מורה לאנגלית, רעייתו של נשיא המדינה לשעבר, פרופ' אפרים קציר ז"ל.
נולדה בעיר מוגילב שנמצאת במזרח בלארוס. בגיל 16 עלתה לארץ והגיעה לרחובות.
למדה בסמינר בית הכרם בירושלים, ולאחר סיום לימודיה שם, החלה את עבודתה כמורה.
במהלך עבודתה כמורה לאנגלית, התפרסמה בזכות שיטות ההוראה שפיתחה.
במקביל לעבודתה, כתבה טור בעיתון ג'רוסלם פוסט, בו דנה בבעיות הקשורות להוראת שפה זרה.
בשנת 1973 כתבה ספר הסברה לתיירים בשם "עברית עם חיוך", שראה אור בהוצאת משרד התיירות.
בעת כהונתה כרעיית נשיא המדינה, יזמה מפגשים בין סופרי ילדים לילדים, ביוזמתה נחגג שבוע הילד הבינלאומי בישראל, שבמסגרתו נשות דיפלומטים מספרות לילדים על ישראל בארצות מוצאן.
פעלה במסגרת פעילותה של "קרן נורית" הנקראת ע"ש בתה, נורית ז"ל, וארגנה פעילויות לטובת בני נוער.
יונה לוי נולדה בירושלים. בגיל ארבע עברה עם משפחתה להתגורר בתל אביב. כשהייתה בת 7–8 הלכה לשיעור ספורט עם כיתתה בחוף הים. אדם הבחין בה כשרקדה על החוף וסיפר על כך למורה שלו לריקוד מיה ארבטובה. היא השיגה את כתובת הוריה של יונה והציעה שבתם תבוא לראות שיעור בסטודיו שלה. הסטודיו של מיה ארבטובה היה סטודיו ידוע ויוקרתי בתל אביב ולוי הפכה במהירות לאחת התלמידות הבולטות והמצטיינות בסטודיו.
בגיל 9 החלה לוי להופיע ולהשתתף בתחרויות ריקוד. ארבטובה לקחה את לוי תחת חסותה ועזרה לתמוך בה. היא דאגה לה למלגה במימונה כשהתקשתה בתשלום שכר הלימוד ובשלב מסוים, כאשר משפחתה עברה לגבעתיים, איפשרה לה לגור בביתה במשך מספר שנים. בגיל 13 הופיעה לוי על במת תיאטרון "דו רה מי". באותה שנה ראה אותה אנטון דולין והציע לה מלגת ללימודים בבלט המלכותי בלונדון, אך היא סירבה והמשיכה להופיע בארץ במסגרות שונות ובתיאטרון האידי. בשנת 1957, כשלוי היתה בת 14 בלבד, היא זכתה בפרס לאמנות מטעם "מועדון מלוא", בשווי 100 לירות ישראליות.
בדצמבר 1958 השתתפה בתוכנית שנייה בסדרת 'בלט פסטיבל' במסגרת האופרה הישראלית שנועדה לקהל תלמידים ונוער. לוי הופיעה בדמות הצער בבלט 'מוכרת הגפרורים' . בשנת 1959, השתתפה בפסטיבל העולמי השביעי לנוער ולסטודנטים וזכתה במקום השני בשתי מדליית כסף. הופעתה הרשימה את ראש חבר השופטים, שכינה אותה "ילדת פלא" והציע להעניק לה את מדליית הזהב. ארבטובה סברה כי מוקדם מדי לרקדנית כה צעירה לקבל את הפרס הראשון ולמען עתידה והתפתחותה מוטב שתסתפק בפרס שני וכך היה.
מלבד מחול קלאסי, לוי למדה גם מחול מודרני אצל רינה שחם, ג'אז אצל רות האריס, ומחול ספרדי. היא היתה חלק מהאנסמבל של להקת המחול "ענבל" והשתתפה במסעות הופעותיה של הלהקה ברחבי העולם. בתחילת שנות ה-60 הצטרפה ל"להקת הפעמונים" והשתתפה בהופעותיה. היא החלה גם לשחק באופרה הישראלית.
בשנת 1962 הוזמנה לשחק בתפקיד הנסיכה ההודית אג'י ארנה, אחד מהתפקידים הנשיים הראשים בסרט "מרקו פולו". צילומי הסרט, שנמשכו שלושה חודשים וחצי ונערכו בצרפת, בהודו ובבלגרד שביוגוסלביה, זכו לסיקור נרחב בעיתונות. לבסוף קשיים כספיים שאליהם נקלע מפיק הסרט מנעו את המשך הצילומים והפקת הסרט נעצרה.
לאחר השיבה מצרפת הופיעה לוי ב'נאסר-א-דין'. כמו כן השתתפה בתוכנית הטלוויזיה לצד מייק בורנשטיין ומוטי גלעדי.
בשנת 1965 השתתפה לוי בסרט הקומדיה הישראלי-צרפתי "רק לא בשבת". היא גילמה בו את אסתר, צנחנית בצה"ל. הסרט הצליח מאוד, ולוי הופיעה בהקרנותיו בצרפת. בשנת 1969 הופיעה כרקדנית במופע "הימים הטובים". באותה שנה גם הצטרפה להרכב רקדנים בשם 'גאז פלוס' והחלה להופיע עם הלהקה ברחבי הארץ. בשנת 1970 הופיעה הלהקה בהולנד במסגרת אירועי 'שלום 70'.
משנת 1965 לוי עבדה כמורה בבית ספר האזורי בקיבוץ בתל יוסף וכמארגנת מסיבות וחגיגות במשק. לאחר מספר שנים עברה לתל אביב, לשכונת יד אליהו. שם היא פתחה סטודיו משלה ובניהולה אשר גידל דורות של תלמידות ורקדניות. היא שימשה מורה למחול גם במרכז הקהילתי בית ברבור ובמקומות נוספים.
היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב ובירושלים.
סוציולוגית, חברת הסגל הבכיר הראשונה בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.
יעל אנוך (יוליאנה לבית בלום) נולדה בצפון גרמניה. הוריה של יעל, שמוצאם בפולין, איבדו את האזרחות הפולנית שלהם בשנת 1938, כאשר ממשלת פולין שללה את האזרחות של יהודים שגרו מחוץ למדינה. כך, הפכו הוריה של יעל לחסרי אזרחות וגורשו מגרמניה. בשנת 1939, השיגו ההורים אשרת תיירות לדנמרק ועברו לגור שם בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה. בשנת 1943, כאשר היתה בת 5 בלבד, הוברחה יעל באוניית דייג לשוודיה הנייטרלית בשביל להגן על חייה. בהמשך פגשה שם את משפחתה. בתום המלחמה, שבה המשפחה להתגורר בדנמרק.
לאחר סיום בית הספר התיכון בדנמרק למדה יעל אנוך הוראה. כציוניים, החליטו יעל ובעלה צבי (אשר למד אגרונומיה) ללמוד מקצועות אשר נחשבו בעיניהם לנדרשים בישראל. בני הזוג עלו לארץ בשנת 1963.
לאחר העלייה לישראל החלה יעל ללמוד סוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. למעשה, היתה הראשונה להשלים את תואר המוסמך (תואר שני) והראשונה לכתוב עבודת דוקטורט בתחומי הסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1981 התמנתה יעל אנוך לחברת הסגל הבכיר הראשונה בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. יעל היתה חלוצה בתחום הוראת הסוציולוגיה, והשפעתה ניכרת עד היום. היא נעזרה בהכשרתה כמורה ובניסיונה הרב בהוראה, פיתחה את הקורסים הראשונים ועיצבה את דרכי ההוראה בתחום הסוציולוגיה.
יעל פיתחה קורסי יסוד (כמו "מבוא לסוציולוגיה", אשר נלמד באוניברסיטה הפתוחה על ידי עשרות אלפי תלמידים לאורך השנים) וקורסים מתקדמים. כמו כן כתבה ותרגמה ספרי לימוד אקדמיים בעברית. במשך השנים באוניברסיטה הפתוחה, יעל שמרה על קשר ישיר עם הסטודנטים ואהבה את המפגשים עמם. היא ייעצה לסטודנטים והדריכה אותם.
תחומי המחקר של ד"ר יעל אנוך היו רחבים מאוד, ועסקו בין היתר בתהליכי ההכשרה של עובדים סוציאלים, אתניות בדנמרק והיחס למיעוטים במדינה. בהמשך חקרה גם את נושא ההוראה מרחוק, תיירות וטיולי תרמילאים.
לאחר שפרשה לגימלאות בשנת 2006 תכננה אנוך לכתוב ספר על חוויותיה כילדה יהודיה בדנמרק בזמן מלחמת העולם השניה. היא החלה לאסוף חומרים ולראיין אנשים בני גילה אשר חיו בדנמרק בזמן המלחמה והוברחו לשוודיה לצורך הצלתם. עם זאת, העבודה לא הבשילה והספר מעולם לא פורסם.
רחוב משלה 