כימאית ישראלית, מראשי מפעל ׳דשנים וחומרים כימיים׳.
נולדה בנוה צדק שבתל אביב ולמדה בביה״ס הריאלי בחיפה. קיבלה תואר שני בכימיה מאוניברסיטת לוזאן שבשווייץ ותואר דוקטור מהטכניון. בתום לימודיה החלה לעבוד במפעל ׳דשנים וחומרים כימיים׳ בחיפה (כיום בבעלות ׳כיל׳).
בגיל 43 מונתה למנהלת אגף המחקר במפעל ולחברה בהנהלת החברה, שהיתה לספק הדשנים הגדול בארץ. במקביל לעבודתה פרסמה מאמרים מדעיים ואף רשמה מספר פטנטים.
היתה בין מייסדות ארגון ׳סורופטימיסט׳ בישראל, והיתה נשיאת הארגון בארץ.
נפטרה בגיל 52 לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.
משפחתה פעלה להנצחתה במספר יוזמות הקרויות על שמה, ביניהן קרן המעניקה מלגות לחוקרי סרטן צעירים, כנס בינלאומי בטכניון, קרן לחקר דשנים, בית לחקר מדעי הטבע בביה״ס הריאלי בחיפה, ועמותה לחקר הסרטן ומניעתו.
פעילה ציונית, ממייסדות הסתדרות ׳נשות המזרחי באמריקה׳, מקימתם של מוסדות חינוך וקליטה לנוער ציוני-דתי.
נולדה בגליציה, כיום פולין, למשפחה חסידית עם נטיות ציוניות. בנערותה נפטרה אימה, ויחד עם אשתו החדשה של האב היגרה המשפחה לארה״ב. בתיה נישאה למאיר גוטספלד ועברה עמו לסיאטל, שם נהגו לארח פליטים יהודיים ופעילים ציוניים. ב-1919 שבו לניו יורק.
ב-1925 היתה חברה במשלחת הנשים הראשונה לועידת ׳המזרחי׳ השנתית, ויחד עם נשים ציוניות-דתיות נוספות הקימה את ׳הסתדרות נשות המזרחי באמריקה׳.
ב-1926, על אף היותה חולה בסוכרת, נסעה גוטספלד לביקור בן חצי שנה בא״י, שם נחשפה להיעדר הכמעט מוחלט של מסגרות חינוך לבנות הציונות הדתית מעבר לביה״ס היסודי, והחליטה להקים בי״ס לנערות דתיות.
ב-1934, לאחר עשור בו התרחבה משמעותית פעילות הארגון, החליטו נשות הארגון לפרוש מתנועת ׳המזרחי׳ ולהפוך לתנועה עצמאית, וב- 1937 היתה גוטספלד בין 3 צירות שנשלחו לקונגרס הציוני בציריך.
ב-1935 עלו בני הזוג גוטספלד לא״י כדי להיות מעורבים בהקמת ׳בית צעירות מזרחי׳ בת״א, שבמהרה הפך להיות מוסד קולט לפליטות מאירופה שעלו במסגרת עליית הנוער. אחת המורות במוסד היתה נחמה ליבוביץ, לימים פרופסור למקרא וכלת פרס ישראל.
בשני העשורים הבאים פתחו נשות הארגון, בהובלת גוטספלד, בתי חינוך נוספים ברחבי הארץ, ביניהם ׳בית צעירות מזרחי׳ בב״ש ובירושלים ו-׳בית ילדים מוצא׳, וכן כפרי נוער ראשונים לנוער דתי, ביניהם כפר בתיה בקרבת רעננה שנקרא על שמה.
ב-1948 הוזמנה לחזות בטקס הכרזת העצמאות, ובאותה שנה הפליגה לארה״ב כדי לגייס כספים נוספים לבניית המדינה הצעירה. בשנות ה-50 המשיכה לכהן כנשיאת ׳נשות המזרחי באמריקה׳ בישראל.
אנדרֶה סלומון לבית זוּלצֶא נולדה ב-25.5.1908, בעיירה גְרוּסֵנְהַיים שבאלזס, אזור שהיה נתון אז לשליטה גרמנית. היא היתה הרביעית מבין חמישה אחים. בתום מלחמת העולם הראשונה עברה עיירת מגוריה לשלטון צרפתי. היא למדה בבית הספר היהודי בעיירה ואחר מכן בתיכון בעיר קולמאר.
ב-1931 נישאה למהנדס טוביה סלומון, שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים. היא עבדה כמזכירה במשרד עורכי דין בסטרסבור (שטרסבורג). בשעותיה הפנויות היתה פעילה בארגון הצופים היהודיים E.I.F (Eclaireurs Israelites de France), שלימים ימלא תפקיד חשוב בהצלת ילדים יהודיים. היא תמכה בתנועה הציונית.
למחרת הפוגרום ביהודי גרמניה, הידוע כ”ליל הבדולח”, שהתחולל ב-9.11.1938, נודע לה שמנהל בית היתומים היהודי בפרנקפורט מבקש להעביר את הילדים לצרפת. היא פנתה למשרד הפנים הצרפתי והשיגה את אישורו ולאחר מכן פנתה אל ארגון העזרה היהודי בסטרסבור וביקשה שיממן את קליטתת הילדים. ב-6.12.1938 היא הנהיגה קבוצת פעילים שאספה מבית היתומים 52 ילדים, בגילאי 11 – 14. הילדים שוכנו במשפחות יהודיות שלקחו על עצמן את אירוחם. כעבור ארבעה חודשים הביאה מהעיר קרלסרוהה קבוצה בגודל דומה ודאגה לשכנם. היא עמדה בקשר עם הילדים והמשפחות.
לאחר פלישת הגרמנים לצרפת (מ-10.5.1940 ואילך) עברו אנדרֶה ובעלה לעיר קלרמון-פראן בדרום צרפת והיא מצאה שם מגורים לכל הילדים. לאחר כניעת צרפת, הצטרפה אנדרֶה לארגון אוז”ה. היא דחפה את הארגון לעסוק בגורל משפחות וילדים, נטולי אזרחות צרפתית, שנכלאו במחנות מעצר בדרום צרפת. היא החלה לגייס פעילים יהודיים בעלי אזרחות והכינה תוכנית לחילוץ מספר גדול ככל האפשר של ילדים מהמחנות ולקלוט אותם, בשלב ראשון, בבתי ילדים שפתח ארגון אוז”ה. היא פנתה לשלטונות וישי בבקשה, שאושרה לבסוף, להעביר ילדים מהמחנות לבתי הילדים. ב-26.2.1941, הועברו 48 ילדים, בגילאי ארבע עד ארבע עשרה ממחנה גורס למוסדות ממשלתיים עבור יתומי מלחמה. משם נשלחו הילדים למוסדות של אוז”ה. אנדרה סלומון עסקה רבות בשכנוע ההורים שבמחנות להיפרד מילדיהם. אנשי אוז”ה ואנשי ארגון הצופים היהודיים E.I.F נכנסו למחנות המעצר במסווה של עובדים סוציאליים ופעלו לפי הוראותיה.
במקביל ניסתה אנדרה לארגן פינוי של ילדים לארה”ב. בין קיץ 1941 למאי 1942 הצליחה להוציא 242 ילדים בשלוש הפלגות לארצות הברית, לאחר מאמצים רבים להשיג את אישורי ההגירה. היא עצמה ליוותה כל אחת מההפלגות הללו ודאגה שהילדים ייקלטו בארה”ב.
בקיץ 1942 החלו שילוחי היהודים מצרפת לאושוויץ. ב-16 וב-17 ביולי 1942 התנהל מצוד אחרי יהודים חסרי אזרחות צרפתית על ידי משטרת וישי על פי הוראות הנאצים,. 4,051 (31%) מהמגורשים היו ילדים. ב-26 באוגוסט 1942, בהמשך לפעילות משטרת צרפת בגירוש היהודים מפריז ביולי, בוצעו מעצרים נרחבים בקרב יהודי אזור שאטונף-לה-בה (Châteauneuf-les-Bains), שבתחום שלטונה של ממשלת וישי, ב”צרפת הלא כבושה”. שני ארועים אלה שכנעו את אנדרה ויתר ראשי אוז”ה שיש לעבור מפעילות הומאנית לפעילות הצלה של ממש.
ב-11 בנובמבר 1942 נכנסו הגרמנים לאזור וישי והחליפו את ממשלת וישי. תוך חצי שנה גורשו למחנות ההשמדה כ-42,000 יהודים. בתגובה לכך פתח הארגון מרכזים בלימוז’, ניס, מז’ב, סנט-גרוואיס בטולוז פאו וליון, ובשאמברי, שהיתה באזור הנתון לשלטון איטלקי. בסך הכל, אוז”ה גייס יותר מ-25 רופאים וחמישים עוזרים. מרכז הניהול של הארגון עבר לאזור האיטלקי בשאמברי, כשהמטה בז’נבה דאג להשגת הכסף הדרוש למימון כל הפעולות, שהגיע בעיקר מארגון הג’וינט האמריקאי.
הארגונים היהודיים הקימו רשתות מחתרתיות של מילוט והצלה בהיקף ובאינטנסיביות שלא נראו כמותם בארצות אחרות. המקשרת בין פעולות הרשתות לפעולות הלגאליות היתה אנדרה סלומון. יהודים רבים מצאו מקלט בכפרים, האוז”ה ותנועת הצופים היהודים (.E.I.F) פעלו יד ביד עם יחידים וארגונים לא-יהודיים והצליחו להציל למעלה מ-10,000 ילדים, שמרביתם לא זכו יותר לראות את הוריהם. אוז”ה ייסד רשת מחתרתית על מנת להבריח את הילדים למדינות ניטראליות. אנדרה סלומון, שהיתה כזכור פעילה בתנועת הצופים היהודים, תאמה וקשרה בין הפעילויות. היא יזמה הברחה של ילדים שהיו להם קרובי משפחה בארץ ישראל, לספרד דרך אנדורה, משם הגיעו בדרכים עקלקלות לארץ. היא היתה גם המתאמת הראשית בין הרשתות שהבריחו ילדים לשוייץ. סך הכל הועברו לשוויץ כ-1069 ילדים.
מאות רבות של ילדים, אם לא אלפים נצלו בזכות אנדרה סלומון. רבים מהם סיפרו שאנדרה היתה להם אם שניה. רבים שמרו על קשר איתה עד יום מותה.
ב-1948, בגיל 40, נולד בנה היחיד, ז’אן. היא המשיכה בפעילות בארגונים ציוניים. ב-1959 התמנתה כסגנית נשיא ארגון הבונדס. ב-1970, והיא בת 62, הגשימה חלום ועלתה לישראל. היא הלכה לעולמה בארץ, ב-1985, בגיל 77.
רחוב משלה 