שרה בורק (1922-2019)

מחברת ספרי לימוד למתמטיקה במסגרת החינוך המיוחד, מורה, ומנהלת בתי ספר.

נולדה בפולין, ולמדה בגימנסיה יהודית. ניהלה בית ילדים לילדים אזרחי פולין, שם עסקה בהעברת ילדים לתנועה הציונית, כדי שהתנועה הציונית תעלה אותם ארצה. לאחר חזרתה לפולין, ניסתה לעלות ארצה, אך גורשה לקפריסין ולימדה שם בבית ספר.

בשנת 1948 עלתה לארץ, ולימדה בבית ספר לחינוך מיוחד בפתח תקווה. לאחר סיום עבודתה שם, עברה לנהל את בית ספר מסילות בבת ים, גם הוא בית ספר לחינוך מיוחד, ועבדה בו עד צאתה לגמלאות.

במהלך הקריירה שלה, חיברה ספרי לימוד בחשבון שהיו מיועדים לילדים עם מוגבלות התפתחותית שכלית קלה, וחוברות לפיתוח אינטליגנציה לגנים, שנעזרו בהן גם בטיפת חלב, לטובת בדיקת ילדי גן. ספריה היו מבוססים על ספרי לימוד בגרמנית, פולנית, אנגלית, ורוסית, ועל ניסיונה כמורה בארץ. כתבה עשרות של ספרים וחוברות לתלמידים ומורים, שרובם עסקו בהוראת חשבון, אך גם בהוראת קריאה, וכתבה גם מילון מצויר. ערכה השתלמויות למורים, בתחום הוראת החשבון בחינוך המיוחד.

בשנות ה-60' ארגנה תערוכה גדולה של עזרי לימוד לילדים עם מוגבלות התפתחותית שכלית.

ספריה ועזרי הלימוד שפיתחה, נמצאים בארכיון בית הספר לחינוך שבאוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1981 זכתה בפרס החינוך, ובתעודות הוקרה מטעם אקי"ם, ועיריית בת ים.

למידע נוסף:https://he.wikipedia.org/wiki/שרה_בורק

תקוה שריג (1915-1997)

סופרת ומחנכת, ממקימי קיבוץ בית השיטה.

תקוה שריג נולדה בירושלים בשנת 1915. בתקופה ההיא, העיר היתה נתונה בשליטת האימפריה העות'מאנית. אמה היתה ממייסדות ארגון נשי מזרחי בארץ ישראל, ואביה היה איש חינוך שהקים את בית הספר תחכמוני. במהלך ילדותה, ספגה תקוה סיפורים ואגדות מהעולם היהודי, כפי שסופרו על ידי משפחתה הדתית.

אביה נפטר כאשר היתה בת 4, ולפי צוואתו תקוה היתה זו שאמרה עליו קדיש, מהלך שהיה (ועודנו) חריג ומהפכני.

בעת נערותה, התרחקה תקוה מהדת אך נשארה מחוברת אל ערכי היהדות והמסורת.  היא הצטרפה לתנועת "לגיון הצופים" אשר בהמשך התאחדה עם תנועת "המחנות העולים". כשהיתה בת 17, היתה חלק מקבוצת החלוצים שהקימה את קיבוץ בית השיטה.

בשנות ה-40 הדריכה את "חברת הנוער הצ'כי", נערים ניצולי שואה שנקלטו בקיבוץ. זו היתה תחילת דרכה כאשת חינוך, אשר לימדה בקיבוץ בית השיטה ובבתי ספר נוספים באזור במשך כ-25 שנים.

בשנת 1935 נישאה לבן זוגה נחום, וביחד בחרו בשם המשפחה העברי שריג. על הבחירה סיפרה בספר האוטוביוגרפי "סופה", אשר יצא לאור לאחר מותה: "רק שריג – לא גפן חדשה, לא גזע חדש, לא שורשים חדשים. רק אדמה חדשה, רק ענף, סעיף, קנוקנת משורש עמוק, עתיק ימים .. כשהתאחדנו, היינו לשריג מ'כרם' ירושלמי, ששורש נטע ועשה בנים, פירות משובחים, בבית השיטה".

במקביל כתבה תקוה שריג סיפורת, שירה ופרוזה, והוציאה מעל ל-60 ספרים לילדים ומבוגרים. יצירותיה עסקו בחיי הילדים בקיבוץ ובסיפורים יהודיים אותם הכירה מילדותה. היא סיפרה: ""אני רואה ייעוד בהבאת מקורות ישראל אל הילדים מגיל רך ביותר כדי שעולם האסוציאציות שלהם יהיה קשור מילדותם ליהדות".

בנה, יוסף שריג, אשר היה כותב ומלחין מוכשר, נהרג במהלך מלחמת יום הכיפורים. היא סיפרה כי האסון הוביל אותה למשבר עמוק, אשר גרם לה להשקיע בכתיבה את מרבית זמנה.

כתיבתה של שריג על אודות הסיפורים היהודיים היתה יחודית, מכיוון שהיתה קיבוצניקית חילונית. היא הקפידה להתאים את עיבודיה לקהל החילוני, לספר סיפורים שהיתה בהם זיקה למסורת, המיתוסים וההיסטוריה של העם היהודי, ובחרה שלא להתמקד בחוקים והמצוות הדתיים.

תקוה שריג נפטרה בקיבוץ בית השיטה בשנת 1997, בת 83 היתה במותה.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

גבריאלה ברזין (1967-2020)

יועצת ראש הממשלה לענייני תפוצות, ד"ר וחוקרת פילוסופיה יהודית ואסלאם.

גבריאלה אלגרבלי גדלה בקריית ים בבית מסורתי ליברלי. כבר מילדות נחשבה ילדה מבריקה עם תשוקה לידע וסקרנות. היא היתה חניכה והדריכה בתנועת הנוער בני עקיבא. בתיכון למדה במקיף רודמן במגמה ביולוגית, בגיל 15 נרשמה באופן עצמאי לחוג נוער למשפטים באוניברסיטת חיפה. באותה תקופה נרשמה גם לתוכנית ״חץ וקשת״ בשיתוף הגדנ״ע. במסגרת התוכנית נפגשה עם נוער יהודי־אמריקאי שביקר בישראל. אז החלה להבין את חשיבות שמירת הקשר בין ישראל לתפוצות.

בצבא שירתה כקצינה בחיל החינוך והשתחררה בדרגת סגן בקבע. לאחר הצבא נסעה לפריז למשך חצי שנה, מתוך רצון להעמיק בשפה הצרפתית ולהכיר חלק ממשפחתה אשר גרים שם.

ברזין למדה באוניברסיטת בן גוריון בחוג לפילוסופיה ומחשבת ישראל, היא סיימה שם גם את התואר השני בהצטיינות.

בשנת 2001 נסעה לארצות־הברית. זאת לאחר שהתקבלה לדוקטורט בהרווארד במחלקה לשפות ותרבויות של המזרח הקרוב. מתוך 350 מועמדים, רק שישה התקבלו על מלגה מלאה והיא ביניהם. היא שבה לארץ ב־2010, התיישבה בשכונת בקעה בירושלים והחלה ללמד באוניברסיטה העברית. שנה אחר כך קיבלה מלגה לפוסט דוקטורט באוניברסיטה העברית.

ברזין היתה בין העורכות לאנתולוגיה לכתבי הפילוסוף המוסלמי "אבן סינא", פרסמה ספר בהוצאה בינלאומית, כתבה מאמרים לכתבי עת אקדמיים ומאמרי דעה לעיתונות. כמו כן, החלה לעבוד כמרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה. ב־2012 זכתה בפרס ע״ש שלמה פינס לחוקר מצטיין, אחד מבין מספר פרסים שקיבלה לאורך השנים.

בשנת 2019 חשבה לרוץ לפריימריז של הליכוד ובמשך חודשים רבים רצה מאירוע לאירוע. היא רצתה להשפיע על עם ישראל ולעסוק בשליחות ציבורית. היא חשבה שהדרך הכי נכונה להשפיע באופן שאולי גם ישפיע על מדיניות בארץ ולחוקק היא הפוליטיקה. אך בסופו של דבר החליטה לפרוש מן המירוץ.

ברזין נפגשה עם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו לשיחה על משנתה הציונית. היא החלה לעבוד כיועצת לענייני תפוצות יהודיות וקשרי חוץ. במהלך התקופה שבה כיהנה בתפקיד פעלה בכמה מישורים לקידום קשרי ישראל עם יהודים בעולם. היא יצרה קשר עם הקהילה היהודית באמירויות, נטלה חלק בתיווך הקונפליקט עם נשות הכותל ועוד.

לאחר מותה הגיעו לשבעה שלה פוליטיקאים ואנשי אקדמיה. ניר ברקת כתב עליה: "ד"ר גבריאלה ברזין הייתה טובת לב ותמיד מצאה מילה טובה לכל אחד. כיועצת ראש הממשלה לענייני תפוצות יהודיות היא הביאה איתה רוח של אחדות וחיבורים לתנועת הליכוד ברוח ז׳בוטינסקי".

ראש הממשלה כתב עליה: "התרשמתי מעומק אישיותה ומרוחב דעתה. מעטים האנשים שפגשתי במהלך השנים, שהותירו בי רושם כה עז בזכות עוצמת מחויבותם לעמנו והיקף ידיעותיהם את תולדותינו…מעת לעת היא הציגה לי מחקרים מאלפים על יהדות ספרד והמזרח. הכל נעשה בחן וברגישות המיוחדים לה… אהבת הארץ ולהט ציוני כיוונו את דרכה. היא האירה פנים לכל אדם, והקרינה חום אנושי. התעקשותה למלא את שליחותה על הצד הטוב ביותר, בתקופת מחלתה הקשה, הרשימה את כל סובביה".

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים, קריית ים ובאר שבע.

גרדה אוקס (1909-1999)

פעילה חברתית, ממקימות עמותת רעות וממובילותיה.

נולדה בברלין כגרדה ראו, הצעירה מבין שמונה ילדים במשפחה יהודית משכילה. למדה משפטים באוניברסיטת ברלין. נישאה לרב ד״ר דוד אוקס, והשניים עברו לקניגסברג ובהמשך ללייפציג, בעקבות תפקידיו של אוקס כרב קהילה.

בליל הבדולח, בנובמבר 1938, סיכן דוד את חייו כשנכנס להציל את ספרי התורה מבית הכנסת הבוער, ולמחרת נעצר ונשלח לבוכנוולד, אך גרדה הצליחה להצילו.

בני הזוג עזבו ללונדון, וב-1939 הגיעו לארץ והתיישבו בכפר הנוער הדתי שבכפר חסידים, שם שימשה גרדה כמדריכה ואם בית. לימים שימשה כמפקחת ארצית על הטיפול בילדי עליית הנוער הדתית.

ב-1946 עבר הזוג לת"א, שם היתה גרדה בין מקימות ״רעות – שירות נשים סוציאלי״ (לימים עמותת רעות) – ארגון רווחה שסייע לניצולי השואה שהגיעו לארץ, וכיום עמותה ותיקה המפעילה מרכז רפואי שיקומי, דיור מוגן, מרכזים קהילתיים ועוד.

אוקס מונתה ליו״ר העמותה לאחר שנים רבות בצוות ההנהלה, ובמקביל כיהנה גם כיו״ר ועד ״בית החולים ליכטנשטטר״ (כיום ׳המרכז הרפואי רעות׳). היא המשיכה את פעילותה ההתנדבותית ב׳רעות׳ ובהמשך ב׳יד שרה׳ גם לאחר שעברה להתגורר בדיור מוגן בירושלים.

ב-1989 זכתה בתואר יקירת העיר ת״א.

בתמונה: גרדה אוקס ביום הולדתה ה-90. התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מריה לאונטייבנה איטקינה (1932-2020)

אתלטית יהודייה סובייטית, אלופת אירופה בעלת 4 מדליות זהב בתחום ריצת 400 מטרים.

נולדה בעיר רוסלאבל במחוז סמולנסק שברוסיה, התאמנה במועדון ספרטק מינסק, ובמועדון דינמו שבמינסק בבלארוס.

בשנת 1954 זכתה ב-2 מדליות זהב, בריצת 200 מטרים, ובריצת שליחות.

ביולי 1956 נערכה תחרות נוספות, בה קבעה שיא אישי חדש, והייתה מוכנה לאולימפיאדת מלבורן שנערכה באותה שנה. בשנת 1957 קבעה שיא עולם, חודש לאחר קיומה של התחרות הראשונה, נערכה תחרות נוספת, בה שיפרה את השיא שקבעה. בשנת 1958 באליפות אירופה שנערכה בשוודיה, זכתה במדליות זהב וארד, בריצת 400 מטרים, ולא הצליחה לשמור על תוארה.

בתחרות שנערכה בשנת 1959 בברית המועצות, קבעה שיא בריצת 400 מטרים.

באולימפיאדת רומא שנערכה בשנת 1960 סיימה 3 פעמים במקום הרביעי בתחרויות, ולא זכתה במדליה אולימפית.

בשנת 1961 קבעה שיא עולם, בריצת 60 מטרים.

בשנת 1962 בתחרות שנערכה ביוגוסלביה, זכתה במדליית זהב בריצת 400 מטרים, והייתה אלופה פעם נוספת.

בשנת 1963 קבעה שיא בריצת 4X200.

בשנת 1964 שברה את שיאה האישי, והגיעה מוכנה לאולימפיאדת טוקיו שנערכה באותה שנה, אך במשחקים עצמם, סיימה במקום החמישי, ולא זכתה במדליה.

בשנת 1965 קבעה שיא אישי בריצת 400 מטרים.

בשנת 1966 פרשה מספורט תחרותי.

כדאי להנציח אותה בכל עיר שיש בה קשר לספורט.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/מריה_איטקינה

קרדיט תמונה: ויקישיתוף, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

קלרה חן (1924-1998)

פרופסור לבוטניקה באוניברסיטה העברית וחוקרת פורצת דרך בתחום הצמחייה המקומית באזור הים התיכון.

קלרה (חיה) לבית בלאו נולדה ברומניה בשנת 1924, לאם עקרת בית ולאב עיתונאי ואיש עסקים.  בשנת 1931, היגרה המשפחה לאוסטריה, אך נאלצה לעזוב בעקבות האנשלוס (סיפוח אוסטריה הפשיסטית לרייך השלישי בשנת 1938). המשפחה היגרה לאיטליה, וכאשר קיבלה סרטיפיקט (אשרת עלייה) מהשלטונות הבריטיים, עלתה לישראל והתיישבה בתל אביב.

בשנת 1945 החליטה קלרה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית בעקבות הרצאה של ישעיהו ליבוביץ, אשר עוררה בה השראה. פריצת מלחמת העצמאות קטעה את לימודיה האקדמיים, והיא התגייסה לארגון ההגנה ובהמשך לצה"ל.  עם סיום המלחמה, המשיכה חן את לימודי הביולוגיה באוניברסיטה העברית, ובמקביל עבדה כמורה. היא החליטה להתמחות בתחום הבוטניקה.

קלרה חן פרסמה ספר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, אשר זכה לשבחים ברחבי העולם ונחשב לפורץ דרך עד היום. לאחר סיום הדוקטורט, השתלבה קלרה חן בסגל האוניברסיטה העברית. היא ניהלה במשך כמעט שלושה עשורים את העשבייה (אוסף פריטי צמחים הנאספים לצורך שימור ומחקר) של האוניברסיטה.

מחקריה של קלרה חן עסקו במיון עולם הצמחים ותחום ההתמחות העיקרי שלה היה קטניות. תרומתה היתה משמעותית במיוחד להבנת סוגי קטניות, סוככיים ומורכבים. מחקריה בנושא מינים חד שנתיים של אספסת הביאו את פרופסור חן לחזית החקר בנושא הצמחיה הים תיכונית.

בהמשך, חקרה גם טחבים, והיתה ממובילי המחקר בישראל בתחום זה.

מחקריה של חן תרמו רבות להבנת הצמחייה המקומית באזור הים התיכון. היא פעלה להרחבת הידע בתחום הבוטניקה, הנגשתו והעלאת הפופולריות שלו. היא עודדה את תלמידיה לחקור צמחים מקומיים שלא נחקרו בעבר ולהתנסות בטכניקות מחקר חדשניות. במקביל, כתבה וערכה מאמרים וערכים רבים באנציקלופדיות, מדריכי טבע וכתבי עת.  שלוש קבוצות טקסונומיות של צמחים נקראות על שמה.

קלרה חן נפטרה בשנת 1998 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. היא המשיכה לכתוב ולחקור עד ימיה האחרונים.

התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

לאה שמגר-הנדלמן (1934 – 1995)

פרופסור לסוציולוגיה.

לאה שמגר-הנדלמן נולדה בירושלים. כשגדלה נשלחה על ידי משפחתה ללמוד בבית הספר לאחיות שליד בית החולים הדסה. היא סיימה את לימודיה בהצלחה, אך החליטה ללמוד גם סוציולוגיה באוניברסיטה העברית.

בעת לימודי התואר השני בסוציולוגיה עבדה כעוזרת מחקר של פרופסור יונינה טלמון, מבכירי הסוציולוגים בארץ באותה תקופה. בשנת 1966 נפטרה פרופסור טלמון ושמגר-הנדלמן נאלצה להפסיק את לימודיה ולצאת לעבודה מחוץ לאוניברסיטה. כמה שנים אחר כך סיימה את לימודי התואר השני בהצטיינות.

בשנת 1979 סיימה את כתיבת עבודת הדוקטור שלה בנושא "אלמנות מלחמה בחברה הישראלית: דיון בהבטים נבחרים של השתלבותן החברתית של אלמנות מלחמת ששת-הימים".  בעבודתה ניתחה שמגר-הנדלמן את מערכת הלחצים השונים המופעלים על אלמנות מלחמה – מצד הרשויות, מצד הורי בעליהן המתים ואחרים – ועד כמה לחצים אלה דוחפים אותן לכיוונים המתאימים או המנוגדים לרצונותיהן של האלמנות עצמן. שמגר-הנדלמן מצאה שהחברה מפעילה על האלמנות לחצים שיגרמו להן להישאר במצבן כאלמנות ולא להינשא בשנית. זאת על ידי מתן סטטוס חברתי גבוה לאלמנה ומתן תמלוגים כספיים, למרות שרבות מן האלמנות היו מעדיפות לפתוח דף חדש בחייהן ולהינשא מחדש.

העבודה היתה ייחודית בשני מובנים: חקר המשפחה הישראלית באותה תקופה כמעט ולא היה קיים. בתקופת קום המדינה הדגש היה יותר על מוסדות חברתיים וממשלתיים ופחות התייחסו לתפקידו של התא המשפחתי. 

המובן השני היה בחדשנותה של העבודה והשלכותיה החברתיות. מחקרה של שמגר-הנדלמן נעשה בתקופה שעדיין לא היה מקובל שהקהילה האקדמית מטילה ביקורת על הקונצנזוס של מוסדות המדינה. כתוצאה מביקורתיות זו לא נמצא מו"ל מקומי שהיה מוכן לפרסם בישראל את המחקר כספר. רק בשנת 1986, שבע שנים לאחר סיום הדוקטורט, יצא הספר לבסוף באנגלית.

בהמשך עבדה שמגר-הנדלמן במשך שנים רבות באוניברסיטה העברית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובמחלקה לחינוך. היא המשיכה וכתבה מחקרים על חיי המשפחה בישראל, ביניהם על מחקר קליטת עולים בעיירות פיתוח, מערכת שירותית למשפחות חד-הוריות ועוד.

על עשייתה היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בירושלים.

ריקרדה שוורין (1999-1912)

צלמת ואומנית צעצועים ישראלית ילידת גרמניה.

נולדה בגטינגן שבגרמניה כריקרדה מלצר.  בגיל 18 החלה ללמוד צילום בביה״ס באוהאוס לעיצוב ואדריכלות, שם פגשה את היינץ שוורין, סטודנט לאדריכלות, והשניים נישאו.  עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 ברחו בני הזוג לשוויץ דרך צ׳כוסלובקיה והונגריה, ולאחר שנתיים עלו ארצה והתיישבו ברחוב הנביאים בירושלים.

בירושלים פתחו בני הזוג בית מלאכה לצעצועים ברוח הבאוהאוס. ריקרדה הובילה את מכירת הצעצועים ובמקביל עסקה גם בצילום. לזוג נולדו שני ילדים – יוטה אוסטרלה-שוורין, פוליטיקאית גרמניה ולשעבר חברת הבודנסטאג, ותום שגב, היסטוריון ועיתונאי.

ב-1948 גויס היינץ והיה בין מגני העיר ירושלים, שם נהרג. לאחר מותו הפסיקה ריקרדה לעסוק בצילום ובייצור צעצועים, ופתחה בית יתומים לילדי פליטים.

ב-1956 שבה שוורין לעסוק בצילום והצטרפה לסטודיו הירושלמי של הצלם אלפרד ברנהיים, ולאחר מותו ב-1974 המשיכה לנהל את הסטודיו עד לפרישתה לגמלאות ב-1982.

עזבונותיה נמצאים באוסף מוזיאון ישראל בירושלים.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

רבקה אלפר (אלפרוביץ') (1902-1958)

סופרת ועורכת.

נולדה בעיירה אביצי שבוילנה. בשנת 1926 עלתה לארץ ישראל, והתיישבה בקבוצת גבעת השלושה, כעבור שנתיים עזבה את המקום, אך  המשיכה בעבודתה כחקלאית, והוכשרה כאורזת.

בשנות ה-30' החלה את פעילותה במסגרת מועצת הפועלות, והייתה מורה לספרות ותנ"ך.

פעלה להוצאת "דברי חברות" שהעלה על הכתב את קשייהן של נשים בהתיישבות העובדת.

בשנת תר"ץ הוציאה לאור את ספרה הראשון, "פרפרי המהפכה". בשנת 1944 הצטרפה למערכת העיתון "דבר הפועלת". בתחילת שנות ה-50' ערכה את "ספר האחים" של רבקה גובר, ועד לפטירתה פירסמה שני ספרים היסטוריים נוספים.

למידע נוסף:

https://he.wikipedia.org/wiki/רבקה_אלפר

קרדיט תמונה: ויקיפדיה, התמונה מוצגת במסגרת רשיון שימוש הוגן.

יהודית מרקה-קראוזה (1906-1936)

הארכיאולוגית הצברית הראשונה.

יהודית מרקה-קראוזה נולדה בסג'רה (אילניה) שבגליל התחתון. הוריה היו חלוצים ואביה ניהל את חוות ההכשרה בסג'רה. החווה היתה מוקד חשוב לאנשי העליה השניה ובה למדו צעירים עבודה חקלאית בארץ ישראל. יהודית בילתה שם חלק גדול מילדותה.

לאחר שסיימה את לימודיה התיכוניים בגימנסיה הרצליה בתל אביב, יהודית מרקה-קראוזה החלה ללמוד ארכיאולוגיה בסורבון שבפריז. היא למדה שפות עתיקות וביקרה באתרים ארכיאולוגים ברחבי המזרח התיכון, במטרה להכשיר את עצמה כארכיאולוגית מקראית. עם שובה לישראל, החלה לעבוד בחפירות ארכיאולוגיות.

במימון הברון רוטשילד, יהודית מרקה-קראוזה ניהלה חפירה ארכיאולוגית באתר א-תל שנמצא בקרבת בית אל, וזוהה כהעי מסיפורי הכיבוש של יהושוע בן נון.

מרקה-קראוזה פעלה באתר בין השנים 1933-1935 באחת החפירות הארכיאולוגיות הראשונות בישראל שנוהלו על ידי יהודים. בחפירות התגלו ממצאים מרתקים, ביניהם עיר מוקפת חומות מתקופת הברונזה הקדומה, מאגר מים, בתים ומקדשים.

במהלך החפירה חלתה יהודית מרקה-קראוזה בשחפת ונפטרה בשנת 1936 כשהיתה בת 30 בלבד. היא נקברה בבית הקברות טרומפלדור שבתל אביב.

(התמונה מתוך ויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן)