נורית שילה כהן (2020-1949)

חוקרת ואוצרת אמנות רב-תחומית, יזמת, מחדשת ומובילת דרך בתחום החינוך לאמנות. שימשה כאוצרת ומנהלת של אגף הנוער במוזיאון ישראל בירושלים, ואוצרת ראשית לאיור.

נולדה בתל אביב וגדלה בשכונת בית הכרם בירושלים.

השלימה תואר ראשון בפילוסופיה יהודית ותולדות האמנות, תואר ראשון נוסף בביולוגיה, וכן תעודת הוראה לתולדות האמנות, כולם מהאוניברסיטה העברית.

ב-1974 החלה לעבוד במוזיאון ישראל, ועד שנת 1980 שימשה כעוזרת לאוצרת האמנות הראשית – תחילה לצד אלישבע כהן ובהמשך לצד יונה פישר. לקחה חלק, בין היתר, בתערוכות של הירשנברג, אנה טיכו, ויגאל תומרקין.

בשנים 1985-1980 כיהנה כאוצרת התערוכות המיוחדת במוזיאון.

בין היתר אצרה את התערוכה ׳מתקשרים עם קדישמן׳, והובילה את הקמת הפסל האיקוני ׳מחווה לירושלים׳ של אלכסנדר קאלדר.

בשנת 1982 אצרה את תערוכת המחקר "בצלאל של שץ 1929-1906", וערכה את ספר המחקר שנלווה אליו, תוך שיתוף פעולה עם גדעון עפרת ויגאל צלמונה. המחקר המעמיק שמאחורי התערוכה – שלשמו נסעה להציל ולאסוף פריטים נדירים ברחבי העולם – סלל את הדרך להבנה מחודשת של האמנות הארצישראלית בתחילת המאה ה-20, ושל ראשית האמנות הישראלית בכלל. בין הפריטים החשובים שדאגה לאתר ולהביא היה כסא אליהו, פריט נדיר ורב ערך המוצג במוזיאון עד היום.

בין השנים 1990-1985 הייתה אוצרת האמנות הראשית במוזיאון אילת לאמנות, שם התגוררה עם משפחתה.

בשנים 2005-1990 שימשה שילה כהן כאוצרת הראשית של אגף הנוער במוזיאון ישראל – תפקיד שראתה כשליחות ובמסגרתו יזמה תכניות חינוכיות רבות, ואף היתה למומחית ויועצת למוזיאוני ילדים ברחבי העולם. לאחר סיום תפקידה נבחרה לועד המנהל של הארגון הבינלאומי למוזיאוני ילדים ולחינוך מוזיאלי, והחל משנת 2012 השתתפה בועדת השיפוט של פרסי ה- Children Museum Awards.

בשנים 2005–2011 שימשה כאוצרת בכירה בין-תחומית ואוצרת האיור, וכן יו"ר וועדת פרס בן-יצחק לאיור ספרי ילדים מטעם המוזיאון. במסגרת התפקיד יזמה את ׳ספר המאיירים הגדול׳ ואצרה מספר תערוכות חשובות בתחום האיור.

ב-2012 יזמה וערכה את הפקת הסרט ״טדי, צריך להקים מוזיאון״ בבימויו של גלעד טוקטלי, המתאר את הקמת מוזיאון ישראל.

שילה כהן היתה נשואה לפרופ׳ יהודה כהן, אם לבת ושני בנים וסבתא לשני נכדים. נפטרה ב-2020 בירושלים.

התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

נילי גורן (2016-1965)

אוצרת הצילום של מוזיאון ת״א לאמנות בשנים 2016-2000.

נולדה וגדלה בירושלים. שרתה כמדריכת סימולטורים בביה״ס לטיסה של חיל האוויר.

למדה לתואר ראשון בצילום בבצלאל והמשיכה לתואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. מ-1993 עבדה כצלמת עצמאית.

ב-1995 החלה גורן לאצור את הגלריה של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, ושנה לאחר מכן החלה לעבוד במחלקת הצילום של מוזיאון תל אביב כעוזרת לאוצרת. בשנת 2000 מונתה לאוצרת המחלקה לצילום.

במהלך שנותיה בתפקיד אצרה גורן תערוכות של אמנים בולטים מהארץ ומהעולם, והיתה חברה בועדות השיפוט של פרסים מרכזיים בתחום הצילום.

לאחר כשנה של מאבק במחלת הסרטן, נפטרה גורן ב-2016 והיא בת 50.

*צילום: ערן לם/ סטודיו לם. התמונה מאתר ׳הארץ׳ ומוצגת במסגרת שימוש הוגן.

מרים טוביה בונה (2020-1932)

אוצרת, ציירת ואשת חינוך ישראלית.

נולדה בתל אביב כמרים בן-אפרים. אמה נפטרה בלידתה והיא אומצה ע״י דודה ודודתה.

בשנים 1957-1962 למדה במדרשה לאמנות בבית ברל ובמשך מספר שנים לאחר הלימודים היתה פעילה כציירת והציגה במספר תערוכות. בראשית שנות ה-70 החליטה לפנות לתחומי ההוראה והאוצרות – היא למדה תולדות האמנות באוניברסיטת ת״א, היתה למרצה לאמנות במכון לאמנות בבת ים ובמכון אבני. בנוסף לימדה תולדות האמנות בתיכון תלמה ילין במשך 15 שנה.

ב-1975 אצרה לראשונה תערוכה, והמשיכה למספר תערוכות נוספות בארץ ובחו״ל. ב-1978 הצטרפה כאוצרת לגלריית הקיבוץ בת״א, ואצרה עשרות תערוכות של אמנים ישראלים בולטים. בשנים אלו קיבלה עבודתה גוון פוליטי יותר והיא לקחה חלק במספר אירועי אמנות פורצי דרך מבחינה פוליטית וחברתית.

במהלך שנות ה-80 שימשה מרצה לאמנות במגוון מוסדות, ביניהם מכללת שנקר ומכללת אורנים, בה אף ניהלה את המכון לאמנות.

שנות ה-90 היו שנות פריחתה כאוצרת – ב-1990 מונתה להיות מנכ״לית ואוצרת ראשית של המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן – שם הקפידה לתת במה גם לאמנים בתחילת דרכם ואמניות נשים בפרט.

ב-1995 היתה לאוצרת הראשית של מוזיאון חיפה לאמנות, שנפתח מחדש לאחר תקופת שיפוצים ממושכת.

עד סוף שנות ה-90 אצרה עשרות רבות של תערוכות בהשתתפות אמנים ישראלים מובילים.

נפטרה ביולי 2020.

*התמונה מויקיפדיה ומוצגת במסגרת שימוש הוגן

ציונה שמשי (1939 – 2018)

האמנית הרב תחומית ציונה שמשי נולדה בתל אביב. בילדותה למדה בבית הספר תל נורדאו ובמסגרתו למדה ציור ובהמשך למדה ב"מכינה לנוער". בין השנים 1956–1959 למדה ב"מכון אבני". בין השנים 1959–1963 התגוררה בניו-יורק. בשנת 1960 למדה קורס בן 6 שבועות באוניברסיטת אלפרד בארה"ב. היא התמחתה בעיצוב טקסטיל ובמקביל עבדה בחברת מעצבים יצרנית, במוזיאון היהודי בניו-יורק וביצעה פרוכות עבור בתי כנסת חדשנים שנבנו ברחבי ארצות הברית.

עם שובה לישראל, בשנת 1962, עסקה בעיצוב עבור חברת "משכית" (1972-1963), חברת "רקמה" (1979-1966) ו-"לפיד" (שנות ה-60-70). בשנת 1965 נמנתה על מקימי קבוצת "10+". במשך השנים יצרה שמשי עבודות רבות ובהן עיצובי שטיחים ובדים, קירות דקורטיבים ועוד. בנוסף לפעילותה האמנותית עסקה באוצרוּת ומחקר. בשנת 2007 יצא לאור ספרה, בשיתוף דלית להב ויכין הירש, "לקרוא קירות".

לאורך השנים לימדה בסמינר לצעירות "מזרחי", סמינר הקיבוצים,Shenkar | שנקר, המסלול האקדמי המכללה למנהל, הסדנה לעיצוב ואדריכלות, שימשה אסיסטנטית בבית גריניץ' בניו יורק והיתה ראש מחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. היא גם כתבה ופרסמה חומר לימודי ומסמכי תרבות חזותיים, קידמה במשך שנים תמיכה באמנים ובאמנות וחשיפת הציבור לאמנות באמצעות חינוך, היתה פעילה בוועדות ציבוריות ויוזמות פרטיות נוספות.

שמשי יצרה בטכניקות רבות, בהן פיסול, ציור, קרמיקה ועיצוב טקסטיל. היא עיצבה פסלים ומיצבים רבים במרחב הציבורי, יצרה יותר מ-40 תערוכות יחיד והשתתפה בעשרות תערוכות נושא בישראל, יפן, ארה"ב ואירופה. היא אצרה 26 תערוכות במוזיאונים, גלריות ובמרחב הציבורי, ביניהן רטרוספקטיבה לכלת פרס ישראל, האדריכלית דורה גד בהלנה רובינשטיין (1994) ותערוכת ענק על מוטיב החמור בתרבות הישראלית במוזיאון נחום גוטמן (2002) .

על עשייתה זכתה בפרסים: 1968 פרס לעיצוב חדשני, המכון הישראלי לעיצוב, 1977 פרס ראשון בתחרות לכרזה ליום העצמאות, 1998 הפרס לשילוב יצירת אמנות באדריכלות ע"ש אריה אל-חנני, באמצעות משרד התרבות, קרן יהושע רבינוביץ, קרן פרץ נפתלי ומשפחת אל חנני.

ארכיונה האישי, שכולל את תיעוד מכלול יצירתה ועבודתה עם אדריכלים בעיצוב-פנים ובמרחב הציבורי, נשמר 'בארכיון אדריכלות ישראל שבמגדל שלום מאיר בתל אביב.

היא ראויה לרחוב משלה וניתן לעשות זאת בתל אביב.