Holocaust Center, Jerusalem
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%90%D7%99%D7%93%D7%94_%D7%A7%…

מלכה חפץ-טוזמאן (1987-1894)

משוררת יידית. 29177296_1674932505928946_4506576763140616752_n

מלכה חפץ נולדה בווהלין למשפחה חסידית. בשנת 1912, בהיותה בת 16, הפליגה לארה"ב לבדהּ, שם חי כבר אחיה. הוריה ואחיה הנוספים הצטרפו אחר-כך. שנתיים אחר-כך נישאה לחזן, אולם התנתה את זוגיותם בכך שיהיה לה חדר משלה, ושלא תיאלץ להשתתף בפעילויות הדתיות, הציבוריות והפוליטיות של בן זוגהּ, שכן ראתה את עצמה כבעלת ראיית עולם חילונית מודרנית רדיקלית. היא החלה לפרסם באנגלית בשם בדוי רשימות על חיי פועלים אמריקנים, ושירים ברוחו של וולט וויטמן, בין היתר בכתבי עת אנארכיסטיים, ואחר כך החלה לכתוב גם שירה ביידיש.

עד 1939 היתה שירתה משוללת מאפיינים יהודיים, לאחר השואה התפתחה בה תחושת של סולידריות לאומית- גם אם ללא מאפיינים דתיים. בהמשך היא צידדה בהקמת מדינת ישראל, גם אם ללא איפיון ציוני של יצירותיה, והיא אף התגוררה בארץ שנה אחת. (1972)

חפץ-טוזמאן לא היתה חברה במעגלי יוצרים, אולם היתה בקשרי כתיבה עם כמה מן ממשוררי היידיש הניו-יורקיים הגדולים, שראו בה פורצת דרך בתחום שירת הנשים היידית- אבחנה שהיא התנגדה אליה, וראתה בעצמה לא משוררת נשים, אלא כזו הנוגעת בחוויות אוניברסליות בנפש האדם.

בשנת 1981 זכתה (היא היתה אז כבת 87) בפרס איציק מאנגער לשירה יידית.

לאה דגנית (1907-1985)

שחקנית, ציירת, זמרת, מלחינה ומתרגמת. 29102124_1671755366246660_7564349687149636190_n

לאה קורנמן נולדה בברסט ליטובסק שבאימפריה הרוסית, בשנת 1924 עלתה לישראל.
היא היתה שחקנית כוכבת של תיאטרון האהל, שהיה מהתאטראות הראשונים בארץ. היא שיחקה בו בין השנים 1925-1969 ואף קראה לבתה אהלה, על שם התיאטרון (שגם היא כמובן, הפכה זמרת ושחקנית מפורסמת).
היא שיחקה בהצגות כמו: המלך ליר, שלמה המלך ושלמי הסנדלר, החולה המדומה ועולמו של פרץ- עליו זכתה בפרס קלאוזנר.
לאחר שהיתה כבר שחקנית מפורסמת נסעה ללמוד ב'אקטורס סטודיו' בניו יורק אצל לי שטראסברג, באותה תקופה עם מרלין מונרו.

מלבד היותה שחקנית, לאה גם ציירה והציגה את ציוריה בתערוכות בארץ ובעולם. היא למדה במכון אבני ובגרנד שומייר בפריז והיה לה סטודיו בתל אביב.
כמו כן, היא תירגמה וכתבה שירים, המוכר שבהם: "ריח דבש, ריח מנטה" שבוצע על ידי יפה ירקוני.
היא הקליטה תקליט בארה"ב בשם "song of Israel" והופיעה במרכזים יהודיים ברחבי העולם בשירים וסיפורים בעברית ויידיש הכללו פרקים על נשים בתנ"ך.

לאה היא סמל לארץ ישראל של פעם, לעשייה ולבנייה. כל חייה הוקדשו לחיי התרבות והאומנות בארץ וראוי שיהיה רחוב על שמה. אם בתל אביב שם חיה ועבדה ואם בראשון לציון או נתניה, שקראו לרחובות על שם בעלה, איש התיאטרון משה הלוי, אך לא על שמה.

עיריית תל-אביב-יפו עיריית ראשון לציון עיריית נתניה

שירים בביצועה לדוגמא:
בעמדה
https://www.youtube.com/watch?v=Q_5I1o4WUJ0
שיר ערש
https://www.youtube.com/watch?v=U1pYUvahJlI
שיר עד
https://www.youtube.com/watch?v=hP8co0Nh3c0

קורי טן בום (קורנליה טן בום) (1892-1983)

28795790_1668970116525185_8926341970318974764_nהייתה נוצריה ממוצא הולנדי שעסקה בהצלת יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה.
הוריה היו שייכים לזרם הנוצרי רפורמי, ויצרו קשרים חברתיים עם יהודים רבים, קורי נולדה בעיר הארלם , ולמדה להיות שענית בבזל שבשוויץ, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, קורי לא נישאה, ועבדה יחד עם אביה בחנות השעונים המשפחתית, ובבית ספר דתי כמורת דת.
לאחר שהולנד נכבשה ע"י הנאצים, החלה קורי בהסתרת יהודים בבית המשפחה, בית שכונה "המחבוא", ועשתה זאת כשאביה ואחותה מסייעים לה, בנוסף לפעילות הסתרת היהודים, שימש בית המשפחה סניף לפעילות המחתרת היהודית, ובני המשפחה היו חברים באירגון התנגדות שהיה באיזור מגוריהם.
המשפחה העניקה מקלט ליהודים רבים, ולאחר ששהו היהודים בבית, הם הועברו על ידיה למקומות אחרים ששימשו להם מסתור.
בנוסף להסתרת יהודים, הוסתרו ע"י המשפחה גם פעילים של המחתרת, גם אנשים אחרים שנרדפו ע"י הנאצים מצאו אצל קורי מקלט, קורי לקחה על עצמה לדאוג לאספקת מזון עבור האנשים שהסתתרו אצלה.
בזמן פעילות ההסתרה, היו מקרים של לידות, ואז קורי הייתה דואגת למיטה בבית חולים עבור היולדת, אם זה בבית יולדות או בבית חולים.
לעיתים, הייתה מחפשת בעצמה יהודים שהיו זקוקים להגנה, וכשנמצאו מקומות עבור היהודים שמצאה, הייתה דואגת לבדוק את בטיחות המקום וחשאיות המקום, לפני שהעבירה את היהודים לשם, לאחר שהעבירה את היהודים, הייתה איתם בקשר שוטף, וסיפקה להם כרטיסי מזון.
מקורות המימון לפעילות הצלת היהודים, היו החנות המשפחתית, ומיהודים עשירים ששילמו מכספם על הסתרת היהודים שידם לא הייתה משגת לממן את הסתרתם.
בשלב מסויים, נעצרה אחותה נולי, ואז לאחר מעצרה, קורי קיבלה אזהרה, והיהודים שהיו אצלה הועברו במהירות למקומות מסתור מחוץ לבית משפחת טן בום.
באירוע שקרה בפברואר 1944, פשטו אנשי הגסטפו על בית משפחת טן בום, בעקבות הלשנה, היהודים שהיו בבית המשפחה נמלטו משם, אך המשפחה ו-30 עובדים שהיו איתם נלקחו לחקירה, לאחר 10 ימי חקירה מת אביה של קורי, אחותה נעצרה יחד עם אח נוסף, האח שרד את המעצר, אך מת זמן קצר לאחר שיחרורו משם, אחותה נולי שרדה את המעצר, קורי ואחותה בטסי נלקחו למאסר נוסף, שלאחריו נשלחו למחנה הריכוז פיכט, ובספטמבר 1944, גורשו האחיות למחנה הריכוז ראוונסברוק שבגרמניה, בדצמבר 1944, מתה בטסי, קורי שוחררה שבועיים לאחר מות אחותה, וחזרה להרלם שבניו יורק.
בשנת 1967, הכיר יד ושם בירושלים בקורי כחסידת אומות העולם, בשנת 1971, יצא ספרה "המחבוא" בו כתבה על קורות משפחתה במלחמה.
בביתה המקורי של משפחת טן בום, פועל מוזיאון המתאר את פועלם.
שלושה ספרים שכתבה תורגמו לעברית, ביניהם ספרה "המחבוא".
אז איפה כדאי להנציח אותה?
Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים
Yad Vashem: World Holocaust Center, Jerusalem
למידע נוסף:
https://he.wikipedia.org/…/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%99_%D7%98%…
קרדיט תמונה:
ויקישיתוף

מינה נדל שיפמן (1907-1988)

מינה נדל שיפמןאגרונומית

מינה נדל נולדה בפולין למשפחה יהודית ציונית. בנעוריה, הייתה פעילה בתנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר", ובבגרותה החליטה לסייע ככל שביכולתה להגשמת רעיון הציונות ועל כן החליטה יחד עם בן זוגה דאז, ולימים בעלה, יעקב שיפמן, ללמוד חקלאות ולאחר מכן לעלות לארץ ישראל ולסייע בפיתוחה. היא נרשמה לפקולטה לחקלאות באוניברסיטת ננסי אשר בצרפת, ולאחר קבלת תואר אגרונום המשיכה ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פריז, עד להסמכתה כדוקטור לחקלאות. מיד עם עלייתה לארץ ישראל, התקבלה לעבודה במחלקת המחקר לחקלאות אשר ברחובות, שם עסקה רבות בחקר המחלות השונות אשר מתפתחות בפירות הדר בעת אחסונם.

מינה חקרה את הנסיבות להתפתחותם של מחלות בקרב פירות הדר בעת האחסון, וסייעה להבנת דרכים להתגבר על הגורמים לכך. מינה שילבה במחקריה תחומים רבים בחקר האגרונומיה, ובכך סייעה לשמר את טריות התוצרת החקלאית המיוצאת מישראל, ובכך תרמה רבות לסחר הישראלי בשנותיו הראשונות. מחקריה זיכו אותה בהערכה והכרה רבה בארץ ובחו"ל, והיא נחשבה למרצה מבוקשת בתחום. היא כהנה כחברת סגל באוניברסיטת ת"א ובאוניברסיטה העברית, ובהמשך אף הוסמכה כפרופסור לחקלאות. גם לאחר פרישתה לגמלאות מעבודה פעילה במשרדים השונים בענף החקלאות, היא המשיכה לחקור, להדריך חוקרים מצטיינים בתחום, לנהל תוכניות מחקר ולהרצות לסטודנטים לתארים השונים בתחום במסגרת האקדמיה וזכתה בפרסים רבים על תרומתה: פרס הקרן לקידום המחקר והפיתוח (1981), פרס לקידום ענף ההדרים והייצוא (1983) ועוד רבים.

מומלץ להציע את שמה בכל עיר בישראל, ובייחוד העיר רחובות בה נמצאת הפקולטה לחקלאות.
עיריית רחובות

למידע נוסף – https://goo.gl/R6J9oH

**התמונה באדיבות המכון הוולקני, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן**

מרים בת אברהם (לויטין) (1908-1998)

24131015_1572056389549892_360804647933211186_nחקלאית וזמרת.

מרים בת אברהם נולדה בתימן, ולאחר שהתייתמה מהוריה בגיל צעיר, עלתה עם משפחת דודה ב-1912 לארץ ישראל. המשפחה התיישבה ברחובות, וחיה בעוני רב. מרים לא זכתה להשכלה מסודרת, ועם הזמן נשלחה לבית יתומות בירושלים, שם גדלה והתחנכה. בהיותה בת 14, פגשה בה מניה שוחט, דמות בולטת באותם ימים, ונקשרה אל מרים עד מאוד. היא פרשה עליה את חסותה, ומרים עברה לקיבוץ כפר גלעדי יחד עם מניה, שם למדה בבית הספר החקלאי לבנות בניהולה של חנה מייזל.

מרים התאהבה ברעיון הקיבוץ, ובעיקר בעבודת החקלאות. היא עבדה בגן הירק המקומי, ועסקה בגידול ירקות לזרעים. במסגרת עבודתה, הגיעה מרים להישגים רבים בתחום, אשר הובילו לזכייתה בפרסים רשמיים על כך: פרס העבודה הממלכתי, פרס מטעם חברת הזרע ועוד. במהלך עבודתה, נהגה מרים לשיר, וכל באי גן הירק זכו לשמוע את קולה הנאווה. למרות הפצרות רבות ונשנות מצד חבריה לפתח את קריירת השירה שלה, מרים סירבה והעדיפה להמשיך לעסוק בחקלאות. אולם היא לא רצתה לוותר על אהבתה לשירה באופן מלא – מרים נהגה להופיע במסגרות השונות בקיבוץ, בעיקר בעת ביקור אורחים נכבדים, טקסים רשמיים ואף בערבי שירה מקומיים. מרים שימשה כסולנית, וקולה הערב כבש יוצרים מפורסמים באותה תקופה, אשר ביקשו להיפגש עם ולהעביר לה את יצירותיהם. במשך השנים, שרה מרים מגוון רחב של שירים, ובעיקר שירי ילדים ושירי ארץ ישראל קלאסיים.

מומלץ להציע את שמה של מרים בת אברהם לרחוב בכל עיר, ובייחוד ראש העין הממותגת כעיר המוזיקה.
עיריית ראש העין

**התמונה לקוחה מאתר חלון אחורי, ומוצגת במסגרת שימוש הוגן. צילום מקור: גדעון גלעדי**

סופיה קרפ (1854-1904)

23905240_1570257033063161_4483835510179648800_nהשחקנית הראשונה של תיאטרון היידיש, מייסדת תיאטרון הגרנד וזמרת אלט סופרן.

סופיה קרפ היה שם הבמה של שרה סגל.
היא החלה את חייה כתופרת יהודיה ברומניה, אך כאשר להקת השחקנים של אברהם גולדפדן הגיעה לעיירתה גאלאץ ב-1876, היא החליטה להצטרף אליהם. הלהקה היתה להקת השחקנים המודרנית המקצועית הראשונה ביידיש וסופיה היתה אז רק בת 16.

לאורך ההיסטוריה נשים הורחקו מעולם המשחק, כך גם היה בתיאטרון היידיש היהודי. להקתו של גולדפדן היתה מורכבת משלושה גברים ששיחקו גם את התפקידים הנשיים. כך שכאשר סופיה שיחקה לראשונה את תפקיד הנכדה בהצגה די באבע מיטן אייניקל (הסבתא עם הנכד), היא הפכה לשחקנית הראשונה בתיאטרון המקצועי.

עם השנים סופיה הפכה לשחקנית ופרימה דונה מוכרת ואהובה, היא היתה חלק מעולם התיאטרון כל חייה. הופיעה עם הלהקה בבוקרשט, אודסה, האימפריה הרוסית, כמו גם בגליציה ובערים שונות בגרמניה וברומניה.
התפקידים הזכורים ביותר שלה היו: יהודית במחזה אוריאל אקוסטה ובנווליו (שהינו תפקיד גברי) ברומיאו ויוליה של שייקספיר. גם התיאטרון גדל והצליח.
ב-1882 היא עזבה לניו יורק והופיעה באופרה הרומנית ובתיאטרון האוריינטלי. ב-1902 לאחר שהתבססה, היא הקימה בשיתוף עם השחקן יעקב פישל והמחזאי יוסף לטינר את תיאטרון הגרנד בניו יורק, התיאטרון הראשון שיועד רק להצגות ביידיש. אך בתיאטרון היו גם ויכוחים על הוצאות כספיות וליהוק, כך שלאחר שנתיים כל מרצה וכספה של סופיה הושקעו בלפתוח תיאטרון חדש משלה, היא רצתה בית שבו כישוריה וניהולה לא ידוכאו.

היא לא זכתה לכך. בגיל 41 היא נפטרה מדלקת ריאות. ביום הלווייתה אלפים הלכו ברחובות והתקבצו ליד התיאטראות בהם שיחקה, כדי לתת לה כבוד אחרון.
על קברה נכתב:
"פה נטמנה אשה בת בינה
בנעם זמרתה לבבות הרנינה
בקסם שפתיה לקחה נפשות
לבכי וצחוק עוררה הרגשות
עתה בקבר תשכון הדרך
הלך פה תעבור, אמור שלום לעפרך".

הערים שבהן ראוי שיהיה רחוב על שמה, הן ערים ששמות להן לדגל את חשיבות התיאטרון לחברה כמו תל אביב (שם גם הופיע תיאטרון גולדפדן וקיים עד היום תיאטרון היידיש בישראל), ירושלים, עכו, באר שבע וחיפה.
עיריית תל-אביב-יפו Jerusalem Municipality | עיריית ירושלים עיריית חיפה עיריית באר-שבע | העמוד הרשמי עיריית עכו תיאטרון היידיש יידישפיל תיאטרון היידישYiddishpiel Theater תיאטרון יידישפיל

אסתר שימקין (1874-1949)

23843503_1566848133404051_4215702125438461562_n

היתה הרופאה העברית הראשונה בחיפה, ואחותו הקטנה של אחד העם.
אסתר נולדה בכפר הופטשיצא, שהיה בבעלות אביה, שטח הכפר נמצא היום בדרום מערב רוסיה, באוקראינה.
בשנת 1905 קיבלה דוקטורט במונפלייה שבצרפת, אך בצרפת לא היה לה רשיון לעסוק ברפואה, מה שגרם לה לעסוק במתן מסאז' רפואי, בהמשך היגרה לארצות הברית, והמשיכה שם את העיסוק במסאז' הרפואי.
בשנת 1908, עלתה לארץ ישראל, ונישאה לבעלה שהיה מהנדס ומודד, בני הזוג החליטו להתיישב בחיפה, אסתר היתה לרופאה העברייה הראשונה בעיר, התמחותה הייתה בתחומים של רפואה כללית ופנימית, אך לצד תחומים אלה עסקה גם ברופאה מעבדתית.
במרץ 1920, עברו בני הזוג לגור בירושלים, בעקבות העובדה שאסתר התקבלה לעבודה בקבוצת עזרה מדעית ציונית שבאה מאמריקה, אך מהר מאד חזרו בני הזוג לחיפה כי אסתר התקבלה לניהול המעבדה בבית החולים הדסה שנפתח בעיר בשנת 1922, בסמוך לבית בני הזוג.
בשנת 1924, בזמן חופשת מחלה, נפטר בעלה, והיא נישאה בשנית למייסד בית החולים, שגר בביתה.
בשנת 1931, עבר בית החולים הדסה לרשות ועד הקהילה היהודית בחיפה, והמעבדה שהייתה בו נסגרה, בתגובה לסגירת המעבדה בבית החולים, ד"ר שימקין העבירה את המעבדה לביתה.
אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית חיפה

למידע נוסף
קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת שימוש הוגן.

עליזה ורדי (1935-2014)

23794954_1566832733405591_2595491551817434327_nהיתה גנטיקאית ישראלית שתחום התמחותה היה תחום ההדרים, פועלה התמקד בפיתוחם של 14 זני הדרים, שפיתחה יחד עם צוותה.
הייתה יקירת ענף ההדרים, וזוכת פרס אות קנט לשנת 2011.
עליזה נולדה בארץ ישראל המנדטורית, סיימה את לימודיה בגימנסיה הריאלית בראשון לציון, לאחר שירותה הצבאי, למדה לימודי ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, והמשיכה את לימודיה במוסד זה כתלמידת מחקר שבחוג לגנטיקה.
בשנת 1970, קיבלה תואר ד"ר בנושא החיטה.
יצאה לשנת חופשה שבמהלכה עשתה פוסט דוקטורט באוניברסיטת קיימברידג', ולאחר תקופה זו הייתה אסיסטנטית במשך שנתיים אצל מעבדתו של פרופסור יחיאל זוהר.
בשנת 1972, הצטרפה למכון וולקני, כחוקרת במכון המטעים, החל מקיץ 1973, הובילה פרוייקט שנועד להשבחת הדרים, שנועד לתת תשובה לחוסר הריווחיות של ענף הפרדסנות בישראל.
במהלך שנות ה-80' פותחו זנים חדש של הדרים, והחשוב שבהם היה זן הקלמנטינות "אור".
בשנת 1998 מונתה לתפקיד מנהלת המחלקה להשבחה וגנטיקה מולקולארית של עצי פרי, בשנת 2001 פרשה לגימלאות, אך למרות פרישתה המשיכה להיות בקשר עם המחלקה, וליוותה אותה.
לאחר פטירתה, חבריה פיתחו זן של הדרים דמוי אשכוליות הנקרא "עליזה", לזיכרה.
למידע נוסף

אז איפה כדאי להנציח אותה?
עיריית ראשון לציון
Volcani Center – ARO
קרדיט תמונה: התמונה מתוך הספד שספדו לה חבריה, מוצגת במסגרת שימוש הוגן.